לפעמים, ברגעים של מבוכה לאומית קשה, המעשה הנכון הוא לחזור לסיפורי התנ"ך. משל יותם, למשל. יותם, בנו של השופט גדעון, נשא נאום באוזני תושבי שכם. העצים הלכו למשוח עליהם מלך. פנו לזית, לתאנה ולגפן ונתקלו בסירוב. בצר להם פנו לאטד. "ויאמר האטד אל העצים: אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם בואו לחסות בצילי. ואם אין – תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון".
זאת הברירה שהעמיד אתמול נתניהו בפני עמיתיו השרים, בפני היועץ המשפטי לממשלה, בפני ראשי מפלגות הימין ובפני בית המשפט העליון: או שאתם חוסים בצילי או שאתם עולים באש. האקדח הונח על השולחן במערכה הראשונה, בנאום ההסתה שנשא נתניהו במסדרון בית המשפט המחוזי בירושלים. שרי הליכוד התייצבו כעבדים כנועים מאחוריו. לדברי אחד השרים הוא בא בסך הכל להפגין נוכחות. הוא לא ידע שלפתע תוסר המחיצה, והוא ועמיתיו ייחשפו בכל ערוותם למצלמות.
האקדח שהונח על השולחן במערכה הראשונה ירה אתמול, בישיבת הממשלה. מבחינת נתניהו זוהי התפתחות טבעית, כמעט מתבקשת. הוא לא ראש הממשלה הראשון שמנסה לנער מעליו את המערכת המשפטית, אבל הוא הראשון שהחליט לשבור את הכלים. בעיני עצמו הוא ניצב מעל לחוק, מעל לשופטים, מעל לכללי המשחק. הביביסטים שרים לו ביבי מלך ישראל, והוא מאמין.
האירוע בישיבת הממשלה אתמול לא היה טעות פוליטית, משהו שפרשנים יכולים להסתלבט עליו בחצי חיוך. הוא היה, כפי שאמר מקור משפטי, פיגוע בדמוקרטיה. בלי ציות של השלטון לכללי המשחק אין דמוקרטיה. נתניהו, כמו טראמפ במצוקתו, הפך לאיש מסוכן.
אין טעם להטיף לו מוסר: מהמקום שבו הוא נמצא כרגע אין חזרה. אין גם טעם להסביר לו שבדרך שבה הוא הולך הוא מזיק לעצמו. נתניהו חי כרגע בעולם משלו, תלוש מהמציאות הפוליטית והמשפטית. המפתח ליציאה מהכאוס הפוליטי נמצא בידי אחרים: בידי בנט, סער, לפיד וראשי המפלגות האחרות בגוש השינוי; בידי שרי הליכוד, היועץ המשפטי לממשלה ושופטי העליון.
אולי נכון להתחיל באופיר אקוניס, השר שנתניהו ניסה לגנוב אתמול את מינויו לשר המשפטים. אקוניס היה מתחילת הקריירה הפוליטית שלו ילד הכאפות של נתניהו. בשנים שבהן היה דובר הליכוד ספג מנתניהו סדרה של השפלות שלא הגיעו לו. פיו היה מלא בדפי המסרים, אבל בטנו מלאה. גם המינוי שלו אתמול, בניגוד לחוק יסוד, היה סוג של התעללות. אקוניס היה פיון במשחק לא לו.
בכירי הליכוד יודעים לשפוך את מררתם בשיחות סגורות, אבל אף לא אחד מהם מעז לומר בגלוי, ביושר: את הטרפת הזאת צריך להפסיק.
מנדלבליט מנסה בשנתיים האחרונות לעשות את הבלתי אפשרי: גם להילחם בנתניהו וגם להתפשר איתו. הפשרות רק דוחות את הקץ ומחלישות את הטיעון. הן פוליטיקה – לא משפט. שופטי העליון חוטאים גם הם בשיקולי נוחות פוליטיים. הם מייחלים למישהו אחר שיחתוך את הקשר הגורדי במקומם.
מה שמשאיר אותנו עם בנט ועם ראשי גוש השינוי. האירוע בממשלה אתמול המחיש לבנט ולסער סופית שעם נתניהו לא יוכלו להגיע להסדר בר־קיימא. הוא לא פרטנר. אם הם חפצי חיים, אם הם ישראלים שהמדינה יקרה להם, הם חייבים להמר על גוש השינוי. זה נכון גם לגבי ראשי המפלגות במרכז ובשמאל. אפשר להבין אותם: אף ישראלי לא מוכן להיות פראייר. אבל ההזדמנות קיימת והשעה דוחקת. ספק אם תצוץ הזדמנות טובה יותר.
