הקרב החדש של לוחמי כיפת ברזל

לחבר'ה של רן מזור ביחידת כיפת ברזל היו רגעים יפים של הומור שחור. "קרון הבקרה ביחידה מוגן מקרינה, אבל עמדת השמירה שלידו לא מוגנת", הוא נזכר. "המכ"ם נמצא לא רחוק מהעמדה. היינו קוראים לו 'הצ'יפסר', או ‘הטוסטר’, וכשהוא היה עובד היו אומרים בצחוק, 'עכשיו הצ'יפסר מטגן'. זה נורא הצחיק אותנו אז".

היום זה פחות מצחיק אותו. הדאחקה ההיא קיבלה בדיעבד משמעות מפלצתית בעיניו, מאז שכשנה אחרי שהשתחרר מצה"ל אובחן עם גידול ממאיר מסוג כונדרוסרקומה (סרטן עצמות). בגיל 22 הוא סובל מכאבים חריפים ונעזר בקביים, אבל לא פחות מזה הוא כועס. כועס על כך שלטענתו המערכת הצבאית התעלמה בזמן אמת כשהתריע על כאבים עד כדי שלא יכל לעמוד על הרגליים. כועס על הסחבת בתביעה שהגיש למשרד הביטחון לפני מספר חודשים. ובעיקר כועס על בן ה־18 ההוא, שהתגייס ב־2017, ראבקיסט מורעל וחדור מוטיבציה, והשתחרר חצי בן אדם. "מאז ששמעתי את הסיפור של איציק סעידיאן שהצית את עצמו מול אגף השיקום בא לי גם להצית את עצמי. אני כל כך מבין אותו. זה מרתיח בטירוף. נתתי את השנים הכי יפות שלי לצבא. נוצרה לי בעיה רפואית בזמן השירות והצבא לא מתייחס אליה. לא מתייחסים ככה לחיילים".

מזור הוא אחד מבין קבוצת חיילים ששירתו במערך כיפת ברזל, חלו זמן קצר אחרי השחרור בסרטן, וחושדים שיש קשר בין השירות בסוללה, לבין מצבם. כולם התגייסו למערך שבעשור האחרון הפך לגאווה ישראלית, ובצדק – אבל חשים עכשיו שאת מחיר סיפור ההצלחה הגדול של כיפת ברזל, הם אלו שמשלמים. בגופם ובנפשם.

נורות האזהרה הראשונות נדלקו אצל מזור חודשים ספורים אחרי שהוא התגייס. כאבים ברגל ובגב. הוא ניסה להתעלם, אבל כעבור שנה וחצי הכאב הפך בלתי נסבל. "קראו לי 'הבכיין'", הוא מתאר את התגובות למצבו ביחידה. "זה הגיע למצב שלא יכולתי לעמוד בשמירה. היה מגיע אליי קצין ושואל אותי 'למה אתה יושב?' הסברתי לו שכואב לי ושאני לא מסוגל. קיבלתי על זה עונשים ושבתות. זו רמת תסכול שאני לא יכול להסביר. רוב הזמן פשוט עמדתי שם ושמרתי, ליד 'הצ'יפסר'. חשיפה ארוכה וממושכת".

ולמרות הכל, מזור הפך לראש צוות מוערך ביחידה, ובהתחלה גם נהנה מכל רגע. "תחושת סיפוק מטורפת", הוא נזכר. אבל גם האדרנלין לא עימעם אצלו את הכאב. בשלב מסוים הוא התחיל לצלוע. "זה הפך להיות חלק ממי שאני. הייתי 'רן הצולע'".

איתות נוסף שמשהו ממש לא בסדר הגיע קצת לפני שהשתחרר. "הרגשתי כאב מציק ברגל שמאל. לא חשבתי שזה רציני. יום אחרי אני בא לעלות על משגֶר והרגל שלי לא זזה. ניסיתי לעלות מדרגה ולא הצלחתי. חשבתי שאולי מתחתי רצועה או שריר. לא יודע. זה כאב לי ממש בגב התחתון. בדיוק בנקודה שכואבת לי שנה וחצי. המפקד שלי אמר לי ללכת לנוח. לא חזרתי חודש וחצי לסוללה".

האורתופד שלח אותו לבדיקת אם־אר־איי. בדיקת מיפוי עצמות, כזאת שיעבור אחר כך ובה יתגלה הגידול, לא אושרה בשלב הזה והוא הוחזר על ידי הרופא הצבאי לסוללה.

כשהשתחרר מהצבא כל מה שידע זה שכואב לו. הרגע המכונן הגיע בטיול השחרור בתאילנד. הכאב היה מסמא. הוא לא הצליח לדרוך על הרגל. החברים סחבו לו את התיק. חופש זה לא היה.

כשחזר, הגיע לאורתופד אונקולוגי. "בצילום ראינו את שתי הירכיים שלי ורגל אחת שקופה ורגל אחת כולה לבנה. שאלתי אותו מה זה, והוא אמר לי: 'כל הלבן הזה זה גידול שיש לך בירך. זה גידול אחד גדול ומסיבי שמתפשט לך באגן. הוא אכל לך את הירך. אני לא מבין איך אתה עומד על הרגליים'. נשאר לי רק 75 אחוז עצם בירך. הוא היה בהלם. אני ראיתי שחור. התחיל להיות לי חם. אמרתי לעצמי מה לעזאזל קשור עכשיו סרטן. אמא שלי התחילה לבכות".

מה הייתה האבחנה?

