"זאת העבודה שלי. שיקום. להיות חזק"
הוא היה אחד הפצועים הקשים ביותר של צוק איתן, לאחר שרסיס פילח את ראשו | אבל לאט ובנחישות, בניגוד לכל התחזיות הרפואיות, יהודה–יצחק הישראלי חוזר לחיים. לא אלה שהיו לו, אלא חיים חדשים, בלי מי שהייתה אשתו | למרות הפגיעה המוחית הוא הולך על רגליו, משחק עם ילדיו, מצליח לדבר ואפילו מתלוצץ עם מטפליו | "יש לו שלוש שאיפות", מספר אביו, "לעבוד, לנהוג ולהתחתן. אני מציאותי. הרגליים שלי על הקרקע, אבל העיניים שלי בשמיים"
ספסלי העץ לאורך שדרות בן־גוריון כבר ראו את כל האטרקציות האנושיות שיש לתל־אביב להציע, מנערות בבגד ים זעיר בדרכן לחוף גורדון ועד לקשישים שנוברים בפחי הזבל כדי לאסוף בקבוקים. אבל כשיהודה־יצחק הישראלי מגיע לשדרה נדמה שאפילו הספסלים מתעוררים לחיים. "שלום! יום יפה! כל הכבוד!" הוא מריע בפנים שטופות זיעה ומניף את הקב שלו לעבר השמיים הכחולים.
לשמאלו צועדת אישה שכפות ידיה עטויות בכפפות חד־פעמיות. זו עדי גדלי, בעלת דוקטורט בפיזיותרפיה מאוניברסיטת ניו־יורק. לפני שבע שנים וחצי היא עשתה עלייה ומונתה לתפקיד מנהלת אשפוז יום לנפגעי ראש מורכבים בתל השומר. בפעם הראשונה שנכנסה לחדרו של הישראלי הוא עדיין היה במצב של הכרה מינימלית. צילומי הסי־טי של ראשו שיקפו אזור שחור. שליש מוח מחוק. חבריו לישיבה הגבוהה, שערכו תורנויות בפתח המחלקה לטיפול נמרץ, התפללו לחייו.
ועכשיו, בניגוד לכל התחזיות, הם צועדים. כף ידה אמנם מונחת על כתפו השמאלית כדי לייצב את שיווי המשקל שלו, אבל הוא זה שמכתיב את הקצב המהיר. הם גם מנהלים שיחה תוך כדי הליכה. עבורו זו מיומנות חדשה. והיא מציבה לו משימה. "עוד מעט יתקרב אלינו בחור עם כלב, תשאל אותו איך קוראים לכלב".
"כן, המפקדת", הוא מרצין ופונה בקול רועם אל הבחור שאוחז בקולר. "איך קוראים?"
"לי?" הוא נרתע, "או לכלבה?"
קוראים לה רקסי. דקה לאחר מכן שמה נמחה מזיכרונו של הישראלי. גם זה חלק מהקשיים שאיתם הוא מתמודד.
"אולי נשב קצת?" מציעה לו גדלי. היא קוראת אותו. היא מרגישה שהוא מאוכזב. "לא! קדימה!" הוא שומט את הקב. "עד הסוף ולהסתובב. לבד!"
אני משתרכת בעקבותיו, לא מצליחה להבין מאיפה שואב אחד מהפצועים האנושים ביותר של צוק איתן את כוחותיו. לפני שעה קלה הוא סיים אימון על סוס במרכז לרכיבה טיפולית בתל מונד ועכשיו הוא שועט בשדרה, כמעט רץ.
"בום בום בום", הוא מלכסן אליי מבט. עינו הימנית פקוחה רק למחצה. "הייתה מלחמה. הלכתי להציל את הדר גולדין".
ומה קרה?
"מלחמה. בום בום בום. בראש. רסיס".
אתה מתגעגע לחיים הקודמים שלך?
"אין לי כוח", הוא פולט. מאוחר יותר תסביר לי גדלי ש"אין לי כוח" הוא המשפט השגור בפיו כתחליף ל"אני לא זוכר". או אולי ל"אין לי כוח להיזכר".
אנחנו ממשיכים ללכת.
יהודה־יצחק, לאן אתה ממהר?
