תלמדו מביידן

זהו מהפך אמיתי: 6,000 מיליארד דולר, שהם 6 טריליון דולר — כ־30% מהתוצר המקומי של ארה"ב – מתכוון הנשיא ג'ו ביידן להוסיף לתקציב הממשל הפדרלי כדי לשנות את פני הכלכלה, החברה, הרווחה, התשתיות וההשכלה באמריקה. תוכניותיו הגדולות כונסו תחת שלוש כותרות ושלושה חוקים.

החוק הראשון, "החוק להצלת אמריקה", כבר אושר בשני בתי הקונגרס בקולות הצירים הדמוקרטיים ומתממש בשטח. מאות מיליוני אזרחים קיבלו לחשבונות הבנק שלהם או במשלוח ישיר הביתה מענק של 1,400 דולר. בחוק להצלת אמריקה ניתנו גם הטבות, תמיכות וזיכויי מס למשפחות עם ילדים, סיוע נדיב לנזקקים בשכר דירה, מימון שירותי בריאות לעובדים במשרות חלקיות ומובטלים, חיזוקי חירום למדינת הרווחה ועוד. העלות הכוללת של החוק להצלת אמריקה: 1.9 טריליון דולר. רוב הכסף מיועד להוצאה כתוספת לתקציב הפדרלי השוטף ב־2021.

הכותרת של הצעת החוק השנייה היא "התוכנית לתעסוקה באמריקה", והיא הונחה על שולחן הקונגרס. סעיפים רבים לה, רובם ככולם יממנו השקעות בתשתיות הפיזיות, התחבורתיות, הבריאותיות, האקלימיות וההשכלתיות. תיקוני כבישים וגשרים, כיסוי הגירעונות של הרכבות, האוטובוסים והמטרו, תמריצים לשימוש מסיבי באנרגיה לא מזהמת וברכב חשמלי, מענקים לאוניברסיטאות ציבוריות ולרשויות מקומיות הקורסות תחת עומס המאבק לבלימת המגפה, חיבור כל אמריקה לפס אינטרנט רחב במהירות גבוהה והגנה אמיצה על התוצרת המקומית מפני יבוא מתחרה זול. העלות התקציבית: 2.3 טריליון דולר בשמונה השנים הקרובות.

הצעת החוק השלישית הוא "התוכנית למשפחות באמריקה", ועיקרה הרחבה והעמקה של מדינת הרווחה האמריקאית שנשחקה עם מדיניות "הממשלה הקטנה" של הנשיאים הרפובליקנים. בין סעיפיה: התחייבות לספק ל־97% מתושבי ארה"ב ביטוח בריאות מקיף, לימוד חינם לכל הילדים והצעירים האמריקאים מגיל 3 עד גיל 20 (במערכות הציבוריות), חופשות לידה בתשלום לאישה ולגבר, השקעות ממשלתיות בהכשרות ובהסבות מקצועיות, הגבלת ההוצאה לגידול ילדים ל־7% מתקציב המשפחה, כפוף למבחן הכנסה, עזרה בשכר דירה ומענקים לקוני דירות ראשונות ועוד. ההוצאה התקציבית הצפויה: 1.8 טריליון דולר עד 2030.

ויש עוד; קצר המדור מלהכיל את עשרות הסעיפים של מהפכת ג'ו ביידן לפרטיה. ייעודה חד וחלק: להחזיר לאמריקה את גדולתה לא רק כמשק הכי מתקדם, פורה וצומח בעולם, אלא גם כמדינת רווחה שלא משאירה אף תושב במצוקה מאחור.

כיצד ימומנו התוכניות? לא מקיצוצים מסעיפי תקציב אחרים. שרת האוצר — "מזכירת האוצר" בעגה האמריקאית – פרופ' ג'נט ילן, כבר הכריזה: אין מה לדבר על ריסון תקציבי. לא השנה, לא בשנה הבאה, לא בשנים הקרובות.

