הסרט, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע
המועמד הבולט לאוסקר "יהודה איש קריות והמשיח השחור" שגם זכה בשני פסלונים השבוע, הוא פשוט סרט פצצה: מספר סיפור היסטורי חשוב, מרובד, סוחף וכיפי. לא להחמיץ | בנימין טוביאס | 4.5 כוכבים
יש לי חיבה עצומה לסרטים שמגלים לנו בעצם את סופם כבר בכותרת: "להרוג את ביל", "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן", "להציל את טוראי ראיין" ועוד. הסרטים האלו משדרים בנונשלנטיות שאין להם חרדת ספוילרים וכשזה מגיע לעלילה - השאלה היא לא ה"מה", אלא ה"איך".
כזה הוא הסרט המעולה "יהודה איש קריות והמשיח השחור" - אחד המתמודדים המובילים לאוסקר השנה, עם 6 מועמדויות, שגם יצא מהטקס ביום ראשון האחרון עם שני פרסים כולל פרס שחקן המשנה היוקרתי, לכוכב השחור הבריטי העולה דניאל קאלויה (שעושה חיל מאז תפקיד הפריצה שלו ב"תברח").
רוב הקהל הישראלי אולי לא שוחה בדימויים נוצרים, ובכל זאת השם הזה די חושף את עלילתו ולפחות מיהם גיבוריו: מצד אחד "המשיח השחור", כלומר גיבור הסרט לכאורה, פרד המפטון (קאלויה) - בכיר בפנתרים השחורים בשנות ה-60, שנאומיו הסוחפים והלוחמניים שמו את הארגון על הכוונת של הממשל הלבן והשמרני שראה בו איום טרור של ממש. מצד שני "יהודה איש קריות", הגיבור האמיתי של הסרט, ביל אוניל (לאקית' סטנפילנד, שגם היה מועמד לאוסקר על התפקיד), צעיר שחור מבולבל, חסר אידאולוגיה ופושע סוג ג', שהופך למודיע של האף-בי-איי ולחפרפרת בארגון "הפנתרים". אחרי הטקס החגיגי, ואחרי שהתלוננו שוב ושוב שאנחנו לא מכירים את הסרטים, הסרט המעולה הזה עלה לשירותי ה-VOD של Yes ויש סוף סוף הזדמנות לצפות בו.
כמו שאפשר להבחין, הסרט בנוי על תבנית עלילתית מוכרת בסרטים היסטוריים מהסוג הזה - בדומה ל"רשת החברתית" ו"ההתנקשות בג'סי ג'יימס" - שבה בעצם אנחנו עוקבים אחרי דמות היסטורית, שהיא קצת פלקט, דרך העיניים של מי שאמור להיות החבר הכי טוב שלה אבל אז מסתכסך איתה. "יהודה איש קריות" בנוי קצת אחרת, כי הגיבור שלו מתחיל כאופורטוניסט שאדיש לאידאולוגיה שמניעה את מנהיג הפנתרים השחורים, ואט אט נסחף פנימה ומתחיל לאהוד ולאהוב את הדמות ההיסטורית שהוא אמור לשרת - מה שהופך את מעשה הבגידה שלו לצורב יותר.
האוסקר כמובן תמיד שם יותר לב - וזה בדיוק מה שקרה הפעם - למי שמגלם את הדמות ההיסטורית המוכרת וה"מעניינת". קאלויה הכריזמטי אכן מצטיין ביכולת לשאת נאומים ולהיראות כמו מנהיג, מה שמסביר את הפרס - אך ברור לכל הלב והנשמה של הסרט נמצאות אצל סטנפילד הפחות מוכר, בתור אדם מיוסר שנגרר פנימה לדרמה שגדולה ממנו בעשרות מונים. הסרט, שכתב וביים הבמאי השחור הצעיר שאקה קינג, מוסיף קומה נוספת לדמות הזו: הוא מבהיר שמדובר באדם שגדל על סרטים וסדרות "בכיכוב טיפוסים בסגנון האמפרי בוגארט" לדבריו, שהאדירו את דמות השוטר הטוב וסוכן האף-בי-איי, ולכן הוא רצה להידמות להם. וכאן כבר יש מחשבה יפה על האופן שבו סרטים וספרים מעצבים תודעה. באופו דומה, גם הדמות הסוחפת של האמפטון לא לגמרי פלקטית: הסרט גם מהרהר באופן שבו הוא מתמכר למילים ולדימוי שלו כמנהיג, ושואל האם בעצם לא מדובר באדם שרק מעמיד פני אמיץ ואינו אמיץ באמת.