"אדום", הוא מכוון את הקב לעבר הרמזור. "למה עוברים? לא טוב".
ופתאום, למראה צעירה בשורטס, הוא מעווה את פניו. "איכס".
"יהודה־יצחק, אתה לא יכול לשנות את העולם", מטיפה לו הפיזיותרפיסטית, "ולהגיד 'איכס' זה מעליב".
"אה", הוא מתכווץ. "סליחה".
אתה מצטער שנכנסת לעזה?
"לא!" לחייו מאדימות בכעס. "מלחמה! צבא! להגן על המדינה!"
אבל נפצעת בהגנה גם על בחורות שלא מתלבשות בצניעות וגם על בחורים שלא חובשים כיפה.
"חייל!" הוא צועק, "חייל מגן על כל האנשים במדינה! חייל! מצווה!"
בדרך חזרה, לכיוון כיכר אתרים, אנחנו חולפים על פני ביתו של דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. יהודה־יצחק לא מודע לקיומו של האתר. הפיזיותרפיסטית, שעזבה את ישראל בהיותה בת שלוש, מתרכזת בעבודתה ולא מציצה לעבר השומר שבכניסה. אבל יש משהו סמלי בעובדה שהאימונים שלהם מתקיימים ארבע פעמים בשבוע דווקא כאן. הדברים שאמר לי דוד הישראלי, אביו של יהודה־יצחק, חוזרים להדהד באוזניי. "הוא מסר את חייו בהגנה על המולדת ואני מוסר את חיי למענו", הוא תימצת את שבע השנים האחרונות במשפט אחד.
הוא גם הוסיף: "ביום הזיכרון לחללי צה"ל קיבלתי טלפונים של 'מה נשמע'. אנשים אמרו שהם מבינים לליבנו, אבל הם טועים. יהודה־יצחק הוא לא יום הזיכרון, הוא יום העצמאות. נכון, עם ישראל חייב לזכור ולהזכיר את המתים, אבל מה עם אלה שנותרו בחיים?"
אנחנו חוזרים לג'יפ של האב, שחונה על המדרכה. במהלך האימון עם גדלי האב משוחרר. "לפעמים נדמה לי שהקשר בין שנינו הפך ליותר מדי סימביוטי", הוא מצטדק, "ואני שמח להשאיר אותם לבדם". אבל הפעם בנו מצליח להפתיע אפילו אותו. "אבא!" הוא קורא, "חיכית לי? תודה!"
יהודה־יצחק שמח להפגין את כישוריו החדשים. הוא פותח את הדלת ומתיישב ללא עזרה. למרות שרגלו השמאלית עדיין כבדה. "עכשיו תלכי הביתה?" הוא שואל את גדלי. "עכשיו אני אעוף לך מהעיניים", היא עונה. חוש ההומור של יהודה־יצחק כבש גם אותה.
"תעופי?" הוא מפנה אליה חיוך רחב.
"כמו טיל!" היא משיבה.
"יש!" הוא צוהל.
"הוא פייטר", היא לוחשת לי בעודה מסירה את הכפפות. אני כבר יודעת למה הוא דורש ממנה לעטות אותן. לפני שעתיים, כשניגשתי אל יהודה־יצחק במרכז הרכיבה הטיפולית, הוא הגיב בשאגות "לא, לא" ואישר את נוכחותי רק אחרי שלבשתי על שמלתי חסרת השרוולים חולצה ששאלתי מהמדריך. גם השרוולים הקצרים של חולצת המדריך לא השביעו את רצונו. הפגיעה המוחית מקשה עליו לשלוט ברגשות ולווסת את עוצמת הקול, כך שכל תסכול או הפרעה מתבטאים בווליום גבוה. אביו היה זה שהרגיע אותו לבסוף. "כבר דיברנו על זה", אמר לו, "אתה חייב להפגין גמישות מחשבתית".
יהודה־יצחק, למה לעדי יש כפפות?
"אני דוס טרוריסט!" הוא מכריז בגאווה.
