שני זיכרונות שנושאת עימה גלילה רון־פדר–עמית יכולים להסביר את תפיסתה כאישה כותבת: האחד שטבע בה אביה, השני שהטיח בה בנה.

"אבא שלי הכניס לי לראש שלכתוב זה לא מקנה לי זכויות, אלא רק חובות", היא אומרת. "'קיבלת מתנה, הוציאו לך ספר, את צריכה להגיד תודה. עושים לך טובה ואת עוד תבקשי תמלוגים, כסף?' אז אני צריכה להיות אסירת תודה כל חיי. ולא רק על הכתיבה, גם על זה שאני חיה במדינת היהודים, לתוכה נולדתי שנה אחרי שהיא קמה, בעוד ילדים יהודים לאורך הדורות חיו בתוך פוגרומים".

איזה כובד על נשמתה של ילדה קטנה. וככה את חיה מאז?

"כן. אני לא מרגישה שמגיע לי דבר. שנים מאוחר יותר הבן שלי, כשהיה בגיל ההתבגרות, אמר לי, 'אני אלך לעיתונים ואפרסם שאת לא מבינה אותי, דווקא את שכותבת על ילדים. אמרתי לו, 'אני ממש רוצה שתעשה את זה, כי אני רוצה להסביר שמי שכותב יפה על ילדים עדיין לא אומר שמצליח להבין את הילדים שלו עצמו. וכן, אני רוצה שיידעו שאני אמא לא מספיק טובה'".

איזו אמא היית?

"לאורך כל השנים, החיים אצלי הם לפני הכתיבה. בכל יום בשעה 12:00, גם אם הייתי באמצע פרק, חיכיתי עם המכונית ליד בית הספר כדי להחזיר הביתה את הילדה שלי, תמיד הייתה ארוחת צהריים חמה על השולחן. הילדים שלי היו אומרים לי, 'מתי כבר תצאי ותשאירי אותנו לבד בבית'. אבל אני קודם כל אמא, ורעיה, בנישואים הראשונים שלי (לאבי פדר, ממנו נפרדה לפני 30 שנה, ויחסיהם מצוינים, היא אומרת) גם ענייני הכספים של הבית היו עליי".

אז אולי בגלל כל זה מעולם לא הפכת קאנונית על מדף הספרות למבוגרים, כמו עוז, ויהושע וקנז.

"אני לא קאנונית כמותם, זה נכון, אני גם לא משתייכת לשום ברנז'ה ואף פעם לא רציתי להשתייך. לא מכירה כמעט. הזמינו אותי הרבה פעמים אבל אני אוהבת להיות סגורה בבית, ואני לא מרגישה בעיה עם זה, וגם לא החמצה. אני כבר בת 72 והדבר הכי מבוקש בעיניי היום זה תחושה פנימית של שקט. יכולתי להרוויח פי שלושה מהספרים שלי, אבל אני לא מצטערת. הייתה תקופה שספרי 'ג'ינג'י' נמכרו בשנות ה־80 בכמויות עצומות, אבל אני לא התעסקתי בכסף ובתמלוגים. אני צנועה בדרישותיי. אני גם לא רוצה לדעת כמה ספרים יש לי, זה נגד עין הרע".

• • •

אז אחרי כ־400 ספרי ילדים ושבעה ספרים למבוגרים, שממלאים מרצפה עד תקרה את הספריות הגדולות בביתה שבשכונת בית הכרם בירושלים, רון־פדר-עמית חובקת כעת ספר מבוגרים חדש, 'לא בובה על חוט' (הוצאת מודן) — סיפורה של רחל ינאית בן־צבי, רעייתו של נשיא המדינה השני יצחק בן־צבי, שאותה היא מכנה "אשת מופת".

"עד כה כתבתי על גברים, א"ד גורדון שהפך המורה הרוחני שלי, ז'בוטינסקי, מנחם בגין, יצחק נבון. היא האישה הראשונה שאני כותבת עליה ונסחפתי לתוכה".

ואכן, ככל שהתקדמה הכתיבה הפכה ינאית בן־צבי למושא הערצתה של רון־פדר-עמית, ובשלב כלשהו אסונותיה וקורות חייה התערבבו בה, כפי שקורה לה לא אחת עם הדמויות שעליהן היא כותבת. "אני מעריצה את רחל ינאית, ואני מטבעי לא מעריצה אנשים", היא אומרת. "אבל למדתי שהיא תמיד הצליחה למצוא משמעות בכל דבר שעשתה, גם אחרי ששכלה את הבן שלה, גם אחרי שבעלה נפטר וזה שמר עליה אישה מאושרת".

