מאז הלילה שבין חמישי לשישי, מחכה הציבור הישראלי להופעתו של אדם אחד שבדרך כלל לא נוהג להדיר עצמו מהתקשורת. להפך. נדמה שהוא נכון תמיד לרגע שבו ייקרא לאולפנים. הופעתו המטופחת, הזחוחה, הבטוחה בעצמה, שלמרות מתק השפתיים והדיבור הרהוט משדרת אלימות אצורה, כמו אומרת: הנני כאן. קחו אותי.

והוא אכן שם, בכל עת שבה צריך להגן על הבוס או לתקוף את בית המשפט. נפוח מחשיבות עצמית, שיכור מכוח, מנוסח ומלוקק, משדר קרירות ואלגנטיות גם כשהטקסטים שיוצאים מפיו מעוררי פלצות. כאילו לא נלקח מירכתי רשימת הליכוד לצורך אחד בלבד: להעביר את מסריו של ראש הממשלה ולהגן עליו מפני שלטון החוק, הן בתפקידו כשר המשפטים לשעבר והן כשר המשטרה.

המשפטים הבאים היו אמורים להיות מובנים מאליהם: במדינה מתוקנת היו האחראים למחדל במירון מקבלים אחריות ומניחים כבר שלשום את המפתחות. במדינה מתוקנת אמיר אוחנה היה הולך הביתה. אבל למה להיתמם. איפה מדינה מתוקנת, ומי פה קיבל אחריות על משהו או הניח אי פעם את המפתחות על מחדל שהוא אחראי לו. אלא שביומיים האחרונים מזכיר אוחנה את משחק הילדים שנקרא "היכן וולדו" – שבו האתגר הוא לאתר את דמותו של וולדו המסתתר בין אלפי דמויות מצוירות. את שר המשטרה צריך היה לחפש ביממה האחרונה בין מאות אלפי החוגגים בהר מירון, שהוא אישר את כניסתם. האיש שאוהב תמיד להגיד שהאחריות עליו, שהמשטרה היא באחריותו ובסמכותו – נעלם. היכן אוחנה?

מפקד המחוז, ניצב שמעון לביא, אמר מיד שהוא נושא באחריות. הפוליטיקאים נשמו לרווחה: הנה בא בחור שחונך על ערכים של קבלת אחריות ושם את ראשו. מצאנו את הש"ג. אבל אחריות זו לא אשמה, כפי שאמר אתמול השר לביטחון הפנים בהתבטאות ראשונה, יחידה ועלובה. ויש גם טווח לאחריות. איפה היא נגמרת. מפקד המחוז הצפוני, ניצב שמעון לביא, קיבל את האחריות על אלה שמתחתיו, לא על אלה שמעליו. ומעליו יש שניים: מפכ"ל המשטרה והשר לביטחון הפנים.

הצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית זועק לשמיים. קודם כל, מהסיבה הפשוטה שנהרגו 45 אנשים, האסון האזרחי הגדול ביותר מאז הקמת המדינה. זה לא עניין למח"ש, שחוקר רק עבירות פליליות ורק אנשי משטרה. כשהיועץ המשפטי לממשלה הודיע על פתיחת חקירת מח"ש, הוא סימן שהשוטרים אשמים. אבל ברור לגמרי שוועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון צריכה לבדוק את שרשרת האישורים לאירוע.

מה הסיכוי שזה יקרה? בערך כמו הסיכוי שאוחנה יתפטר. בקיצור: אפס. ככה זה כשמי שצריכים להחליט על כך הם הפוליטיקאים. הם השתגעו לכרוך את החבל סביב צווארם? מה עוד ידרשו מהם, להתפטר על מחדליהם?

שר המשטרה עשוי לטעון שרק הציגו לפניו את התוכניות, והרי יש הבדל בין אישור לבין הצגה. אבל קצין בכיר מאוד לשעבר במשטרה אמר לי אמש שבאירוע הזה, שבו היה צריך אישור מפכ"ל, השר עצמו החליט לאשר את התוכנית. הוא רצה שההחלטה הפופוליסטית לפתוח את השערים לכל מי שרוצה תהיה רשומה על שמו. בדיוק כמו ששר הפנים, אריה דרעי, התהדר בכך שהוא זה שהביא לכך שלא יהיו הגבלות על מספר המשתתפים וכמו נתניהו, שהגיע לסיעת יהדות התורה וסחר בכמות המשתתפים בהילולה – תמורת תמיכתה של המפלגה החרדית בבחירות אישיות.

והנה לכם עוד מקרה שבו האינטרסים האישיים של ראש הממשלה משפיעים על החלטות לאומיות. אם בנט היה צריך אות או סימן כדי להחליט, הרי שהמחדל הזה הוא עוד סימפטום לממשלת קומבינות ומדינה לא מנוהלת. מה עוד צריך לקרות כדי שראשי מחנה השינוי יכירו באחריות שלהם להחליף את השלטון?

שאף אחד לא ישלה את עצמו: יש קשר ישיר בין האסון לבין הנהגה שלא טובת המדינה עומדת לנגד עיניה, אלא טובתו של ראשה. מערכת פוליטית מושחתת, חדלת אישים, פחדנית, שמגבה נאשם בפלילים ומתרפסת בפני שותפיה.

ומי שלא מבין את הצורך הנואש בהחלפתה – לא ראוי לעמוד בראשה.