השראה, סמל, מודל
מבצע צוק איתן החל ב־8 ביולי 2014, בתגובה למבול של רקטות מרצועת עזה לעבר דרום ישראל ובעקבות רצח שלושת הנערים, ונמשך חמישים יום. יהודה־יצחק הישראלי ("בחשוון ימלאו לו 30"), הבכור מששת ילדיהם של איריס ודוד הישראלי, אנשי חינוך מהיישוב עפרה, היה אז בן 23. בוגר הישיבה התיכונית "ירושלים לצעירים", אברך בישיבה הגבוהה "מעלה אליהו" בתל־אביב. בגיל 20 הוא התחתן עם רבקי, בת גילו, ושנה לאחר מכן התגייס ליחידת רימון של גבעתי. ביולי 2014 התקבל לקורס קצינים ועקב כך לא צורף ללחימה – בניגוד לאחיו איתן, הצעיר ממנו בשנתיים, ששירת בסיירת צנחנים ונלחם בחאן יונס מתחילת המבצע.
"יהודה־יצחק יצא לרגילה ובא אלינו לשבת עם רבקי, שהייתה אז בחודש התשיעי להריונה", אביו נזכר, "אבל הוא לא היה רגוע. הוא לחץ על מפקדיו להחזירו ליחידה כדי להשתתף בלחימה. ב־28 ביולי הוא הצטרף ללוחמי גבעתי בדרום הרצועה. רבקי נשארה בדירתם בתל־אביב עם בתם צוריה, שהייתה אז בת שנה וחצי. אחד מחבריו לצוות שאל אותו במהלך שמירה משותפת 'מה, השתגעת? אתה יורד לחזית על חשבון הרגילה?' ויהודה־יצחק ענה לו שתחושת האחריות לגורלה של מדינת ישראל גוברת על דאגתו למשפחה. שלושה ימים לאחר מכן הוא נפצע".
ביום שישי, 1 באוגוסט, מחבלים תקפו כוח של סיירת גבעתי שעסק באיתור מנהרות באזור רפיח. בהיתקלות נהרגו מפקד הסיירת רס"ן בניה שראל, סמ"ר ליאל גדעוני וסגן הדר גולדין, שגופתו נחטפה. "יהודה־יצחק נכנס עם כל הכוחות לתוך רפיח כדי לחלץ את הגופה", מספר האב, "וכשישבו בנגמ"ש הוא אמר לחבריו, 'עכשיו אנחנו שוכחים מהבית ומהמשפחה ומתרכזים בלחימה למען עם ישראל'. הכוחות הפעילו נוהל חניבעל, שבמהלכו יהודה נפצע מרסיס של רקטה שחדר לראשו. הוא פונה בנגמ"ש לגבול ישראל והובהל במסוק לבית החולים סורוקה".
מה עבר בראשך כשהודיעו לך על הפציעה?
"אמרתי 'תודה לאל שהוא בחיים, יש לנו מערכת רפואית טובה ובעזרת השם הוא יחלים'. גם כשהראו לי את הצילום, עם הרסיס הגדול שחדר למוחו, הודיתי ליושב במרומים ודמיינתי איך הוא חוזר לחייו הרגילים. לא קלטתי שפגיעת ראש היא ליגה אחרת לגמרי, בכל המובנים. לא ידעתי שלא מדובר בטיפול או בניתוח, אלא בתהליך. הרופאים אמרו לנו שהשיקום יארך עשר שנים, אבל בתכלס זו עבודה לכל החיים".
במשך חודשיים אושפז יהודה־יצחק בסורוקה, במחלקה לטיפול נמרץ. כשנערך טקס ברית המילה של בנו, ארז, ליד המחלקה, הוא עדיין היה מורדם ומונשם. בניתוח השני שעבר שם הוצא מראשו הרסיס ("ארבעה וחצי על ארבעה וחצי ס"מ, מפלדה, לא קיבלנו אותו למזכרת") ואחריו הועבר למחלקת השיקום בשיבא, שהפכה לביתו למשך שנתיים.
כשעבר לשיקום יום, ומשרד הביטחון שכר למענו דירה בגבעת שמואל, מתפללי בית הכנסת הסמוך אימצו אותו וגם את בני משפחתו שהגיעו לשבתות. "בהתחלה התנגדתי, לא רציתי להרגיש תלוי ונצרך", מודה האב, "אבל הרגשתי שכל מעשיהם נובעים מאהבה. הם אפילו אירגנו לנו נופש משפחתי באילת. זו הייתה הפעם הראשונה שלנו בבית מלון".