"גידול ממאיר בעצמות אבל שמתפשט בקצב איטי. לפני שמונה חודשים עברתי ניתוח כריתה של הגידול. מלא משכבי כאבים, יש לי קיבוע, ומאז ועד היום אני בפיזיותרפיה".

הגשת בקשה להיות מוכר כנכה צה"ל?

"כן. הגשתי את הטפסים לפני כמה חודשים. רק ביטוח לאומי מסייע לי. אני באובדן כושר עבודה, אני נכה, ואני חייב סיוע".

למה אתה חושב שיש קשר בין הסרטן והשירות בכיפת ברזל?

"אני מאוד מאמין בהוכחות מדעיות. כמות האנשים שחולים בסרטן ושירתו בכיפת ברזל ששמעתי עליהם זאת כמות שמצריכה בדיקה. אני קורא למשרד הביטחון לבדוק את זה. לקחת אחריות. כל הגנרלים רוצים קרדיט על ההצלחה של כיפת ברזל, בזכותי זה כיפת ברזל! כולם רוצים את התהילה אבל מה עם לקחת אחריות על החיילים?! מי לוקח אחריות עלינו?"

× × ×

מזור רותח מכעס ועלבון, והוא לא לבד. בשנה האחרונה הוא נחשף לעוד ועוד משוחררי כיפת ברזל שחלו, שמשוכנעים גם הם שיש קשר בין הסרטן שלהם לשירות הצבאי. כל אחד שמע על עוד אחד, עבדו בשיטה הישראלית הישנה והטובה, מפה לאוזן, בשיטת חבר מביא חבר חולה. פתחו מעין קבוצת תמיכה להתמודדות עם המחלה ולא פחות מזה, עם אי־האמון שפיתחו במערכת שבה האמינו כל כך כחיילים. בשבועיים האחרונים שוחחנו עם כעשרה חיילים לשעבר ביחידה שחלו בסרטן תוך כדי שירות בכיפת ברזל או מיד אחריו. כמה מהם נמצאים בשלבי תביעה שונים נגד משרד הביטחון. אחרים טוענים שהם חלשים מדי להתמודדות עם המערכת.

מי שעומדת מאחורי היוזמה לאתר את החיילים הללו היא מורן דיטש, מנכ"לית ומייסדת עמותת זוהר, שמטפלת בזכויות של חולים אונקולוגים. דיטש, שבעצמה הבריאה מסרטן, מצאה את עצמה בלב הסיפור כמעט במקרה, אחרי שהבינה לפני כשנתיים שמספר הפניות לעמותה מחולי סרטן ששירתו ליד מערכות מכ"ם בחיל האוויר – ובפרט כיפת ברזל - נראה לה חריג. דיטש איתרה 14 חיילים ששירתו בכיפת ברזל בין השנים 2011 ל־2017 באזורים גיאוגרפיים שונים וביחידות שונות, שלקו בסרטן תוך כדי או בסמוך לשירות הצבאי, והסכימו לשתף איתה פעולה. "אבל לפי המידע שבידינו, יש עוד חולים", טוענת דיטש. את המספר האמיתי קשה לדעת, היא מסבירה, בשל חוסר שיתוף פעולה שנתקלה בו גם מצד מערכת הביטחון וגם מצד חולים.

את הנתונים שאספה העבירה דיטש לפרופ' אליהו ריכטר, לשעבר מנהל היחידה לרפואה תעסוקתית וסביבתית בבית החולים הדסה ופרופסור לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית, ועמיתו החוקר ומהנדס התקשורת מיכאל פלג מרפא”ל, שחקרו את הנושא בעבר ושוקדים בימים אלו על מחקר נוסף.

נאמר מיד: ההשפעות הבריאותיות של קרינה אלקטרומגנטית בלתי מייננת – כמו זו של מכ"ם או רשתות סלולריות – מצויות בשנים האחרונות בליבו של ויכוח מדעי סוער, שטרם הוכרע. בינתיים, בשנת 2011, קבע ארגון הבריאות העולמי כי קרינה אלקטרומגנטית היא גורם מסרטן אפשרי אך לא הכרחי. מן הסתם, ההבדל בעוצמות בין קרינה מטלפון נייד לקרינה ממכ"ם, הוא דרמטי. בצה”ל טוענים כי בכל פריסה של סוללה בשטח נבדקת העמידה בטווחים וברמת הקרינה (לתגובה המלאה של דו”צ - ראו מסגרת).

יהונתן חיימוביץ', 31, לוחם לשעבר שחלה בסרטן, נמנה על דור החלוצים של כיפת ברזל. הוא הגיע לכיפה אחרי כמעט שלוש שנות שירות במערך ההגנה האווירית. את תחילת השירות שלו עשה בסוללת טילי הוק. שם גם לדבריו נחשף מילולית לגמרי - לחיים בסמוך למערכת מכ"ם. "אתה ממש מרגיש את הגוף רותח מבפנים", הוא מספר. "אם אתה מנסה לדמיין מה קורה לאוכל במיקרו זה היה ממש ככה. אתה מרגיש את החום מגיע בגלים".

בשטח לא שואלים שאלות. כיפת ברזל בפעולה | צילום: יריב כץ

אתה זוכר מה חשבת על זה בזמן אמת?

"אתה צעיר חפ"ש, לא יודע הרבה. אתה גם לא חושב על הדברים האלה יותר מדי. אתה אומר לעצמך: בסדר, קרה לכמה דקות, הרגשתי את זה, וזהו".

