לפני כשלושה שבועות קיבל זיו שילון שיחת טלפון מחבר קרוב. הוא היה באמצע הרצאה בזום ולא יכול היה לענות. "אחרי כמה דקות, אחת הקבוצות של החברים התחילה להשתולל מהודעות", הוא מתאר. חמש מילים שהופיעו על צג הטלפון לכדו מיד את תשומת לבו: "איציק סעידיאן הצית את עצמו"; חמש מילים מצמיתות שהחזירו אותו מיד תשע שנים אחורה, אל הפוסט־טראומה ממנה סבל במשך תקופה ארוכה אחרי שנפצע באורח אנוש על הגדר בגבול עזה כמ"פ בגבעתי, בשנת 2012. "מיד עצרתי את ההרצאה ורצתי לשירותים להקיא", מספר שילון.
יומיים אחרי האירוע שזיעזע את המדינה קיבל שילון שיחת טלפון נוספת, הפעם משר הביטחון בני גנץ. "'תשמע זיו', הוא אמר לי, 'יש כאן אירוע לאומי ואני רוצה שתסייע במה שתוכל'". באותה שיחה ביקש ממנו גנץ להוביל רפורמה באגף השיקום, שהתנהלותו הייתה הטריגר למעשה הנואש של סעידיאן. "ממש לא חיכיתי לטלפון הזה משר הביטחון. לא חשבתי שהוא יפנה אליי ולא תיכננתי לקחת אי פעם תפקיד כזה על עצמי", מספר שלשום שילון בעודו מתארגן לישיבה דחופה של ועדת החוץ והביטחון בכנסת.
"אחרי המקרה של איציק לא ידעתי איך להגיב. אדם שהיה חבר, שדיברתי איתו עד לא מזמן, שהצטלמתי איתו לפרויקט להעלאת המודעות לנפגעי טראומה, החליט באופן יזום לפגוע בעצמו עד לכדי סכנת חיים ממשית. איבדתי לא מעט חברים, בלחימה ובהיתקלויות תחת אש. התחושה היא שונה לגמרי ולא הייתה מוכרת לי עד אותו מקרה. איציק פגע בעצמו בגלל המערכת. מערכת שאני כל כך מוקיר ומעריך. משהו בתפיסת העולם שלי התערער מאוד באותו הרגע. קיבלתי התקף פוסט־טראומטי חזק וזה לא קרה לי שנים".
הסכמת מיד לבקשה של גנץ?
"ברור. לא היה לי ספק שאני עוזב את כל מה שאני עושה, מתקשר לכל השותפים שלי והחברות שאני עובד איתן בפן העסקי ומתגייס בצו 8".
וכך היה. ב־18 באפריל, יומיים אחרי השיחה עם גנץ, התייצב זיו שילון במשרד הביטחון. הגדרת תפקידו: נציג שר הביטחון ברפורמה. "הייתי בטוח שאני הולך למלחמה מול הרשויות. נערכתי בהתאם והתכוננתי לקרב. אבל הקרב לא הגיע מיד. במשך שלושה שבועות משרד הביטחון, אגף השיקום ולא מעט גורמים מהממשלה עבדו בשיתוף פעולה יוצא דופן. מהפגישה הראשונה עם יו"ר ארגון נכי צה"ל, עידן קלימן, שהוא אדם מדהים, דרך הפגישות עם מ"מ ראש אגף השיקום, איתמר גרף, ועם ראש אגף התכנון במשרד, אליעז קרני, ועד מנכ"ל המשרד אמיר אשל וגנץ עצמו, שעזבו את כל מה שהם התעסקו בו ועברו להתעסק כמעט רק בזה על בסיס יומי".
מה הובטח לכם טרם יציאתכם לדרך?
"זמן קצר אחרי האירוע הבטיח ראש הממשלה לקלימן שרק נגיד מה צריך והוא יקצה כל תקציב שנדרש כדי להוציא לפועל רפורמה מקיפה בטיפול בנכים ובפוסט־טראומטיים ולשדרג את מערך השיקום במשרד הביטחון, שבמשך שנים לא קיים את המוטל עליו. על בסיס ההבטחה הזו יצאנו לדרך".
מה הדבר הראשון שעשיתם אחרי שהתכנסתם כוועדה?
"לקחנו את הדוח שחיבר האלוף במילואים אייל בן־ראובן עוד טרם המקרה של איציק ונקרא 'רפורמת נפש אחת'. הוא עשה עבודה מצוינת ושם את הזרקור בדיוק על הבעיות העקרוניות שיש לפתור, אבל הדוח לא הושלם כי בדיוק הקורונה פרצה לחיינו. עשינו את ההשלמות הנדרשות בדוח והחלטנו על רפורמה שהמטרה שלה היא לא לדון – זו לא עוד ועדה – אלא לפעול ולשנות את המצב באופן מיידי. אנחנו כבר עכשיו במצב חירום רציני ואין זמן לאשר כל דבר חודשים על גבי חודשים.