את האופטימיות והאמונה הוא לא שאב מהרופאים. "אמרו לנו שהשיפור המשמעותי מתרחש, בדרך כלל, בשנתיים הראשונות ושאחריהן עדיף להנמיך את הציפיות", מספר האב, שהקפיא את חייו הפרטיים, שכללו לימודי הסמכה לרבנות, לטובת הטיפול בבנו, "אבל אני אומר, מניסיוני, שאין יום הדומה לקודמו. בהתחלה, כשרבנים שאלו אותי מה אומרים הרופאים עניתי, 'אנחנו סומכים על הרופאים מפני שהם יודעים שהם לא יודעים. הם משתמשים בכל הידע שלמדו וצברו, אבל הקב"ה הוא זה שיחליט'. היום, כמעט שבע שנים אחרי הפציעה, רופאים שהתעמקו באזור השחור במוח שלו המומים מההתקדמות שלו".
ואתה?
"אני שואב ממנו את הכוח להמשיך. אנחנו ממשיכים להתפלל לרפואה שלמה, אבל מי אנחנו שנכתיב את רצוננו לבורא עולם. הפגיעה הקוגניטיבית שלו חמורה, אבל עולם הנפש שלו לא נפגע. הוא נשאר אותו אדם רגיש ומתחשב וחברותי ונפלא. בעיניי הוא השראה, סמל לגבורה, מודל להערצה, אבל אני מודע לקושי של הסביבה. כשחייל נופל, חבריו עוטפים את הוריו ואת המשפחה ומתייצבים באזכרה. עם פצוע גפיים המרותק לכיסא גלגלים קל לנהל שיחה. אבל ללוות אנשים שמסרו את נפשם בפציעת ראש כל כך קשה זה אתגר גדול שלא כל אחד מסוגל לעמוד בו".
רבקי בחרה להתגרש ממנו שנתיים אחרי הפציעה.
"אני לא מדבר עליה, ואני מבקש שלא תזכירי את שמה באוזני יהודה־יצחק. זה נושא רגיש וכואב. אני מכבד את המקום שבו היא נמצאת, חשוב לי לשמור על כבודה ולשמור על יחסים טובים איתה. הגעתי למסקנה שאנשים שהכירו את יהודה־יצחק לפני הפציעה מתקשים לעכל את הפער בין הבחור הכריזמטי והחכם לבין זה של עכשיו, שרוצה לומר משהו ולא מצליח לשלוף את המילים ולהרכיב את המשפט. דווקא לאנשים שהכירו אותו רק אחרי הפציעה קל יותר לקבל אותו כמו שהוא.
"ויש צד שני למטבע. גם יהודה־יצחק נזקק לזמן כדי להיפתח. בהתחלה, כשבאה אליו קבוצה מ'אחים לחיים', עמותה של נכי צה"ל קרביים, הוא לא רצה לקבל אותם. יהודה־יצחק שלי, שתמיד היה מוקף בחברים, שאל 'מה אתם עושים פה?' היום הוא יוצא איתם לטיולים וישן איתם בשטח וחוזר הביתה עם חוויות וסיפורים. הוא גם מקפיד על תפילות במניין, זו האהבה שלו, קשה לו להתפלל ביחידות. בכל קדיש הוא נעמד בכוחות עצמו ומאיץ בי להזדקף".
אתה כועס על רבקי?
"ברור שציפיתי ממנה להישאר יותר, אבל אני לא היא. הכאב שלי עצום, אבל אני לא שופט. החיים לימדו אותי לשים את האכזבות בצד, במיוחד כשהן לא מועילות ולא מובילות לכלום. יהודה־יצחק לא רצה להתגרש, הוא אמר לי שאין סיבה, לא איבה ולא מריבה, אז הסברתי לו שרבקי התאימה לו לפני הפציעה ועכשיו היא כבר לא מתאימה ולכן אין ברירה. היה לו קשה מאוד לתת לה גט, אבל הוא עשה את זה מפני שהוא בחור טוב עם לב זהב".