כשליש עד חצי מ־6 טריליון הדולרים של מהפכת ביידן, תלוי איזה מכון מחקר כלכלי שואלים, ימומן מהכבדת נטל המס. שיעור המס הפדרלי הישיר על הכנסה מעל ל־2 מיליון דולר לזוג עובדים אמור להגיע ל־40% ויותר, מס חברות רשמי יעלה ל־28%, מס רווחי בורסה ומס על דיבידנדים יטפס עד 43%, ויבוטלו חורים בחקיקה שאיפשרו ליחידים עשירים ולחברות מתוחכמות להפחית מלאכותית את חבות המס. תבוטל גם תקרת התשלומים לביטוח לאומי. השינויים והתיקונים הללו ונוספים ייכנסו לתוקף בהדרגה ויזרימו לקופת ממשלת ארה"ב בין 2 ל־3 טריליון דולר. השאר ימומן מהגדלה נוספת של החוב הממשלתי, שחצה באחרונה את משוכת ה־120% מהתוצר המקומי. לפי התחזיות וההגדרות של קרן המטבע הבינלאומית, יעלה היחס הזה בעוד חמש שנים ל־130% לכל הפחות.

כמו קרנית פלוג

את מקבלי ההחלטות הכלכליות בממשל ביידן זה לא מדאיג. לא נמצא בהצהרותיהם מילה על הכורח "לחזור לתוואי החוב הפוחת", ביטוי שגרתי במקומותינו, אף שהיחס בין החוב הממשלתי לתוצר בארץ נע סביב 70%. וזהו רק אחד מההבדלים, ליתר דיוק מהפערים העמוקים, בין רוח הדברים המקופלת בתוכניות הנשיא ביידן ואנשיו ובין השיח הפוליטי והפרשני הכלכלי־החברתי בישראל — גם בשמאל. השוני מתחיל במילים: לחינם תחפשו בתוכניות, הודעות והסברים של הבית הלבן את מילות המפתח שכל פרסום ישראלי עמוס בהן: לא "רפורמות", לא "ריכוזיות", לא "תחרות", לא "יוקר המחיה" ואפילו לא "טייקונים". ביידן לא מבקש להפריד בין בנקים לחברות כרטיסי אשראי וקרנות נאמנות ולא רוצה להתערב בשיקולים של דירקטוריונים בתאגידים מסחריים. בניגוד גמור לתפיסה המושרשת עמוק בתודעת האליטה השלטונית הכלכלית שלנו, ולפיה התפקיד העיקרי של המדינה הוא לפרק את המגזר העסקי ליחידות ייצור ומסחר קטנות כדי להגיע לתחרות מרבית, החזון של ביידן נשען על ראיית המדינה כספקית מובילה של שירותים כלכליים, חברתיים, תעסוקתיים והשכלתיים לכלל האוכלוסייה בנדיבות וביעילות, עם דגש על הקבוצות המוחלשות. בכך היא צריכה לטפל. גישתו הבסיסית של ממשל ביידן לקוחה אפוא מהשקפת העולם הסוציאל־דמוקרטית של מדינות סקנדינביה כמו שוודיה ופינלנד, רחוקה מאוד מהפופוליזם הישראלי. הפוכה ממנו.

הייתה בארץ דמות כלכלית בכירה שאורח מחשבתה וגישתה העקרונית שיקפו תפיסת עולם כלכלית וחברתית כמו זו של ממשל ביידן: נגידת בנק ישראל לשעבר, פרופ' קרנית פלוג. בהרצאותיה, ראיונותיה, כולל ל"ידיעות אחרונות", ובדוחות הבנק בתקופת כהונתה, עברה כחוט שני ההמלצה להגדיל את התקציב האזרחי של ממשלת ישראל בעשרות מיליארדי שקלים בשנה, כסף שיופנה לשיפור ולהשבחה של התשתיות הפיזיות, המקצועיות (בעיקר בקרב שתי קהילות, החרדית והערבית), הטכנולוגיות וההשכלתיות. דוח אחרי דוח הצביעה הנגידה פלוג על הרמה הנמוכה מאוד של ההוצאה הציבורית בישראל בהשוואה לארצות המפותחות ועל משקל הנמוך מאוד של המסים הישירים בהכנסות המדינה. לכן חייבים להגדיל הן את משקל הממשלה במשק, אמר אז בנק ישראל, והן את גביית המסים הישירים. למרות מעמדה הרם לא הפקיעה פרופ' פלוג את חומותיו הבצורות של האוצר ושל דעת הקהל התומכת בו. גם בגלל סגנון דיבורה הזהיר והרך וגם בגלל עמדותיו העקרוניות של ראש הממשלה נתניהו השונא ממשלות גדולות. שנאתו התיאורטית לא הפריעה לו בעשור שחלף להגדיל את מספר העובדים במגזר הממשלתי־ציבורי ב־23% מול גידול של 13% בלבד במספר העובדים במגזר העסקי. בתקופתו הביורוקרטיה התרחבה וההשקעה הציבורית הצטמצמה. ההפך מהרצוי.