כתבת אותו גם במהלך הקורונה?

"השלמתי אותו בחלק הראשון של הקורונה, והיה לי נפלא כי בזכות השקט של הקורונה, לא הסיחו את דעתי מהכתיבה. לא היו מפגשים בספריות, לא יכולתי ללכת לשחות שלוש פעמים בשבוע כמו שאני רגילה בבריכה שבבית הדיור המוגן בשכונה, והייתי כל כולי רחל ינאית. עד שקרה לי משהו מטורף, כשהגעתי בעלילה למקום שבו אני מתארת איך בן־צבי נפטר והגופה שלו עטופה ומונחת, התחלתי לבכות בלי סוף. וכבר לא ידעתי אם אני בוכה על אלמנות שאי פעם תהיה לי או שאני כבר אלמנה. הייתי הולכת לסלון ומשולם (משולם עמית, בן זוגה השני — על"א) יושב שם ואני אומרת לעצמי, אבל יש לך בעל, את לא אלמנה, מה את בוכה ככה. צילצלתי למו"ל שלי ואמרתי לו, 'אני חושבת שאני משתגעת. אני ספרים כאלה כבר לא אכתוב יותר'".

הדמויות רודפות אותך.

"כן, אני מדברת איתן ומזדהה איתן וחיה אותן. אבל בדרך כלל הנכדים מוציאים אותי מזה. אני עוד משחקת עם הנכדים שלי כדורגל, עומדת בשער. פעם הייתי יותר טובה. אבל בקורונה, בלי נכדים או נסיעות לחו"ל שמשולם ואני כל כך אוהבים, מצאתי את עצמי תקועה מול נטפליקס. ראיתי 'הכתר', ראיתי סדרות טורקיות, 'גמביט המלכה', זה מילא אותי, התחלתי גם לעשות הליכות ובסוף יצאתי מזה איכשהו".

כשאת לא שקועה פנימה, יש בך חוסר שקט. החוץ מפחיד אותך?

"בילדות שלי, מגיל תשע כשהתחלתי לכתוב עד שהלכתי לצבא, כתבתי איזה 700 מחברות שלא הראיתי לאף אחד. אבא שלי היה מנהל בנק, אמא שלי הייתה מורה, הם ידעו שאני כותבת אבל לא התייחסו לזה. התביישתי בזה שאני כותבת, כי חשבתי שבניגוד לחברים שלי שיש להם חיים מעניינים, החיים שלי משעממים ובגלל זה אני ממציאה לעצמי חיים אחרים בכתיבה. עד היום איכשהו נראה לי שהחיים שלי לא מספקים אותי, לא מה שחשבתי שחיים צריכים להיות, ואני משלימה את זה דרך הדמויות שלי והופכת להיות הן. לפני כמה זמן הרציתי לפסיכיאטרים בבית חולים סורוקה והם אמרו לי, 'תגידי, את יודעת שיש לך הפרעה רצינית של דיסוסיאציה, התפצלות אישיות כזאת, את לא יודעת מי את".

אז את ממש חיה חיים כפולים?

"כן, אני חייבת לחיות חיים כפולים — גם את החיים שלי וגם את החיים של הגיבורים שלי. אבל במקום הראשון זה ילדים, נכדים ובעל, ורק בשאר הזמן אני הדמויות שאני בודה. סופרים רבים לא מתפקדים כהורים. הם חיים את הכתיבה. ראיתי את הסרט על דבורה עומר ובכיתי. אמרתי איזה חיים טובים היו לה ששמוליק לקח על עצמו את הכל. אצלי כשמפריעים לי באמצע פרק, אני עוזבת את הכתיבה, למרות שהכתיבה מצילה לי את החיים".

ההזדהות הטוטאלית הזאת שלה עם הדמויות שהיא כותבת, הביאה אותה גם להיכרות קרובה עם מי שיהפוך לימים לאחד מגיבורי הרומנים ההיסטוריים שהיא כותבת למבוגרים — מפקד האצ"ל וראש הממשלה המיתולוגי מנחם בגין. הם הכירו בזכות דמות שרון־פדר–עמית בדתה — לוחם אצ"ל בשם איתי גלאון. "המצאתי את איתי גלאון אבל הייתי מאוהבת בו", היא מספרת. "אני עד היום מדליקה לו נר זיכרון ביום שבו הוא נהרג לכאורה בסיפור".