מילה אחת, אושר גדול
דרך חתחתים מובילה לעבר לב הזהב הזה, שבמבט ראשון נראה חסר סבלנות וזועף. המדריך בכלבייה הטיפולית בתל מונד מקבל את פניו בשמחה. "איפה?" יהודה־יצחק מרחיק אותו עם הקב. "לולה מחכה לך", משיב המדריך בנועם. "לולה, לולה!" יהודה־יצחק צועק ומתאמץ לאחוז בקולר שלה בידו השמאלית, החלשה. זה לא הולך.
האימון שמתקיים שלוש פעמים בשבוע מתבסס על פעולות בסדר קבוע. בשלב ראשון מעלים את הכלבה המעורבת על המתקן, בשלב השני הוא אמור להוציא חטיף מהפאוץ' של המדריך ולתת לה אותו, כפרס. לולה עומדת בראש המתקן ומחכה ומחכה. המדריך מוביל את אצבעותיו של יהודה־יצחק לתוך הפאוץ'. לולה מכשכשת בזנב. יהודה־יצחק מתעצבן. לא על הכלבה, אלא על עצמו. הוא שוב שכח מה עליו לעשות.
יהודה־יצחק, אתה אוהב כלבים?
"לולה חמודה".
גידלת פעם כלב?
"אין לי כוח".
על גבו של הסוס בנו הוא יושב זקוף ומושך ברתמה. "סוס זקן", הוא מתלונן. התסכול שלו גובר כששני המדריכים שצועדים איתו מסבירים לו שבכוונה הם שמרו למענו את הסוס האיטי מכולם. רק לפני כחודש הוא איבד את שיווי המשקל ונפל. בתום האימון, כשהמדריכים מסירים את הקסדות, מתגלה ששניהם לא חובשים כיפה. אביו נזעק להרגיע אותו לפני שתקום מהומה.
"אל תשכח אותי!" קורא יהודה־יצחק כשהוא יורד מהסוס ומציב את רגלו על הדרגש.
ביקשת מהסוס שלא ישכח אותך?
"לא. סוס לא מדבר". אחר כך הוא פונה אל שני המדריכים ופוקד על כל אחד מהם "אל תשכח אותי".
אתה פוחד שישכחו אותך?
"לא. מי ישכח אותי? כולם זוכרים".
"רק שנה וחצי אחרי הפציעה יהודה־יצחק התחיל לדבר", אביו מספר. "זה היה בתל השומר, בשבת, כשחבריו באו לבקר אותו. שאלתי את יהודה אם הוא שמח והוא הינהן. לא האמנתי שזה קורה. שאלתי שוב ויהודה שוב הינהן. עד אז, הוא בכלל לא תיקשר. במוצאי שבת צילצלתי הביתה ובישרתי לאשתי שהבן שלנו הינהן. למחרת, הרב שלו הגיע והציג לו שאלה ויהודה־יצחק ענה 'כן'. מילה אחת – אושר גדול. הישג. מאז הדיבור שלו משתפר מדי יום".
הפיזיותרפיסטית גדלי מגדירה את הישראלי כגיבור ישראל. "זכיתי להיות חלק מהתהליך המדהים שהוא עבר ועובר. בהתחלה חיכינו לראות אותו מגיב, קיווינו להיווכח שהוא מבין עניין, וכשהתחיל להגיב – חיכינו שהוא יתחיל לדבר. בפעם הראשונה שהושבנו אותו על קצה המיטה התחננתי לפניו שיישב עוד דקה ולפני שלוש שנים הוא קם מכיסא הגלגלים".
"לפח!" יהודה־יצחק מכריז.
"נכון, זרקנו את כיסא הגלגלים לפח", היא מחייכת אליו.
"לעולם", הוא קורן.
ואני שותקת. אביו כבר סיפר לי שכיסא הגלגלים מאופסן במחסן ביתם.
"והיום", מוסיפה גדלי, "הבחור הזה הולך שלושה ק"מ עם קב, עולה ויורד במדרגות ומטייל. אבא שלו מצלם את מסלול הירידה מההר כדי להזכיר לו שהוא עשה אותו בשתי רגליו. זה לא דבר מובן מאליו. בישיבות הראשונות של הצוות הרפואי אמרנו, 'נעשה כל שביכולתנו כדי שלא יסבול, כדי שיהיה לו נוח', ומאז הוא לא מפסיק להפתיע אותנו. הוא כל הזמן דוחף קדימה.