אחרי שמונה חודשים בתפקיד, חיימוביץ' יצא לקורס מפקדים שבסיומו הציעו לו להשתלב בפרויקט בתולי בשם כיפת ברזל. הוא הסכים מיד. "בתחילת 2011 התחילו היירוטים על רטוב. זאת הייתה הפריסה הראשונה של כיפת ברזל על אמת. בחיים לא אשכח את היירוט הראשון שלי: זה היה טיל לכיוון באר־שבע. זה היה ממש כמו לצפות במטאורים, הייתי הכי גאה בעולם".

אתה זוכר נוהלי בטיחות? אזהרה על קרינה? שמירת מרחק?

"לא. אני זוכר שאסרו עלינו לעמוד מול המכ"ם אבל לא קבעו מרחק היקפי של בטיחות ממנו. היו פעמים שעמדנו קרוב מאוד. אמרו, 'הקרינה יוצאת רק קדימה'. גם היינו באטרף של הקמת המערכת ולחץ מבצעי, אין לך בכלל זמן לשאול שאלות. מה שצריך לעשות - אתה עושה".

כמו במשפט ההוא, "כשאתה צריך לירות תירה, אל תדבר", חיימוביץ' בעיקר ירה. אחרי השחרור הוא נסע לטייל בדרום אמריקה, שם גילה בליטה בצוואר. הוא לא נתן לה להפריע לו לעשות חיים. "כשחזרתי לארץ בגיל 22 כבר היה לי כדור בצוואר בגודל כדור פינג־פונג. עשו לי בדיקות. בביופסיה, במקום לקחת דוגמית, כבר עשו לי ניתוח והוציאו לי בלוטה שישבה לי על העורק הראשי ובעצם גרמה אצלי להפסקות בזרימת הדם. שם כבר הבנתי. עד היום יש לי וואחד צלקת על הצוואר. אחר כך עברתי כימותרפיה והקרנות. לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לאכול, חייתי על נוזלים חודשיים. הייתי מטפטף מורפיום כדי להרגיע את הגרון. פשוט הייתה לי כוויה בוושט מההקרנות".

מתי אתה שואל את עצמך אם יש קשר בין הסרטן לשירות בצבא?

"בתקופה של הטיפולים לא ידעתי כמה זמן יש לי והייתי חי את היום. זאת הייתה הגישה שלי אז. גם כשההורים שלי העלו את החשד שזה נוצר בשירות הצבאי, אמרתי שזה פשוט לא משנה לי. תנו לי לעבור קודם כל את מה שאני עובר. לא יעזור לי לחפש אשמים".

עידכנת את הצבא?

"ברגע שהתחילו לקרוא לי למילואים עידכנתי את המפקד שלי וביקשתי שזה יישאר בינינו. פחדתי להיות מתויג כחסר ישע. לא רציתי שכולם יידעו שאני חולה. לפני שנתיים תבעתי את משרד הביטחון בבקשה להכיר בי כנכה. מאז פעם בכמה חודשים אני מקבל מהם מכתב שחסר להם עוד איזה טופס. אני שולח אליהם ואז הם משיבים שחסר להם זה וזה־וזה. וככה חוזר חלילה. הם גם מבקשים ממני דברים לא נורמליים. הם לא יכולים לבקש ממני אחרי שמונה שנים לאתר חיילים ששירתו איתי, להכניס אותם לסיטואציה הזאת שיבואו לעזור לי, או שיש חיילים ששירתו איתי וכיום הם קצינים בכיפת ברזל ומבקשים ממני שאני אביא מהם תצהיר על כך שהמערכת או הנהלים לא היו תקינים. הם לא יכולים לעשות את זה".

את זה אנשים שמשרתים כיום סיפרו לך?

"בשושו. כן. אני כועס שמציבים אותנו במצב לא נעים. זה גרם לי גם לחשוף את כל המחלה שלי וההתמודדות של מה שעברתי שבכלל לא הייתי בנקודה של לשתף ולחשוף. זו פשוט מלחמת התשה. והם יודעים שאתה הרי תוותר מתישהו. אני גם צריך להוכיח כאדם פרטי שהסרטן שלי קשור למכ"ם ולקרינה? למה הם לא יכולים לבדוק?"

את המצב הפסיכולוגי הלא־פשוט שבו נמצאים חיילים שחלו בסרטן, שלא פעם מוותרים על זכותם לתבוע את משרד הביטחון, עו”ד יונתן שוב, שמייצג חלק מהם, מכיר היטב. ״באנלוגיה לפרשת צלילת לוחמי השייטת בנחל הקישון המזוהם, אי־אפשר שלא להשוות, גם במקרה זה אותם לוחמי כיפת ברזל, כמו בפרשת הקישון, חשים במבוכה, בושה או אי־נוחות בבואם למצות את זכויותיהם. אני חושב שבימים אלה של חשבון נפש מטעם משרד הביטחון בכל הקשור לדרכי הטיפול והשיקום של מיטב בניו ובנותיו שנפגעו במהלך ובגין שירותם, לשנות את הגישה והיחס בטיפול בתביעה לשם ההכרה הנדרשת באותם נפגעים״.

גם אצל אנדריי סימנובסקי, בן 29 מבת־ים, הסימן מבשר הרעות היה נפיחות בצוואר, שהגיעה לממדי כדור טניס. הוא היה אז שנתיים בצה"ל. "וביחידה ממש נלחצו ודאגו שאבדק מהר. זה הבהיל אותם". הוא התגייס ב־2011 והוצב כטכנאי שליטה ובקרה בכיפת ברזל. לדבריו, הוא שהה כמעט מדי יום ולאורך שעות ארוכות במרחק של כ־30 מטר מהמכ"ם של הסוללה.

