"בכל פעם שאני על הבמה, רוני נמצא איתי"

את החיבוק המרגש הזה יורם טולדנו לא ישכח עד יומו האחרון. שלושה שבועות לפני שרוני פינקוביץ' נסע לשווייץ כדי לסיים את חייו הוא אסף את שחקני המחזה האחרון שלו, אותו סיים זה עתה לכתוב, וסיפר להם על כוונתו. את טולדנו השיחה ההיא טילטלה עשר שנים אחורה, אל מותה של רעייתו, אנלי הרפז, מסרטן. "חיבקתי את רוני חזק ואמרתי לו שאני מאוד אוהב אותו", הוא אומר וגרונו נחנק מהתרגשות, דמעה קטנה מבצבצת מעינו, "ואז רוני שאל: למסור ד"ש למישהו למעלה? כשהוא מתכוון לאנלי, כמובן. 'תגיד לה שהכל בסדר', אמרתי לו. לפחות זה מה שנדמה לי שאמרתי.

"זמן קצר לפני מותה אנלי החתימה אותי על מסמך שבו היא מבקשת שלא יאריכו את חייה באמצעים מלאכותיים. היא פחדה להיות צמח ורצתה לסיים את חייה בכבוד ולא להפוך לנטל עלינו, בדיוק כמו שרוני רצה. היא הייתה כל כך החלטית, שגם לא היה טעם לשכנע אותה לא לעשות את זה. אני זוכר היטב את ההליכה מתיאטרון בית ליסין הביתה אחרי השיחה עם רוני. הייתי נסער. רעדתי כולי. גם לא יכולתי לשתף אנשים בתחושות שלי ובמה שהוא סיפר, מלבד את בת הזוג שלי, כי רוני ביקש שנשמור את זה לעצמנו".

הספקת להיפרד ממנו פעם נוספת?

"להלוויה ולשבעה לא הייתי מסוגל ללכת, פחדתי להישבר, להתפרק. המוות של רוני עורר בי שדים והחזיר אותי לטראומה שלי. מאז חיפשתי כל הזמן דרך להיפרד ממנו כראוי. כשתומי יואל (אלמנתו של פינקוביץ' – י"ב) הציעה לי להחליף אותו בהצגה 'קונטקט', שמבוססת על סיפור חייו, הסכמתי מיד. העלינו אותה כבר שש פעמים, וכל הצגה היא עוד פגישה מרגשת עם רוני. בכל פעם שאני על הבמה, במרכז ענב, אני מרגיש כאילו רוני נמצא איתי שם".

פינקוביץ', מתוך ההצגה קונטקט | צילומים: יוסי צבקר

איך התכוננת להצגה?

"כשראיתי את הווידיאו של 'קונטקט' לא יכולתי לראות את זה ברצף אחד, ומדובר בהצגה שנמשכת פחות משעה. ראיתי והפסקתי, והתפניתי לעשות דברים אחרים, ושוב ראיתי והפסקתי. רוני מדבר בהצגה על החיים שלו, כשהבת שלו, איאן, משחקת לצידו, וזה היה טו מאץ' בשבילי. זה לא מהתפקידים שדורשים ממך וירטואוזיות או מיומנות משחקית כזו או אחרת, אני יושב בו כל הזמן על כיסא גלגלים ולא מדבר, אבל בעיניי זה תפקיד חיי. זה התפקיד שהכי מטלטל אותי רגשית מכל התפקידים שעשיתי עד היום, ועשיתי כבר עשרות תפקידים".

החברות בין השניים ניצתה עוד כשפינקוביץ' ביים את טולדנו בבית הספר למשחק בית צבי. "נוצרה בינינו חברות עמוקה, שרק הלכה והעמיקה עם השנים. היה לו תפקיד מאוד חשוב בכל הצמתים החשובים בחיים שלי. בכל פעם שנפגשנו בעבודה הרגשתי כאילו אני חוזר הביתה. גם עכשיו, ב'קונטקט', כשרוני כבר לא איתנו, הוא מחזיר אותי הביתה".