את הסיפור על גלאון החלה לכתוב בגיל 15 וסיימה בגיל 19. "הכל התחיל כאשר העלו את עצמות ז'בוטינסקי לארץ", רון־פדר–עמית מספרת. "אני ילדה טובה חיפה האדומה, בחיים לא שמעתי על ז'בוטינסקי, לא על אצ"ל או על לח"י. אצלנו בבית בגין היה הפשיסט הזה, ופתאום אני קוראת בעיתון על כל המאבק בין המחתרות, ונחרדת ופורצת בבכי. אבא שלי היה בטוח שאני בוכה מאהבה נכזבת, אבל אמרתי לו — 'זה עם ישראל? זה מה שהיה לפני קום המדינה? איך אני לא יודעת כלום אלא רק על הפלמ"ח, ההגנה ובן־גוריון'".

הסתירו ממך את הצד האחר של המדינה?

"לא סיפרו. אז קניתי את הספר 'המרד' של בגין והתחלתי לקרוא הלוך וחזור, ומכאן נולד הספר על נערה שמאוהבת במישהו מהאצ"ל. כתבתי באובססיה ארבע שנים, וכשסיימתי את הספר שלחתי לבגין מכתב. כתבתי שאני ילדה מחיפה האדומה, ושאלתי אם הוא מכיר מישהו שיכול לעבור על כתב היד. בגין, שהיה אז שר בממשלת האחדות של לוי אשכול, מיד ענה, 'אני אקרא'".

ראה בזה הזדמנות להמיר אותך.

"את לא טועה. הייתי אז בנח"ל ואני מקבלת טלפון לחדר האוכל, וההורים מבשרים לי שטילפנו מלשכת השר ובגין מזמין אותי אליו הביתה במוצאי שבת. אני מגיעה לדירת־השניים־וחצי־חדרים שלו בתל־אביב והוא מקבל את פניי כאילו אני בתו האובדת. היה שם אבא של ציפי לבני ובגין מצביע עליי ואומר, עליה ז'בוטינסקי כתב את השיר, 'בין אדום ללבן ותכול את נפשות צעיריך ניטול' ואני מתי מהתרגשות".

מה הוא אמר על הספר?

"שהוא ישיג תקציב ויעזור לי לפרסם את הספר. אבל אבא שלי אמר לי שאין סיכוי שאני לוקחת כסף מפוליטיקאי. הספר מעולם לא יצא, אבל הביא את הקשר עם בגין שלימים אמר עליי שאני בתו, בא לחתונה שלי ואהב אותי. אלה היו זמנים אחרים והפוליטיקאים היום במקום אחר. כל תאבי השלטון והיוקרה והעושר והכבוד צריכים להוריד את מפלס האגו. תפקידם לשרת את העם ולא להיות נשגבים. אתם משרתים".

• • •

בילדותה, היא אומרת, חלמה לחיות בקיבוץ. ארץ ישראל הישנה והטובה, ממש כמו הגיבור שלה, ילד החוץ ציון כהן, שנכנס ללבבות של כל כך הרבה ילדים לאורך השנים. אבל היא נולדה בחיפה ב־1949, למדה בבית הספר הריאלי ובוגרת האוניברסיטה העברית בספרות עברית ובמקרא. היא החלה לפרסם בראשית שנות ה־70 ומאז ועד היום לא הפסיקה: 'ילדים אלמונים', סדרות 'להתבגר', 'סיפורו של ציון כהן', 'ג'ינג'י' וכמובן 'מנהרת הזמן', הן רק חלק ממאות מהיצירות שכתבה רון־פדר–עמית ונמצאות בכל בית בישראל.

פעמיים התחתנה וכיום יש לה שלושה נכדים בני 13, עשר ושש, ועוד שמונה נכדים מבעלה הנוכחי משולם עמית, ניצב בדימוס במשטרת ישראל, שכיהן כמפקד משמר הגבול.

"אחותי גרה בקיבוץ וזה היה חלום חיי. א"ד גורדון, שהוא המורה הרוחני שלי ששינה את חיי, אמר על החיים בקיבוץ ש'אנשים הם לא דגים מלוחים ואי־אפשר להכניס אותם לחבית', אבל אני ראיתי אז את החיים בקיבוץ בלי הכשלים שלהם".

ואפרופו קיבוץ, ילד חוץ אחר הוא הסופר עמוס עוז, בן דורה של רון־פדר–עמית. "ילד חוץ בקיבוץ זה לא כמו ילד שנולד במשק, וברור לי שבתור ילד חוץ, סופר ואדם רגיש — עמוס כל הזמן היה צריך להצדיק את עצמו".

כפי שאת היית צריכה להצדיק את עצמך.