אחרי שאובחן כחולה בסרטן לימפומה מסוג הודג'קין הוא אושפז בוולפסון והיה שלושה חודשים במעקב רפואי של צה"ל. "אחרי זה הצבא ניתק כל קשר. משרד הביטחון הביא לי דמי מחיה לעוד שנה".

איך הם נימקו את התשלום?

"הם נתנו לי דמי מחיה כי זה התרחש במהלך השירות הצבאי. הם נתנו לי כסף אז לא סירבתי, אבל לא ביררתי יותר מדי. אני יודע שלהוכיח את הקשר בין הסרטן לשירות הצבאי זה משהו מאוד קשה. אבל אני לא יכול לשלול שזה יכול היה לתרום לסרטן. הרי מחלת הסרטן מתפרצת בגלל טריגר כלשהו. מבחינת ההיסטוריה הרפואית שלי, תמיד הייתי בריא וגם אצל המשפחה שלי אין שום היסטוריה דומה לזה. זה ממש הגיע כרעם ביום בהיר. זה קרה לי בצבא, שייקחו אחריות כלשהי. לפחות שיעשו בדיקות לטובת החיילים ששירתו ומשרתים שם כיום. זה המינימום".

סימנובסקי הגיע לעמותת זוהר דרך שיר טהר, ששירתה איתו בסוללה, וחלתה גם היא בסרטן במהלך השירות הצבאי. היא גם חוד החנית במאבק של חולי הסרטן ששירתו בכיפת ברזל, ומנסה בעקביות לעורר מודעות לנושא.

"הייתי לוחמת כשנה", מספרת טהר, "בעיקר הייתי ליד ה'מנ"י' (מערכת ניהול יירוטים), שזה איפה שנמצא המכ"ם. אף פעם לא מיגנו אותנו בציוד נגד קרינה". עשרה חודשים אחרי השחרור, הכאב הופיע. "החלו לי כאבים בגב התחתון וברגליים. ממש. הייתי צריכה לגרור את הרגל. באחד הימים הכאבים ממש התגברו והתעלפתי במהלך העבודה. גרתי אז ליד בית־שאן, עבדתי בחקלאות בעבודה מועדפת. הלכתי לבית החולים העמק, הכניסו אותי לחדר עם מלא אחיות שרק אמרו לי: 'יהיה בסדר, יהיה בסדר'. אבל אני שיערתי שמדובר בסרטן".

ומה זה היה?

"לוקמיה. אמרו לי שאזדקק לשלושה סבבי כימותרפיה, הקרנות והשתלת מח עצם. התאשפזתי. ידיד שלי, אברהם בן זקן ז"ל, שהיה אז במערך הגנה אווירית, בא אליי לבית החולים ואמר לי שגם הוא חלה. הוא אמר לי שהוא מכיר עוד אנשים שחלו בסרטן ושמשהו פה לא הגיוני. לא הקשבתי לו יותר מדי, לא חשבתי שזה קשור לצבא. ואז אחרי שנה חזר לו הסרטן. כשהוא נפטר אז עלו לי החשדות בעניין. ואז נפטרה עוד מישהי מהסוללה שלי, ובנוסף גיליתי שגם אנדריי חלה, ויצרתי איתו קשר".

יש לך כעס על צה"ל?

"כן. לתחושתי הם התעלמו מאיתנו. אני בטוחה שיש קשר בין הסרטן לכיפת ברזל אבל הם לא ייקחו אחריות על זה. אני מרגישה שפשוט לא אכפת להם".

שיר טהר כחיילת

שיר טהר בזמן הטיפולים

לבנה לוי, אמה של עומר הילי לוי ז"ל, חיילת בכיפת ברזל שנפטרה לפני כשנתיים, היא מקרה שבו לא נעשתה פנייה למערכת הביטחון, אבל לא בגלל שחשבה שאין קשר בין המחלה לשירות. להפך.

"היא חטפה את הסרטן תוך שמונה חודשים מהשחרור", מספרת אמה, לבנה. "היא לא הספיקה לעשות כלום. לא האמנו, אין לנו שום היסטוריה של סרטן במשפחה". עומר חלתה באפריל 2017. סרטן נדיר בפנים. אמה, כך מתברר, חששה מהתסריט הזה. "אני לא יודעת בדיוק מה הם עשו שם. אני זוכרת שהלכתי לבקר אותה בבסיס ושאלתי אותה: תגידי, זה לא מסוכן שאתם כל כך קרובים למכ"מים? אף אחד לא ידע שזה מסוכן. לי זה נראה חשוף מדי".

איך היא גילתה את המחלה?

"היא הייתה מנוזלת, לא משהו שנראה רציני. לאט־לאט הנזלת הפכה להיות מימית מאוד. זה לא נראה כל כך חמור אז אף אחד לא נתן לזה חשיבות. היא התחילה להיות מאוד־מאוד עייפה, היא ישנה שעות, המון שעות. התחילו לה גם כאבי שיניים ואוזניים והופיעו לסירוגין. יום אחד היא קמה עם כאבי שיניים מטורפים ונסענו לבית החולים. אמרתי להם: עד שאתם לא מגלים מה יש לילדה אנחנו לא יוצאים מפה. אישפזו אותה ועשו לה סי־טי ואמרו שינתחו אותה כדי להוציא נוזלים שהצטברו בפנים. אבל מתחת לנוזל מצאו גידול שחסם את הסינוסים".

הסרטן התפשט למערכת הלימפה והמצב שלה הוגדר אנוש. היא עברה סדרת כימותרפיה מפרכת, ולאחר 12 טיפולים היה נדמה שהיא הביסה את הסרטן, אך כעבור חודשיים הוא שב ותקף אותה במערכת העצבים. "וזהו", אומרת אמה לבנה, "פה אמרו לנו כבר שאין סיכוי".