"הוא הדוגמה לכך שאסור לוותר על פגוע ראש קשה. אסור להיצמד לסטטיסטיקה של מה רואים באם־אר־איי וכמה זמן עבר מאז הפציעה. השיקום של כל פצוע ראש הוא מאוד אינדיווידואלי. מעבר לשיקום המוטורי יהודה־יצחק הוא אדם אכפתי ומתחשב. הוא היה אדם איכותי לפני הפציעה והאופי שלו לא השתנה. הוא כועס על אנשים שחוצים את הכביש באור אדום מתוך דאגה לשלומם".
לפעמים נראה שהוא כועס באמת, שהוא אגרסיבי.
"אנשים עם פגיעות ראש מחפשים שליטה במשהו או חוזרים על משפט מסוים בצורה אובססיבית מפני שזה נותן להם שקט נפשי. זה לא שיש לו בעיה איתי, הוא צריך את הכפפות כדי להרגיש בנוח בחברתי, וגם רבנים גדולים בבית חולים בקולומביה ביקשו ממני לעשות זאת. כאישה דתייה, הבהרתי לו שאני לא מחויבת בכפפות מבחינת ההלכה, אבל הכפפות משחררות אותו מהחשש מהמגע ומאפשרות לו להתרכז במה שהוא צריך לעשות, אז אני לא נעלבת. אני שמחה לתת לו את ההרגשה שאני מכבדת אותו כמו שהוא מכבד אותי".
כבר בראשית עבודתם המשותפת שיתפה גדלי את יהודה־יצחק באני מאמין שלה: "אנחנו לא יודעים מה יהיה, אבל אנחנו יודעים שמחר יהיה טוב יותר מהיום והיום היה יותר טוב מאתמול. זו השאיפה. וכדי לממש אותה אנחנו צריכים להמשיך לנסות, להציב מטרות, לקוות, להפתיע, וכל התקדמות תאפשר לנו לראות את האתגר הבא".
איך זה בא לידי ביטוי?
"פעם עבדנו רק על הכוח של היד. המטרה הבאה הייתה ללכת עם קב בלי לאבד את שיווי המשקל. עכשיו אנחנו מתרגלים מצבים יומיומיים. אני מבקשת מיהודה־יצחק לגשת אל מישהו ברחוב ולשאול אותו איפה אפשר לקנות שתייה. אנחנו הולכים לסופרמרקט, מקום עם הרבה גירויים שבעבר הוא התקשה לשרוד בו יותר משתי דקות, הוא מצלצל לאמא שלו ושואל מה צריך לקנות, ואני מלמדת אותו לשלם ולקבל עודף. נתרגל נסיעה באוטובוס ונמשיך להתקדם תוך כדי תנועה".
גדלי גם יושבת לצד הישראלי, על כר הדשא של אחד מבתי המלון ברחוב הירקון, במפגש השבועי שלו עם ילדיו – צוריה (8 וחצי) וארז (כמעט בן 7). "אמא שלהם מביאה אותם לבית הוריה, בתל־אביב", מספר אביו, "לצוריה יש שיעור פסנתר, וכשהם מגיעים למפגש אני מתרחק. מקומי לא שם. עדי מתווכת ביניהם".
"אני מתרגשת מהקשר שלהם", היא מספרת. "הוא מצא את הדרך להתחבר אליהם והם מצאו את הדרך אליו. לפני כל מפגש הוא אופה עוגה לכבודם או שאנחנו עוצרים באיזשהו מקום והוא קונה להם ממתקים. הם יושבים על הספסל ומתחבקים או שוכבים על הדשא ומתכרבלים ביחד. יהודה־יצחק אומר, 'חמודים שלי, אוהב אותם', ויש לו חיוך של אושר ונחת על הפנים.