ויש גם גיבור שלישי לסרט שפחות מדברים עליו, והוא המפעיל הלבן של סטנפילד באף-בי-איי (השחקן העולה גם כן ג'סי פלמונס, שנתקלים בו היום כמעט בכל סרט או סדרה איכותית בהוליווד, מ"פארגו" ועד לסרט הבא של סקורסזה). כמו סטנפילד, גם הוא קרוע בין שני רצונות: לעצמו ולסובביו הוא אומר שהוא "לבן טוב", שרוצה למנוע מלחמת אחים ולבלום "קיצונים משני הצדדים". בפועל גם הוא מבין אט אט שהוא משרת מכונה מפלצתית וגזענית. אגב יש לסרט הברקת ליהוק קטנה: את תפקיד ראש האף-בי-איי הגזען והנורא ג'יי אדגר הובר, מגלם דווקא מרטין שין הקשיש בתפקיד לא שגרתי של נבל - כאילו להאיר את עינינו שהנשיא הטוב והמטיב מ"הבית הלבן" הוא בעצם פסאדה לממסד מרושע שלא מהסס לחשוף את פרצופו המכוער כשהוא מרגיש מאויים.
"יהודה איש קריות והמשיח השחור" הוא דרמה מעולה בכמה מובנים: היא מספרת סיפור היסטורי חשוב אבל היא גם אקטואלית, שואלת שאלות קשות, מרובדת, משוחקת מצויין והיא גם כיפית ולא משעממת לרגע. לא להחמיץ.
"מנדט", הספר החדש של ניסן שור, הוא כבדבד, מסורבל וכתוב בעברית מהוגנת ורשמית במקצת שמנסה לדמות את השפה המליצית של הימים בהם הבריטים שלטו כאן | רן בן-נון | 3 כוכבים
בכל פעם שהעניינים כאן מידרדרים עוד סנטימטר לעבר האבדון, מופיע הגאון התורן שפולט את הקלישאה החבוטה מכל: חבל שהמנדט הבריטי על ארץ ישראל הסתיים ב-48'. נעים להתפנק במחשבה על מה היה אם במקום מדינה מושחתת, אלימה ומיוזעת היינו מקבלים קולוניה בריטית אנינה עם תרבות מערבית מפוארת. אבל לכתוב על זה ספר שלם? תתפלאו.
בספרו השני החליט ניסן שור לקחת את המה-יהיה-אם הזה עד לקצה. "מנדט" כשמו כן הוא: כבר בתחילתו מוצאים להורג מנהיגי היישוב היהודי ובראשם בן גוריון ובגין, ומיד לאחר מכן עולה ומופיע הגיבור, מנהיג העתיד – אבינועם טובולסקי, עולה חדש מרומניה, הומוסקסואל (עם בן זוג ערבי יפואי) ואנגלופיל קיצוני, אחד שלובש חליפות טוויד ב-40 מעלות עם ספר של אוסקר ווילד מתחת לזרוע, איש עם שאיפות גדולות.
לרכישת הספר באתר עברית
ברקע פועלים כוחות פוליטיים עלומים וחזקים עם קשרים עמוקים לבית המלוכה. שור המציא ארגון אפל, מעין אוונגליזם בריטי, הרואה דווקא באנגלים עצמם את העם הנבחר הראוי לשבת בציון. שליט בובה אנטי ציוני עם קשרים בצמרת הקהילה הערבית הוא בדיוק מה שהארגון הזה צריך, וכך טובולסקי חדל האישים, שהצליח לגייס בקושי 15 נוכחים לכנס ההתעוררות שלו, מקבל הזדמנות ענקית וחד פעמית, כשחלקו השני של הספר עוקב אחר שנות שלטונו, לצד מעלליה של בתו הטרוריסטית הציונית.