עומר טסה לקבל טיפול ביולוגי ניסיוני בגרמניה, אך כעבור חמישה שבועות הלכה לעולמה. רק בת 23.

למרות הכאב, המשפחה לא פנתה למערכת הביטחון בעקבות המקרה. "הרבה אנשים אמרו לי, אבל אני כל כך עסוקה בלשרוד שלא היה לי יותר כוח. לבד אני לא יכולה לעשות את זה. אתה רואה מה קורה עם נכי והלומי קרב של צה"ל שלא מקבלים את הזכויות שלהם, אז מי אנחנו הקטנים מול משרד הביטחון?"

"לא היה סיכוי". עומר הילי לוי ז"ל

× × ×

רק במחזור 2011 של כיפת ברזל, שמנה כ-250 חיילים, התגלו עד כה 6 חולי סרטן, וייתכן שחלילה ישנם עוד. בן ויסמן, אברהם בן זקן ז”ל (שנפטר מסרטן), אנדריי סימנובסקי, שיר טהר, ושני חיילים נוספים שביקשו לא להשתתף בכתבה.

לדברי פרופ’ ריכטר, אחת הבעיות המרכזיות היא חוסר רגולציה בתחום: הניטור בצה”ל הוא פנימי, ומתבצע באמצעות מדור קרינה, המשויך לחיל הרפואה.

"יש רגולציה והיא התקנים של ICNIRP (הוועדה הבין־לאומית להגנה מפני קרינה - גב"ח, ע"ש). אבל רק הצבא רשאי לבדוק אותם, באמצעות מדור קרינה אצלו", ריכטר נאנח. "ביקשנו לקבל מהם התוצאות וטרם קיבלנו את תשובה. מעבר לזה, הם מדברים על ממוצע, אבל אני לא רוצה לדעת על הגל הממוצע, בטח לא במקרה של מכ"ם, שפולט פולסים קצרים רבי־עוצמה וביניהם יש זמן להתקררות. אני גם רוצה את החריגות מהממוצע. גם על זה טרם קיבלנו גישה לנתונים, אז אני לא יכול להתייחס למה שהם אומרים".

פרופ' ריכטר ומערכת הביטחון מנהלים מערכת יחסים טעונה כבר עשרות שנים. הוא היה אחד המומחים המעורבים בפרשת הקישון, שטען מהרגע הראשון שלוחמי השייטת אכן חלו בסרטן בגלל הזיהום בנחל. מתחילת שנות האלפיים הוא עוסק רבות בנזקי הקרינה האלקטרומגנטית (בלתי מיוננת) לעובדי צבא הנחשפים למערכות מכ"ם.

ב־2018 ערך ריכטר, גם בשיתוף עם החוקר והמהנדס מיכאל פלג מרפא"ל, מחקר שכלל בחינת שלוש קבוצות מצבא ישראל, פולין ובלגיה, שנחשפו לקרינה דומה. המחקר גילה כי אחוז חולי הסרטן של המערכת החיסונית אצל מי ששירתו בסביבת מכ”מים מתוך כלל חולי הסרטן בקבוצה שנותחה היה גבוה באופן חריג, 40 אחוז, כאשר רישום הסרטן הלאומי מנבא רק 23 אחוז לאותו פרופיל של גילים ומין. 19 מתוך 47 החולים סבלו מסרטני המערכת החיסונית.

לאחרונה ריכטר ופלג יצאו למחקר נוסף, יחד עם החוקרות דיטש ואור נתיב, שטרם פורסם, אולם כמה מממצאיו המדאיגים הגיעו לידי '7 ימים'. בתוך קבוצה של 38 משתתפים במחקר – כולם בוגרי חיל האוויר שחלו בסרטן – היו לא פחות מ־14 חולים ששירתו בכיפת ברזל, לצד ייצוג נוסף ופחות מספרית בהרבה של חולים מסוללות הגנה אחרות של חיל האוויר, כמו חץ ופטריוט. "תנאי השירות האופייניים כללו שהייה קרובה למכ''מים רבי־עוצמה במשך ימים ולילות, חודשים ושנים ו/או קרבה לציוד קורן אחר", נכתב בטיוטת המחקר.

“גיל אבחון המחלה היה צעיר מאוד, בממוצע 23.6 שנים. זה מראה על תקופת חוויון (דגירה) קצרה יחסית, מכיוון שהחיילים נבדקו ביסודיות במועד גיוסם. המחקר טוען כי בעיקר בולט שיעור סרטני המערכת החיסונית, שעמדו על 43 אחוז, לעומת 23.5 אחוז בקבוצת גיל זו בכלל האוכלוסייה”.

בצה”ל, לעומת זאת, יצאו למחקר משלהם, והממצאים היו שונים לחלוטין: לטענתם, פחות מ־0.35 אחוזים ממשרתי כיפת ברזל שנבדקו בין השנים 2009־2018, חלו בסרטן לאחר שחרורם, נתון נמוך יותר משמעותית, שלפיו – בניגוד למסקנות של ריכטר – אין תחלואה עודפת בקרב חיילים המשרתים בקרבת מכ”ם. בסיס הנתונים עליו נסמך המחקר של צה”ל היה רחב יותר (4,000 לעומת 600). אבל פרופ’ ריכטר מסרב להתרשם מהמגמה ההפוכה.