מול ההרכבים האפשריים של הממשלה הבאה, יהיה ראשה אשר יהיה, נותר רק לקרוא את מסמכי התוכניות של הממשל הדמוקרטי האמריקאי החדש ולהתפוצץ מקנאה.

נפלאות הקוטג'

המחאה פרצה בגלל הקוטג'. מחיר גביע של קוטג' תנובה נסק באביב 2011 ל־7 שקלים (ברשתות היקרות) וזעם הצרכנים לא איחר לבוא. בלחץ הקריאות לחרם, ואחרי מסע תחנונים של יועצים ליחסי ציבור, הורידה תנובה את מחיר הגביע המרבי ל־5.9 שקלים. יצרניות קוטג' נוספות הלכו בעקבותיה.

מה קרה מאז? תלוי איך מודדים. ביום כתיבת שורות אלה מחיר גביע קוטג' תנובה בחנויות הוא 5.7 שקלים. גביע קוטג' הוזל מיוני 2011 עד מאי 2021 לפחות ב־3%. נתוני הלמ"ס מאשרים את החישוב ומחזקים אותו. מדד מחירי הגבינות הלבנות ירד בין דצמבר 2011 לדצמבר 2020 ב־7%. השכר הממוצע לשכיר עלה באותו פרק זמן בכ־30%.

אלא שזה לא סוף הסיפור. ביוני 2011 היה שער היורו 4.91 שקלים, שער הדולר היה 3.45 שקלים, ושער השטרלינג הבריטי 5.6 שקלים. מכאן שגביע קוטג' ישראלי אחד עלה אז 1.20 יורו, כ־1.05 שטרלינג ו־1.70 דולר.

שער היורו נכון לאמצע השבוע: 3.91 שקלים, שער הדולר 3.25 שקלים ושער השטרלינג 4.5 שקלים. התוצאה: גביע קוטג' של תנובה עולה כעת 1.46 יורו, 1.27 שטרלינג ו־1.75 דולר. כן, במונחי היורו התייקר גביע קוטג' בארץ מאז הניצחון של מחאת הצרכים ב־22%, במונחי המטבע הבריטי הוא התייקר ב־21%, ובמונחים דולריים ב־3%.

מה נכון? קל יותר להגיד מה לא נכון: לא נכונה המדידה של שינוי במחיר מוצר צריכה מקומי מובהק כמו קוטג' בתרגום למטבע חוץ. מדידה כזאת כוללת בתוכה את הייסוף (או הפיחות, אם יהיה) של השקל מול היורו, השטרלינג והדולר, שאין לו דבר וחצי דבר עם מחירי גבינות לבנות, ולא משקפת את התייקרות המוצר עצמו. מחיר קוטג' ביורו יכול להיות חשוב לתיירים מאירופה הקונים בסופרמרקטים בתל־אביב, אבל לא חשוב מבחינת הישראלים שפרנסתם בשקלים.

במבט רחב יותר, התמונה דומה. מחירי המזון — עם או בלי ירקות ופירות — עלו מסוף 2011 עד מארס 2021 בכ־4.5% עד 5%, בערך כמו השינוי במדד המחירים הכללי, שהיה כ־3.5%; ריאלית, לא הייתה אינפלציה של מזון. אבל אם נעבור ממדידה בשקלים למדידה ביורו או בשטרלינג, נראה שוב זינוק במחיר.

יצרניות המזון בארץ מסתכלות על המספרים הללו ומודאגות. הן מרגישות כקורבנות ייסוף השקל. יודעות שהוזילו חלק ממוצריהן, ואת החלק האחר ייקרו אך מעט, ואף גם יודעות שמחירי המזון בארץ, כשהם מתורגמים ליורו, זלוטי ושטרלינג, ייראו כמזנקים ומגדילים את הפער מול הממוצע של האיחוד האירופי.