אבל עם כל הכבוד למשק כנפי ההיסטוריה, ב"מנדט" יש משהו מאולץ וטרחני למדי, מזיע ממאמץ יתר ולפרקים אף גס וצעקני. אין כאן את המופרעות החתרנית הקלילה שהפכה את "הישראלי הנצחי", ספרו הראשון של שור, למוצלח ומענג כל כך. "מנדט", לעומתו, כבדבד, מסורבל וכתוב בעברית מהוגנת ורשמית במקצת, זרועת אנכרוניזמים מביכים ("צריבה תודעתית", "קפוצי תחת") שכמו מנסה לדמות את השפה המליצית של ימי המנדט אך בעצם מתישה את הקורא ומעיקה עליו בעומס פרטים מיותר.
שור פחות מספר ויותר מדווח, ואינו מצליח ליצור אמפתיה, וכך הקורא שלו הולך ומאבד עניין. לבסוף, אם יש משהו שמחבר בין "מנדט" לימינו אנו, זו רק אותו דכדוך קיומי מתמשך, שיש הקוראים לו תוגת הישראליות.
משחק הכדורגל מספק לא רק גולים מרהיבים, אלא גם סיפורים מצוינים. הפודקאסט "שער" של אורי לוי יודע למצוא אותם אפילו ממש מתחת לאף, בעיר העתיקה של ירושלים | אסף יערי | 4.5 כוכבים
ברשימה המכובדת של פודקאסטים בהפקת תאגיד השידור שמור מקום גבוה לפודקאסט "שער", עד כדי כך שהוא ממש חסר לאנשים בפלייליסט בחצי השנה האחרונה, עד שלפני כשבועיים ההחלה העונה החדשה.
כבר שנתיים ו-42 פרקים מצליח אורי לוי לספר את סיפורו של ענף הכדורגל כמעט בלי לדבר על מסירות, הגבהות, נגיחות וכרטיסים אדומים. לוי מתמקד בסיפורים האנושיים, בפינות הנסתרות ובהיסטוריה המופלאה של מועדוני כדורגל מרחבי העולם. ממש מסע עולמי שהחוט המקשר שלו הוא הכדור העגול.
ומה שהוכיחו שני הפרקים הראשונים של העונה זה שהסוד לפודקאסט מרתק הוא הסיפור האנושי. בפרק האחרון בחר לוי לעסוק באחד הנושאים בפופולריים ביותר לאוהד הישראלי – מועדון ברצלונה. הפרק החגיגי היה כתמיד מתוחקר היטב, מעמיק, מפורט ומחכים, אירח מומחים, עיתונאים ופרשנים, והסביר איך הפכה הקבוצה מקטלוניה למעצמה עולמית – וגם מה המשבר שמולו היא ניצבת בשנים האחרונות.
יש בפרק הארוך יחסית הרבה מאד מידע היסטורי, אולי קצת יותר מדי, כי קשה לדחוס 100 שנים, מהגנרל פרנקו ועד יוהאן קרויף, דייגו מראדונה וליאו מסי – ולשמור על הריכוז של המאזינים.
אבל בעיקר בלט כאן מה שחסר – הזווית האנושית שבלטה כל כך לטובה בפרק הראשון והמומלץ מאד של העונה, שעסק במוסא פיראווי "היהלום השחור מהעיר העתיקה". פיראווי הוא כדורגלן תושב מזרח ירושלים וחלק מקהילה קטנה של מוסלמים שחומי עור, שסובלים מאפליה אפילו בתוך העיר העתיקה.
היום הוא משחק בנבחרת פלסטין וחולם על הצלחה בינלאומית, והסיפור שלו נוגע ללב ומעורר הזדהות כמיעוט בתוך מיעוט.
לוי נעזר בראיון בסלימאן מסוודה, כתב התאגיד בירושלים, בעצמו יליד העיר העתיקה שמבין היטב את מצוקת פיראווי ובני קהילתו.
כעיתונאי שמתמחה בכדורגל במדינות ערביות, באסיה ובאפריקה, לוי מספק המון מידע חדש ומרתק שמאזין ישראלי אינו נחשף אליו, וגם אם ירצה יתקשה למצוא אותו ברחבי הרשת.
זאת נקודת החוזקה של "שער", וכשניתוח הכדורגל המזרח ירושלמי משתלב בסיפור של בן המהגרים פיראווי – נוצר הקסם הזה, שגם ליאו מסי ושערוריית "בארסה-גייט" לא מצליחים להאפיל עליו.