"לפני חמש שנים או יותר, כשעבדנו על חיזוק כף היד, לימדתי אותו לדקלם שיר באנגלית, 'מלחמת האצבעות', שבו האצבעות של שנינו משתלבות ומטפסות אחת על השנייה. כשהוא רצה לשחק את 'מלחמת האצבעות' עם ילדיו קצת חששתי מפני שאני כבר יודעת עד כמה הוא חזק. הוא מסוגל לשבור לי אצבע. אמרתי לו, 'יהודה־יצחק, בזהירות', והוא היה עדין ואפילו נתן לבן שלו לנצח אותו".
ביום שישי, אחת לשלושה שבועות, יהודה נוסע עם אביו לגני טל, מקום מגוריה של אשתו לשעבר, והם מביאים את הילדים לעפרה. "צוריה וארז ממלאים את הבית בשמחה, שולחן השבת הופך לחגיגה, יהודה־יצחק משחק איתם בפאזלים, וכשהרעש מפריע לו הוא מבקש רשות לצאת לטיול. הילדים מבינים אותו. יהודה־יצחק אוהב להסתכל בשעון ולשאול מתי זה יסתיים או מה יקרה אחר כך. פעם שמעתי את ארז שואל, 'למה אבא מסתכל בשעון? הוא רוצה שנלך?' וצוריה ענתה לו, 'אבא פשוט אוהב לדעת מה התוכנית הבאה'. רבקי עושה עבודה נפלאה בגידולם".
מדי בוקר מגיע הישראלי, המוגדר בעל יותר ממאה אחוזי נכות, למכון פוירשטיין בירושלים לעבודה קוגניטיבית עם קלינאית תקשורת וריפוי בעיסוק. "זאת העבודה שלי", הישראלי מספר. "מה העבודה? שיקום. להיות חזק". אחת לשבוע אביו נוסע איתו למטפלת באמנות שמאתגרת אותו בציור ובחימר והוא גם שוחה בבריכה של מרכז שלווה בירושלים, הכל במימון משרד הביטחון. "וכשיש לנו רבע שעה", אומר האב, "בין טיפול לטיפול, אנחנו לומדים".
דף גמרא?
"לא, לצערי אנחנו עדיין לא שם. אני כותב לו בטאבלט צמדי מילים והוא מתאמן בקריאה. עדי תעבוד איתו על כתיבה. אבל כבר עכשיו הוא יודע להשלים הרבה פסוקים מהחומש. רוב הזמן הוא שמח ואין לנו תלונות לאיש. נהפוך הוא, אנחנו מכירים תודה לאגף השיקום. מנהלת המחוז תמיד זמינה לנו ועוזרת בכל עניין. אמנם משרד הביטחון סירב להנגיש את הבית שלנו בעפרה מפני שליישוב אין תב"ע, אבל עם ישראל נרתם למשימה ותוך יומיים גייסנו מיליון וחצי שקל לבניית יחידת דיור צמודה שבה הוא גר, עם המטפל הפיליפיני שישן בחדר הסמוך. במשך תקופה ארוכה נמנענו ממלווה זר כדי לא להקרין ייאוש כלפי יהודה־יצחק. הסברתי לו שהמלווה הזר עוזר לו להיות עצמאי כמו שהקב מסייע לו בהליכה. המטפל עוזר לו לבחור בגדים והוא מתלבש לבד".
יהודה־יצחק, על מה אתה חולם?
"אני לא זוכר את החלומות שלי".
מה היית רוצה שיהיה?
"שלום על ישראל".
"בשיחות שבינינו", מספר אביו, "יהודה־יצחק מונה שלוש שאיפות. לעבוד, לנהוג ולהתחתן. אני לא עוזר לו להגדיר את השאיפות האלה בתור יעד, כי מה יקרה אם זה לא ילך?"
מה יקרה?
"הכל יכול לקרות. אני מציאותי. הרגליים שלי על הקרקע, אבל העיניים שלי בשמיים ואני בוטח בקדוש ברוך הוא שימציא לו רפואה שלמה. גם האמונה של יהודה־יצחק לא נפגמה בעקבות הפציעה. אני משלם מחיר אישי כבד, אבל לא אפסיק לשלם אותו גם אם זה יהיה עד 120. אני מקווה ומתפלל שהוא ייגמל ממני מוקדם יותר".