לקח זמן עד שהחברים והקולגות גילו על הטרשת הנפוצה בה חלה פינקוביץ'. "הרבה זמן רוני שמר את זה בסוד. הוא הלך מוזר, התנדנד, נעזר במקל, אבל לא סיפר", נזכר טולדנו. "כשהיינו בחזרות של 'קפה ערבה' בבית ליסין כל פעם היה לו תירוץ אחר. 'נקעתי את הרגל', 'יש לי ציפורן חודרנית'. כל פעם בהפסקת צהריים היינו יורדים לאכול, ורוני היה נשאר בחדר החזרות למעלה, מוציא את האוכל שהביא מהבית. אחרי חודש הוא אסף את כולנו ואמר, 'אני רוצה שתשמעו את זה ממני, כי מחר הולכת להתפרסם כתבת סוף שבוע שבה אני יוצא מהארון'. שאלנו אותו, 'אתה גיי?'. 'לא', הוא חייך, וסיפר לנו על המחלה, והסביר למה הוא תמיד נשאר לבד בחדר החזרות כשירדנו לאכול. זה גמר אותנו. מאז היינו קונים אוכל ובאים לשבת איתו".

מה היית עושה לו היית במצבו? היית בוחר בדרך שבה הוא בחר?

"זאת שאלה קשה מדי, אבל אני חושב שהייתי שוקל בכובד ראש לסיים את חיי", אומר טולדנו, מופתע מהתשובה של עצמו. "אלו לא חיים שאפשר לחיות. ראיתי כמה רוני סובל מאז שחלה בטרשת נפוצה. בסוף אפילו לשתות הוא לא יכול היה לבד. תומי עזרה לו. אני יכול להבין מאיפה זה הגיע גם בגלל מה שעברתי עם אנלי. אני זוכר כמה היא סבלה שזה פשוט נורא. בעיניי רוני הוא גיבור גדול, איש מעורר השראה".

"כל הצגה היא פגישה מרגשת עם רוני". טולדנו ופינקוביץ', מתוך ההצגה קונטקט. צילומים: יוסי צבקר

"הילדים לא הבינו"

גם אנלי הרפז, מי שהייתה אשתו של טולדנו ואם שני ילדיו, איו ואיין (היום בני 16 ו־14), הסתירה זמן רב את מחלתה. "אנלי לא רצתה שידעו על הסרטן", אומר טולדנו. "היא לא רצתה להסתובב ברחוב עם אנרגיה של 'אוי, אוי, איזו מסכנה היא'. כשהיא התחילה להקריח כתוצאה מהטיפולים הלכנו מיד לעשות לה פאה שנראתה בדיוק כמו השיער והתסרוקת שלה. אפילו הגננות של הילדים לא ידעו מה מצבה".

"זוכר בעיקר את הדברים השמחים שהיו לנו יחד". עם אשתו, אנלי הרפז ז"ל

איך הגיבו הילדים שלכם?

"הם לא הבינו מה יש לה. כשהיא הייתה בבית החולים הם קפצו על המיטה שלה, שיחקו לה בשערות, שהיו למעשה הפאה, ולחצו על כפתורים. זה היה בשבילם סוג של משחק. גם אחר כך הם לא הבינו את המשמעות של אדם שמת".

איך הצלחת לשחק ערב־ערב כשאשתך נאבקת במחלת הסרטן?

"במשך שלוש שנים המוות היה בן־בית אצלנו. לעלות לבמה ולשחק היה בשבילי כמו אי של שפיות, בדיוק כמו שבשביל רוני היו הכתיבה, הבימוי והחזרות. הייתי עולה מדי ערב לבמה, נכנס לעור ולגוף של מישהו אחר, וזה היה כמו להיכנס לשעה וחצי של מדיטציה, כמו ללכת לפסיכולוג. היו ימים קשים מאוד שחיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו אני אטפס על הבמה, והיו גם לא מעט ימים שהייתי מוציא את התסכול שלי על הבמה".

אחרי מותה של אנלי ההתמודדות נהייתה פשוטה יותר?

"בהתחלה הרגשתי שאני חייב להמשיך לחיות רגיל, בשביל הילדים. הם צריכים ללכת לבית הספר ולגן, הם צריכים לשמוח. הכל צריך היה להמשיך כרגיל. רק אחרי שנה הבנתי שאני לא בסדר, שמשהו אצלי לא עובד נכון, ולקחתי את עצמי לטיפול".

אחרי עשור השתחררת כבר מהטראומה?