בכל מקרה מומלץ להאזין לפרקי "שער" ולא רק לאוהדי כדורגל.
לפרקים של הפודקאסט אפשר להאזין בכל אפליקציות הפודקאסט וגם באתר
https://www.kan.org.il/podcast/program.aspx/?progId=2099
הפרק המומלץ על מוסא פיראווי
https://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=21715
מי שזוכר לטובה את אלבום הבכורה של אדי בריקל והניו בוהמיאנס משלהי האייטיז, בטח ישמח לגלות שיש להם אלבום חדש, שמזכיר כמה חמודים הם היו אז | אמיר שוורץ | 3.5 כוכבים
בסוף האייטיז בואכה תחילת הניינטיז אדי בריקל הייתה אחת מהזמרות הצעירות והיותר מבטיחות בסביבה. היא והניו בוהמיאנס שלה הגישו תמהיל חמוד וחכם, ובעיקר קל לעיכול, שערבב בהצלחה בין פולק, פופ לרוק, איפשהו באמצע בין סוזאן וגה לנטלי מרצ'נט מ-10,000 מאניאקים. זה לא רק נשמע יפה, אבל גם נמכר ככה.
אלבום הבכורה החמוד (במובן הכי טוב של המילה) של בריקל עם ההרכב, Shooting Rubberbands at the Stars, שיצא בקיץ 1988 העיף יותר משני מיליון חתיכות בארצות-הברית, ו-What I Am, הלהיט הגדול ממנו (היו עוד כמה ובהם Nothing ו-Circle), הגיע למקום השביעי במצעד. גם בארץ לא בדיוק נרשמה התעלמות ממנה. מי שנכנס באותן שנים לחדר של מתבגר או מתבגרת חובבי מוזיקה, היה סיכוי לא רע שימצא עותק ממנו באוסף שלהם.
שנתיים אחרי הפריצה הגדולה, החלה הנפילה. האלבום השני של ההרכב היה לא פחות מהמוצלח מהראשון, אך החמידות עוממה, והשירים והנגינה הפכו לרציניים בהרבה. כצפוי, הוא לא בדיוק שיחזר את הבאזז שרשם קודמו. הכישלון גרם לחברים להפריד כוחות ולצאת לפרויקטים שלא שמעתם עליהם יותר מדי. בריקל התחתנה עם פול סיימון, והמשיכה לקריירת סולו על אש קטנה קריירת סולו שהורכבה מיותר מדי הפסקות מדי בין אלבומים, וגם כשאלו כבר יצאו - הם נעו לרוב בין החביב פלוס לסתמי מינוס. בעשור הקודם היא אפילו הספיקה לשתף פעולה עם השחקן סטיב מרטין – באלבומים, לא בסרטים.
ב-2006, בריקל והניו בוהמיאנס החליטו לשלב כוחות מחדש. הקאמבק ההוא הוליד אלבום נחמד ששיחק לא מעט על בלוטות הנוסטלגיה. הניסיון ההוא לא האריך ימים. לפני שלוש שנים - ולרגל חגיגות ה-30 לראשון שלהם - הם ניסו שוב, פחות או יותר, באותה מידה של הצלחה.
לא מזמן הם ניסו בשלישית – ולשם שינוי גם פגעו בול. ההוצאה של Hunter and the dog Star, האלבום החדש והמוצלח מאוד של ההרכב, התקבלה בשתיקה כמעט רועמת, אבל שווה לחפש אותו, בטח אם אהבתם את בריקל אז.
האווירה הכללית כאן מרגישה כמו מופע איחוד של להקה אהובה, רק עם שירים חדשים לגמרי, שפה ושם נשמעים כמו הישנים. הוא נפתח עם גרוב כיפי ומאוד אמריקאי בהילוך שלישי (Sleeve), ממשיך יפה עם Stubborn Love , משם הוא מדלג בין היתר לקאנטרי קליל ב-Horses’s Mouth ורושם הישג קטן עם Miracles. אף אחד מ-11 שיריו לא יהפוך ללהיט, אך כמעט כל אחד מהם מדגים שאפשר גם היום לכתוב מוזיקה כמו פעם, ולגרום למאזין להרגיש כמו אז, גם אם זה רק ל-40 דקות.