פרופ’ ריכטר, אם מחר אתה מזומן לבית המשפט להעיד האם החיילים האלה חלו בסרטן בגלל כיפת ברזל, מה אתה אומר?

"שזה מאוד־מאוד סביר. הנתונים שלנו מאוד משכנעים. השורה התחתונה מהמחקר שעשינו ברורה: אנחנו לא צריכים עוד גופות. כבר מזמן יש לנו מספיק מידע. לפחות עשר שנים. דווקא אם יגנו על מוקדי החשיפה והנחשפים זה מה שישפר את ביטחון ישראל. זה גם לא קשה ולא יקר. המערכת תשתפר. צריך למגן או את המקור – המכ"ם - או את החייל. ואת זה לא עושים. אפילו בארה"ב לא מדברים על זה פומבית ולא מודים שיש בעיה של קרינה אלקטרומגנטית, אבל לא פורמלית הם כבר ממגנים את החיילים שבמערכות האלה".

לדבריו, "מה שלא מבינים במשרד הביטחון זה שעדיף להטיל ספק ומוטב להיזהר מאשר להצטער אחר כך".

הבנו שהייתם אצל שר הבריאות לשעבר ליצמן בפגישה בנושא. שהוא הבטיח לטפל בזה.

כן. אבל הוא אמר שמה שסיגל סדצקי (אז ראש מרכז ידע ‘תנודע’ במכון גרטנר - מרכז הידע הלאומי להשפעת קרינה בלתי מייננת על הבריאות - ע"ש, גב"ח) תגיד הוא יעשה. לא הייתה פגישה מרשימה. אני לא זוכר שהוא היה בעדנו. הוא לגמרי הסמיך את סדצקי לעשות מה שצריך לעשות. והיא הייתה בתפקיד מטעם המדינה. עכשיו סיגל סדצקי היא מאוד פיקחית והיא בעיקר פוליטיקאית מצוינת". (בלשכתו של ליצמן אישרו כי התקיים דיון בנושא).

"אני אמרתי אצל ליצמן מה שאני אומרת לכם היום", אומרת השבוע פרופ' סדצקי, מי שמוכרת לכולנו ממשבר הקורונה, אז שימשה כראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, "שניהם (פרופ’ ריכטר ופלג) נחשבים לקיצונים בתפיסה שלהם לגבי הנזק שקרינה בלתי מייננת גורמת. אנחנו באמת לא יודעים מה היא עושה מהמון סיבות. הרבה מאוד שנים היה קשה לקבוע ואז הגיעו הסלולרים. בשורה התחתונה ארגון הבריאות העולמי קבע וסיווג שקרינה בלתי מייננת שנפלטת מסלולר היא 'מֶסרטן אפשרי בבני אדם', אותה קטגוריה כמו קפה, רק שהיום בסלולר אנחנו בחשיפה בלתי מוגבלת ותחת זה אנחנו לא יודעים בוודאות אבל פועלים תחת ההנחה שיש חשש שקרינה זו מסרטנת. לכן במדינות רבות פועלים לפי עקרון הזהירות המונעת: בטר סייף דן סורי. בגלל שאנחנו לא בטוחים עדיף להתרחק ממקור החשיפה".

סדצקי גם מעלה ספקות לגבי המחקר האמור.

"כשיש למישהו איזו מחלה הוא פתאום מזהה שכולם במצב דומה. כמו שלמי שבהיריון נדמה שכולן בהיריון", היא אומרת. "נשאלת שאלה איך אנחנו מזהים קודם כל אם יש צבר של סרטן. מהניסיון שלי, מאוד קשה להוכיח. זה לא פשוט. צריך לדעת שהקבוצה שאתם בודקים ניתנת להשוואה לקבוצה השנייה. יכול להיות שיש משהו אחר שמאפיין את שתי הקבוצות? בעיה נוספת היא שאנשים מתייחסים לסרטן כמחלה אחת. זה לא נכון. לכל סרטן יש מאות מחלות שונות וגורמי סיכון משותפים ולפעמים גם שונים אחד משני. זה עוד מוריד לי מהכוח הסטטיסטי של גודל המדגם. בהתפלגות בקישון למשל, העודף שהוכח היה במלנומה, אבל אל תשכחו שהחיילים עליהם דובר בקישון הם אנשי חיל הים!”

אלה שחלו?

“כן. אלה אנשים שנחשפו הרבה מאוד לשמש!”

סליחה?

"בקיצור, זו סוגיה מאוד מורכבת".

"אני מכיר את הדעות של פרופ’ אליהו ריכטר ואני חולק עליהן באופן נחרץ", אומר גם פרופ' אברהם קוטן, יו"ר האגודה למלחמה בסרטן בישראל. "אין שום עדויות מוכחות שקרינה בלתי מייננת גורמת לסרטן. יש אפקטים אחרים לקרינה הזאת. יש לה אפקט של חימום וזה משפיע למשל על עדשת העיניים, אבל אפקט מסרטן אין לה".

אבל ארגון הבריאות העולמי הגדיר אותה כאפשרית.

"לא. אלה סימני שאלה, זאת לא הוכחה לשום דבר".

הם בחנו קבוצה של חיילים שחלתה בסרטן בין השנים 2018-2008, ש־44 אחוז מהם חלו בסרטן הקשור למערכת החיסונית. בהשוואה לרישום הסרטן הלאומי זו תחלואה הגבוהה פי שניים מקרב בני אותו גיל ומין באוכלוסייה הכללית בישראל.

