"שמעתי את המילה 'אמא' והתפרקתי"

ערב החג בילתה אודליה סנגרו (42), אם לשבעה מביתר עילית, עם ילדיה הקטנים במדורה ליד הבית. "הייתה אווירת קדושה נהדרת, הילדים נהנו והכללים נשמרו", היא מספרת. לקראת חצות עלתה לישון, אך כשעה לאחר מכן, היא אומרת, משהו לא מוסבר גרם לה להתעורר. "התחלתי לשמוע על מה שקורה במירון. מיד התקשרתי לדוידי, בני בן ה־17, תלמיד ישיבה מירושלים שנסע לשם. אבל מאחר והדיווחים המוקדמים היו על כמה פצועים בלבד, לא התרגשתי יותר מדי".

השעות חלפו וממדי האסון הכבד במירון החלו להתבהר, אבל אודליה עדיין לא הצליחה לתפוס בטלפון את בנה. "התחלתי להזיע כולי. כשדמעות זולגות מעיניי, התפללתי לקב"ה. אמרתי לו: 'בבקשה אל תעמיד אותי בניסיון הזה. קח את כל זכויותיי עבור הילד. אני מתחננת בפניך'. וכל הזמן אני וכל המשפחה ממשיכים להתקשר לחברים של דוידי. לא מפסיקים לרגע. "במקביל כבר החלו להפיץ תמונות של נערים צעירים ומתוקים, ולשאול אם משהו ראה אותם. החרדה הלכה וגברה".

בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, היא משחזרת, צילצל הטלפון שלה. על הצג: מספר של אחד החברים של דוידי. "הבטתי במסך כשאני רועדת כולי. לא רציתי לענות. חששתי ממה שאני עומדת לשמוע מהעבר השני של הקו. החזקתי את המכשיר כמה שניות כשאני בוכה בלי הפסקה, ורק אז עניתי. בשנייה ששמעתי את המילה 'אמא' התפרקתי".

דוידי, שהגיע להילולה לציון הקבר של רבי שמעון במירון רק כרבע שעה לפני האסון, עמד ממש מול ההמון הנדרס. "היו מראות קשים", הוא מספר. "ראינו אנשים נופלים ואז אנשים סוחבים אלונקות ועליהן ילדים וגברים בכל הגילים. אני וחבריי ניסינו לצאת משם בכל הכוח, אבל היה כמעט בלתי אפשרי. כולם ניסו לברוח החוצה. לא הייתה קליטה, אז גם לא יכולתי להודיע לאמא שהכל בסדר. בנס, אחרי כמה שעות הצלחתי לצאת. רק בשעות הבוקר הגענו חזרה לירושלים".

ביום שישי, בשעה 12 בצהריים, הגיע דוידי לבית הוריו בביתר עילית. בדלת כבר חיכתה לו אמא אודליה. השניים התחבקו ובכו. "זה אסון כבד", היא אומרת. "אי־אפשר לעכל כמה אובדן, כמה משפחות כואבות. כמה סבל".