דודי מנביץ, יו"ר עינת תעשיות מזון ויו"ר חטיבת המזון בהתאחדות התעשיינים, מציג בפניי עיבודים המבוססים אף הם על פרסומי הלמ"ס ובנק ישראל. לפי עיבוד אחד, בין דצמבר 2011 לדצמבר 2020 עלה מחיר סל מוצרי מזון ב־6%. מוצרי המזון באיחוד האירופי התייקר באותו פרק זמן ב־15.5%, לפי הלשכה לסטטיסטיקה של האיחוד. ולמרות זאת, מחיר סל מוצרי מזון ללא משקאות אלכוהוליים בישראל גבוה כיום ב־35% ממחיר סל מוצרי מזון (לא זהה) במדינות האיחוד האירופי. אבל מה אומר המספר הזה? "המחירים היחסיים (של סלי הצריכה)", נכתב בכותרת הפרסום ההשוואתי של ה־OECD, "מבטאים את היחס המחושב בין שווי כוח הקנייה של המטבע המקומי ובין שערו בשוק מטבע חוץ". ובמילים פשוטות, מחוץ לז'רגון של כלכלנים, התרגום של מחירי המזון הישראליים למטבעות האירופיים הרחיב מאוד את הפערים ביניהם בגלל התחזקות יוצאת דופן של השקל. דוגמה: רק בשער חליפין של 5.2 שקלים ליורו אחד ישתוו מחירי המזון כאן למחירי המזון שם.

זו כמובן אופציה לא ריאלית ולא רצויה. הוזלה ממשית, לא חשבונאית, של המזון המקומי יכולה להיות מושגת בדרכים אחרות (להוציא את הורדת המע"מ על מזון): על ידי הגברת התחרות ו/או על ידי צמצום הביקוש למזון. לעומת זאת, פתיחת שוק המזון בכלל ושוק מוצרי החלב בפרט ליבוא מתחרה התגלתה כמקסם שווא. בשעה שמדד המחירים של הגבינות הלבנות ירד מסוף 2011 עד סוף 2020 בכ־7%, מדד מחירי הגבינות הצהובות שנפתחו ליבוא מוגבר עלה בקרוב ל־2%. הבדל לא קטן — עוד לפני שמביאים בחשבון את האיכות הפחות טובה של חלק מהגבינות הצהובות המיובאות. כאן עולה השאלה האם ענף המזון בארץ ריכוזי, כלומר נשלט על ידי 2־3 ספקים גדולים הקובעים את רמת המחירים? הנה הנתונים: ב־2011 היה חלקן של ארבע קבוצות המזון העיקריות, תנובה, שטראוס, אוסם וקוקה־קולה, כ־44% מהשוק. הנתח של תנובה הגיע ל־17%. כעבור שמונה שנים הצטמק החלק של אותן ארבע הגדולות ל־34% (מזה הנתח של תנובה ירד ל־12%). את היתר, כשני שלישים מהשוק, מספקים יצרנים ויבואנים קטנים ובינוניים. הענף, נראה בבירור, מפוצל ומבוזר כעת עוד יותר מהכנסת ותחרותי לפחות כמותה.

דילול השליטה של הקבוצות הגדולות תרם לבלימת ההתייקרות, אך הגורם הראשי, לדעת מנביץ, היה הביקוש: חלקו של המזון, ללא ארוחות מחוץ לבית, בצריכת המשפחה הישראלית מצטמצם בהדרגה בכל כמה שנים, עד ל־14% ב־2018. "ירידת הביקוש", אומר מנביץ, "היא הלוחצת על תעשייני המזון להוריד מחירים ולהתייעל. עובדה: מדד המחירים של תפוקת יצרני המזון המקומיים — מה שמכונה 'מחירים בשער בית החרושת' — ירד מ־2012 בכ־4%". התכווצות מרכיב המזון בסלי הצריכה נרשמת בכל המדינות עם רמת חיים עולה, והיא צפויה לשוב ולהתעצם אצלנו עם ביטול הסגרים וההגבלות הבריאותיות.

רשתות המזון פתחו באחרונה במסע אזהרות מגל התייקרויות ענק. לעיתים די קרובות אזהרות כאלה מעידות על הצטברות מלאים ורצון להיפטר מהם בהקדם. אך גם אם הפעם האזהרות מאינפלציה דוהרת באופק כנות יותר, הן עדיין לא מביאות בחשבון את המעבר החד של הצרכן מהזמנת עוד מנת בשר טחון קפוא ועוד חבילה של נייר טואלט במשלוח מהסופר להזמנת חופשה במלון בארץ ובחו"ל ודהירה לבתי קולנוע, כשייפתחו גם לילדים. אלה, בסופו של דבר, כוחות השוק המשפיעים ביותר. להערכת מנביץ, זו מגמה שלא תיעצר.