"כשאתה מדבר על חשיפה אתה צריך לראות כמה זמן החשיפה, מה המכנה, במשך כמה שנים, כמה אנשים עברו שם, מה היו גורמי הסיכון האחרים, יש מכלול דברים. עם כל הכבוד, הקבוצה הזאת שהם מצאו היא קטנה. לדבר שלא התפרסם ולא עבר בקרת מומחים אני לא יכול להתייחס בכלל".

מאידך, כאמור, יש גם חוקרים הטוענים שקרינה בלתי מייננת יכולה לחולל נזק כבד. "לא אשפוט את המחקר של ריכטר ופלג לפני שהוא יצא, כי זה לא רציני", פוסק ד"ר זמיר שליטא, מיקרוביולוג רפואי, יועץ במפגעי סביבה אלקטרומגנטיים. "אני כן יכול להגיד שקרינה בלתי מייננת מעלה את הסבירות לסרטן".

ריכטר ופלג מצידם מודעים לביקורת שיש נגד המחקר שלהם. זה לא גורם להם לפקפק במסקנותיו. "זה לא מושלם, אבל זה יותר טוב מכלום", פוסק ריכטר. "ואם האופציה היא או כלום או זה אני בוחר בזה. זה מה שיש".

בעיני קולגות אתה נחשב לסמן קיצוני ביחס לקרינה הבלתי מייננת.

"איי דונט גיב א שיט אבאוט וואט אניוואן סייז. אנחנו מגינים על החיילים כמו שהם מגינים עלינו".

לדברי עמיר בורנשטיין, איש חיל האוויר לשעבר, איש היי-טק לשעבר וכיום הנדסאי אלקטרוניקה ומפעיל האתר 'ללא קרינה בשבילך', הבעיה העיקרית היא חוסר הגמישות של המערכת להשתנות. “הרי אפשר היה לגדר את האיזורים שהקרינה גבוהה ולהבהיר ששם לא חוצים, למגן את החיילים. מערכת שחפצה שחיילים צעירים יהיו מוכנים להקריב למענה, חייבת להכיר בסיכון ולשנות את הנהלים כדי שחיילים נוספים לא יפגעו סתם”.

אבל בזמן שאנשי האקדמיה ומומחים מסתייפים אחד עם השני, החיילים לשעבר בכיפת ברזל מחפשים מענה. גם ממקום מושבו הנוכחי בפלורידה, בן ויסמן לא יכול לשכוח מה היה שם. לא את הקרינה, ולא את המכ"ם. גם הוא התגייס ב־2011, והוצב בגדוד 947 של כיפת ברזל. "בגלל שהיינו במחזורים הראשונים, ראיתי שהנהלים הוגדרו תוך כדי תנועה", הוא נזכר. "אתה מגיע לאתר חדש ורואה שהופה, המכ"ם מוצב בצורה טיפה שונה. הנהלים היו משתנים בהתאם למסקנות תוך כדי פעילות מבצעית. אם היום הייתי עומד בקרבה למשגרים ולמכ"ם כמו שעמדתי במהלך השירות שלי, היו מעמידים אותי למשפט על מחדלים. אני בטוח שספגתי יותר קרינה מחיילים שמשרתים כיום".

מיגנו אתכם נגד קרינה?

"אף פעם. פעם אחת ירדנו לשטח והגיע הקצין ועשה תדריך בטיחות. הוא אמר פה המשגר, פה המכ"ם, פה לא לעבור. וככה נשמרנו. אבל כמו שמתרחש הרבה פעמים בצבא, לפעמים אתה מצוּות לסוללה חדשה באמצע ואתה לא מקבל תדריך בטיחות ואז אתה לא יודע איפה לעבור ואיפה לא. לפעמים מתחילים לפרק סוללה, אז גם אף אחד לא מזהיר אותך איפה כן ואיפה לא. ולדעתי, הטעויות האלה הובילו אותי ואולי עוד הרבה חיילים לגידולים סרטניים כמה שנים לאחר מכן".

את השירות עצמו הוא זוכר לטובה. מדבר על החברים בחום. זוכר את כולם. היו חוויות. היו צחוקים. היו שיגורים. אקשן. אבל הטון הנוסטלגי משתנה כשהוא מגיע לאותו יום, חמש שנים אחרי השחרור, שבו ניגש לרופא והתלונן על גוש באשך הימני.

"זה גידול לא טוב", אמר לו הרופא מיד.

"זה היה יכול להיגמר אחרת", הוא בטוח, "אני אומר לכם שבשנים הקרובות יהיו עוד חולים".

טעויות מסוכנות. בן ויסמן

פנית לצבא?

"לא. העדפתי להסתכל קדימה. רק כשנחשפתי להרבה עדויות של לוחמים לשעבר שחלו בסרטן הבנתי שאולי יש פה מחדל ענק. כשאברהם בן זקן ז"ל מת זה כבר ממש הטריד אותי. אני יודע על חמישה חולים שאני מכיר אישית. וכמו שאמרתי, אני חושש שיהיו עוד. אני רוצה שהמחדל הזה יהיה ידוע ושאנחנו נקבל פיצוי מסוים. הצבא הרבה פעמים מטאטא דברים מתחת לשולחן עד שאין לו ברירה והוא חייב להתמודד. אני רוצה שהוא ייקח עלינו אחריות".

זאת גם הדרישה של ליאור כהן. לפני שלוש שנים היא הייתה המשוחררת הקלאסית: מלצרית שמפנטזת על הטיול לדרום אמריקה. אבל יום אחד ביולי 2018, חמישה חודשים אחרי שהשתחררה משירותה בכיפת ברזל, היא התחילה לראות כפול. "ואני זוכרת שאני חושבת שזה משהו שיחלוף אבל זה לא עובד לי", היא נרעדת גם היום. "נסעתי עם חברה וכמעט עשיתי תאונה. לא ראיתי רכב שהגיע מולנו. מאותו הרגע הבנתי שיש פה משהו רציני. בכיתי כל הדרך הביתה. באם־אר־איי מצאו לי גידול בגזע המוח ליד העין. בגלל זה ראיתי כפול".