"אני מרגיש שהמשכתי הלאה. זה משהו שלא יכולתי להגיד לפני שלוש־ארבע שנים. לא שמה שהיה נשכח והתפוגג, ממש־ממש לא, אבל אני זוכר בעיקר את הדברים השמחים שהיו לנו יחד. יש לי עכשיו גם בת זוג חדשה שאני מאוד אוהב (האמנית שחף דקל – י"ב), ואני מאושר".

"ההוצאות ירדו לאפס"

טולדנו, 53, מבכירי שחקני התיאטרון והטלוויזיה בארץ ומשחקני האופי המרגשים שיש לנו, משחק ב־17 השנים האחרונות בתיאטרון בית ליסין. מאחוריו שורה ארוכה של תפקידים עליהם זכה בשבחים ("סינית אני מדברת אליך", "סוסים על כביש גהה", "החולה ההודי", "קפה ערבה"). בטלוויזיה זוכרים לו בעיקר את תפקידו בסדרה "חטופים", לצד הסדרות "חדר מלחמה", "הבורר", "טקסי דרייבר" ו"תמרות עשן". רגע לפני הקורונה הוא עמד לשחק בהצגה "הנאהבים והנעימים". "אחרי חיים שלמים שאני יוצא כל ערב מהבית להצגות, פתאום נשארתי עם הילדים, אכלנו ארוחת ערב, ראינו סדרה או סרט", הוא מספר.

היו גם חרדות?

"היה שלב שחשבתי שייקח הרבה יותר משנה עד שנחזור לשחק, לא ראיתי את האור שבקצה המנהרה. אני כל כך שמח שזה עבר והכל חוזר".

איך הסתדרת כלכלית?

"בהתחלה היו לי חרדות – איך אני אשרוד את התקופה הזאת – אבל אחרי שלושה חודשים, כשהחל"ת והמענקים התחילו להיכנס באופן סדיר, נרגעתי מהלחץ וההיסטריה. גם ההוצאות ירדו כמעט לאפס. לא קנינו כלום ולא יצאנו למסעדות ולחנויות, כך שיצא שגמרתי את השנה הזאת מאוזן.

"עכשיו אני עסוק. בדצמבר הצטלמתי לסרט, 'מר נעים', על העלייה האתיופית, ועכשיו אני מצטלם לדרמה היומית 'בעלת החלומות', שתעלה ב־HOT, ולסדרה החדשה של ליאור רז ואבי יששכרוף, Hit and Run, שתשודר בנטפליקס".

בסוף החודש (23 ו־25 במאי) צפויות לטולדנו שתי הצגות של "קונטקט" בהפקת מרכז ענב בתל־אביב. ביוני יעלה סוף־סוף בתיאטרון בית ליסין המחזה "הנאהבים והנעימים", בו ישחק לצד ידידיה ויטל וניב ניסים, ובהמשך גם המחזה "המטפלים" שכתב פינקוביץ' בערוב ימיו, ובמרכזו מטפלים סיעודיים ישראלים שמטפלים בפיליפינים (אגב, המטפל הפיליפיני שסעד את פינקוביץ' בשנותיו האחרונות משחק ב"קונטקט" ומגלם שם מטפל פיליפיני). "בחזרות הקריאה ציפי פינס ישבה עם המחזה צמוד לחזה שלה ואמרה לרוני, 'אתה יודע שהמחזה שלך נמצא בידיים טובות', ורוני אמר לה, 'בגלל זה אני פה'", מספר טולדנו.

עכשיו אתה מתכוון להסתער על הבמה?

"בשנה האחרונה חלמתי לעלות סוף־סוף לוואן ולנסוע להצגה. מצידי לנסוע הכי רחוק שאפשר, קילומטרים על קילומטרים, ולהיתקע בפקקים. מה שבכיתי עליו שנים, מה שקיטרתי בלי סוף, הפך לפנטזיה הכי גדולה שלי, העיקר לעשות לאנשים שעה וחצי של כיף והתרגשות. להחזיר להם את האמון בתיאטרון. יכול להיות שכשנחזור לשחק אני אקטר על הנסיעות הארוכות, על בלבולי המוח של השחקנים, על זה שנרדם לידי ונוחר, אבל בינתיים נסיעה בוואן היא החלום הרטוב שלי".