"ההבדל הגדול בינינו הוא שעמוס עוז הבין היטב בפוליטיקה ואני פחות. אין לי מושג ובחיים לא הייתי הולכת לשם. פוליטיקה זה פתרונות, ואני שואלת שאלות. אני מרחמת על הפוליטיקאים שצריכים להמציא תשובות".

אז מה חיפשת במפלגת ד"ש?

"זה היה משהו הרפתקני, הייתי בת 27 ונסחפתי לזה. סטף ורטהיימר דחף אותי לשם. לא באמת ידעתי מה אני עושה או מה התפקיד שלי שם. עוז, לעומת זאת, באמת חשב שיש פתרון אולטימטיבי ושהוא יודע אותו, וזה הפך אותו למעין נביא".

אני מניחה שקראת את הספר של בתו גליה.

"קראתי ובכיתי וגם כתבתי לה שבכיתי. היא מאוד התרגשה מזה. קראתי את הספר שלה בעיניים של ילדה. אני בעצמי הייתי טום־בוי, רציתי להיות בן. תמיד הייתי צריכה שתהיה לי דרמה, ואם לא הייתה — הייתי מייצרת אותה. וחטפתי מאבא שלי. השכנה הייתה עולה להתלונן, והוא היה מחטיף לי וסוגר אותי בחדר. אבל אני ידעתי למה אני מקבלת את המכות וידעתי שאני מוכנה לשלם את המחיר וידעתי שהוא אוהב אותי. וכשאת קוראת על ילדה שלא מבינה על מה קיבלה מכות — זה קשה. אני אהבתי את המכות, כי הרגשתי גיבורה. אין לי פירור של טינה כלפי אבא שלי. אבל גליה לא הבינה למה נותנים לה מכות, למה קוראים לה טינופת. ממש קראתי ובכיתי ולא יכולתי לעזוב את הספר".

לא רק בברנז'ה הספרותית רון־פדר–עמית נבדלת מבני דורה, אלא גם בתפיסתה הפוליטית. על אף שאינה מגדירה את עצמה ימנית, היא מעידה כי סבלם של ילדים יהודים תמיד ייגע בה יותר מסבלם של ילדים ערבים. "כשילד שלי, מהעם שלי, נפגע — זה לא כמו שילד של השכנים נפגע", היא אומרת. "אין לי בעיה להתחבר עם ערבים, הם בדיוק כמונו, אני פשוט מדברת על נקודה בלב שבה מישהו נתן לילד שלך מכות, וזה הרבה יותר קשה לך מאשר נותנים מכות לילד של השכנים".

וילדי הגבעות שזורקים אבנים? לתפיסתך גם הם הילדים שלך.

"כשאני רואה את ילדי הגבעות פוגעים בזקן ערבי, אני עם הזקן הערבי. אבל במדדים של סבל, אני מרגישה קודם את הסבל של הילדים היהודים. יש קבוצה שאותה לא מעניין אם ילד יהודי נפגע מאבן וסובל, ואותי זה כן מעניין. שואלים אותי למה את לא כותבת על ילד פלסטיני. כי בעיניי זו פטרונות. אני מכבדת את הערבים מאוד ולא רוצה לכתוב עליהם ממקום פטרוני".

זאת אומרת שהמקום שממנו את יוצאת לעולם הוא הזהות היהודית שלך.

"בהחלט. מדינת ישראל שאני קיבלתי על מגש של כסף כי נולדתי שנה אחרי שהיא קמה — זה מה שאמרו לי כילדה כל הזמן. ולכן אני גם ממשיכה לכתוב לילדים את סדרת 'מנהרת הזמן'. שנדע מאין באנו ולא נהיה יהירים".

יש לך רגשות אשם על דברים שעשית בחיים?

"בלי סוף. אני לא מרגישה את עצמי בן־אדם חזק, אני בוכה בלי סוף. אני אומרת, 'פה לא הייתי בסדר, שם לא הייתי בסדר'. זה שעדיין לא הגעתי להתמוטטות שזקוקה לאשפוז — זה מזל. אני כל הזמן אומרת לעצמי, איך שרדתי עד היום מבחינה רגשית".

ואחרי כל זה, איך זה שלא קיבלת עדיין את פרס ישראל?

"כי אני לא חלק מזה. פרס ישראל נראה לי קצת עין הרע. אני נדרתי נדר אחרי שראיתי מה קרה לאפרים קישון שהוא כל כך הצליח וכל כך נחשב, אבל הייתה לו אובססיה לפרס ישראל. וכשקיבל את הפרס מת שלוש שנים אחרי. אני הדלקתי משואה ולא היה דומה לזה מבחינת ההתרגשות, כשאמרתי 'ולתפארת מדינת ישראל'". •