אחרי שורת התייעצויות עם רופאים היא המריאה לניתוח בפיטסבורג, פנסילבניה. עשר שעות בהרדמה מלאה.

את זוכרת את הרגע שהתעוררת?

"פקחתי את העיניים וכל מקום בגוף שלי היה מחובר למכשיר. הקאתי דם ברגע שהתעוררתי. רק אחרי הניתוח גילו שזה היה גידול ממאיר. לא יכולתי לנשום דרך האף, לא הצלחתי לישון. הייתי על מלא כדורים וכאבי ראש נוראיים. ממש התחננתי שיוציאו אותי מהסבל הזה. האתגר שהיה בשירות הקרבי היה כלום לעומת השיקום מהמחלה".

"מבחינת הרופאים הבראתי", מסכם יהונתן חיימוביץ', "מאז ועד היום אני מתמודד עם תופעות לוואי. חוסר תיאבון, חולשה תמידית. אני נלחם כדי לקום מהמיטה. זה ברמה שאני יכול להיות ערני שלוש שעות אבל לא מסוגל לקום. ירדתי 30 ק"ג במהלך הטיפולים ועד היום אני בתת־משקל. אבל הדבר הכי חשוב ומציק הוא החרדות. אלה דברים שמלווים אותך כל יום. עד שאתה מרגיש שקיבלת את החיים שלך בחזרה אתה מפחד שיום אחד ייקחו לך את זה. זה מלווה אותך בכל צעד שאתה עושה ביום. זה יותר נוראי מהכל, מהכאבים, מהטיפולים. כיום אני אבא לילד, מה שלא חשבתי בכלל שאוכל להיות אחרי הטיפולים. קרה לי נס. אני באמת מסוגל לסבול הכל בשקט אבל הפחד הזה מעיר אותי בלילה גם כיום".

צה"ל: "לא נמצא שיעור תחלואה חריג"

מדובר צה"ל נמסר בתגובה לטענות העולות בכתבה: "צה"ל רואה בבריאות המשרתים חשיבות עליונה ופועל על מנת לשמור עליה ולאתר מקרי תחלואה חריגים. לאחר בדיקה מקיפה, לא נמצא שיעור תחלואה חריג בקרב משרתי כיפת ברזל והגנ"א.

עם פריסתה של כל סוללה בשטח ובאופן עיתי, נבדקת העמידה בטווחים וברמת הקרינה בכל סוללה, על ידי בודקים מוסמכים אשר בוחנים את מאפייני האתר שבו נפרס המכ"ם, בהתאם להוראת קצין הרפואה הראשי להגנה על חיילים מקרינה, אשר מחמירה על התקן הקבוע בחוק האזרחי.

במהלך הביקורת מנוטרת הקרינה הבלתי מייננת סביב המכ"ם ונבדקים אמצעי בטיחות, כגון שילוט או גידור.

נציין כי צה"ל אימץ את ההגדרות של המשרד להגנת הסביבה לערכי הסף הבריאותי כפי שגובשו בקווים המנחים של הוועדה הבינלאומית להגנה מקרינה בלתי מייננת ואף מחמיר עליהם.

מפקדת קצין רפואה ראשי הגדירה החמרה למשרתי צה"ל בסביבת שירותם של 50 אחוז מהמוגדר בקווים המנחים לאוכלוסייה תעסוקתית. כאמור, בחוק הישראלי אין כלל הגדרה לרמות חשיפה מותרות לאוכלוסייה תעסוקתית.

טווחי הבטיחות ממכ"מי מערכת כיפת ברזל מבוססים לא רק על מדידות מרחק, אלא גם על חישובים שבהם ההתייחסות היא לשידור בהספק מרבי, בתנאים המחמירים ביותר.

בנוסף לכך, מבוצעות פעולות שמטרתן להעלות את מודעות החיילים בנוגע לסיכון הטמון בשהייה באזור המסומן, כולל הדגשת הנושא על ידי המפקדים.

גורמי הרפואה בצה"ל ובחיל האוויר בפרט ערכו בדיקה מעמיקה על בסיס נתונים רחבים, על מנת לבחון את הטענות שעלו בנושא ולבדוק את שכיחות התחלואה בקרב משרתי כיפת ברזל.

בסיום התהליך לא נמצא הבדל בשכיחות או בסוג התחלואה בין משרתי כיפת ברזל לגדודי הביקורת בעלי מאפיינים דומים שנבדקו. סוגי התחלואה שנמצאו הינם נפוצים בקרב מאפייני האוכלוסייה שנבדקה.

נציין שעל מנת לדייק את הנתונים והטענות שהועלו, נפגשו גורמי רפואה בחיל האוויר ובחיל הרפואה עם החוקרים של בית החולים הדסה וביקשו לקבל את הנתונים שבידיהם אשר טרם הועברו.

צה"ל ימשיך להשקיע את מרב המאמצים בכדי לתת המענה הרפואי המיטבי עבור משרתיו".

לגבי הטענה לתחלואה חריגה בקרב מחזור הגיוס של 2011 נמסר כי "השמות הועברו מספר שעות לפני סגירת העיתון מה שלא איפשר בדיקה מכבדת, מקצועית ומעמיקה".