"תרגמנו את הדוח לשתי רגליים. הראשונה היא רגל חוקית־משפטית – איך לאגד בחוק את כל מה שכתוב בדוח בנוסף לתיקונים שהתעוררו אחרי תחקיר המקרה של איציק. הרגל השנייה היא אופרטיבית־ביצועית – מה חייבים לשנות בטיפול בנכים ובפוסט־טראומטיים כדי שזה יקרה כבר מחר".
אתמול, אחרי מאבק לא קל ומכבש לחצים שהפעילו שילון וחבריו על מקבלי ההחלטות ("עשינו עשרות טלפונים ביום לשרים"), אושרה רפורמת "נפש אחת" בהסכמה בין משרדי האוצר והביטחון. אבל שילון לא ממהר לחגוג. "זה אומר שנקבל את התקציב הראשוני שביקשנו, אבל שום דבר לא מעוגן עדיין בחקיקה", הוא אומר. "זה רק שלב ראשון מתוך המון שלבים. אני מתרגש שהצלחנו להתניע את הרפורמה, אבל לא יודע מה יהיה בהמשך. אמנם נרגעתי קצת, אבל אני ממש לא שמח ואופטימי. ההתייחסות עד כה לא הייתה טובה. נלחמנו בשיניים כדי להעביר את הצעד הראשון הזה. מי יודע מה יהיה עם התקציב העתידי שביקשנו. אישרו לנו עשרה אחוז תוספת לבסיס התקציב של אגף השיקום, שזה דרמטי, אבל אנחנו צריכים עוד מיליארד שקל בשנה כדי להמשיך את התהליך".
הבירוקרטיה של הפרוטזה
אפשר להבין את החששות שלו. עד פריצת הדרך אתמול, הוא ידע בעיקר אכזבות. "במשך שבועיים עסקנו בהפיכת דוח בן־ראובן לרפורמה עם ההתאמות הנדרשות", מספר שילון. "בקושי ישנו בלילות. נסענו וחזרו מפגישות עם גורמים ממשלתיים כמה פעמים ביום, הלחמנו את הרפורמה עם כל מיני משרדים. להגיש הצעת מחליטים לממשלת מעבר זה כבר דבר שהוא יוצא דופן ולא פשוט, אבל עמדנו בזה. דרשנו תקציב מיידי של 325 מיליון שקל, שזה ממש לא סכום אסטרונומי ביחס למה שבאמת צריך, ובהמשך השלמה של 900 מיליון שקל כל שנה על מנת לקיים את כל הרפורמה בשלמותה – רפורמה שבאמת תציל את המצב".
ואז, לאחר שגובשו התוכניות לרפורמה, נפתחו קובצי אקסל מפורטים ועוצבו מצגות הסברה מאירות עיניים, התברר שאין כסף.
"קיבלנו הבטחה מראש הממשלה ועל בסיס זה עבדנו בהתנדבות מלאה. עזבנו הכל, קבוצה של אנשים מאוד עסוקים – מפרופ' שוקי שמר (יו"ר אסותא) ועד עו"ד אמי פלמור (מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר וכיום בכירה בפייסבוק העולמית) – ישבנו לילות כימים, הגשנו מסמכים. ואז משרד האוצר מחזירים לנו מסמך משלהם שבו הם רוקנו מתוכן את כל מה שכתבנו".
והתשובות, הוא מתאר, היו מקוממות. "לא תאמינו איזה מכתבים קיבלתי ממשרד האוצר. הופיע בהם הרבה פעמים המשפט 'למה זה דחוף?' בנאדם שרף את עצמו – והם שואלים למה זה דחוף. למה זה דחוף? אף אדם באוצר לא יגיד לאדם שאיבד רגליים וידיים עבור המדינה שהוא לא שווה תקציב, בזמן שאותו פקיד שישב כל היום על הכיסא במשרד הולך בסוף יום לאשתו ומחבק אותה בערב עם שתי הידיים שיש לו. פצועים מלבנון נופלים בין הכיסאות כי המערכת לא עומדת בפניות המצוקה שלהם. הם עומדים רק ב־50 אחוז מכמות הבקשות. יש בסך הכל שבעה אנשים בכל האגף שאחראים על פתיחת התיקים, והם לא עומדים בעומס. יש אלפי תיקים שלא נפתחו עד היום, והוגשו לפני המון המון זמן".
דיברת על זה ישירות עם ראש הממשלה?
"דיברתי דרך כל מי שמסביבו וגם איתו ישירות לכמה דקות בטלפון. הוא לגמרי בעדנו, אבל כדי שנמשיך להתקדם הוא חייב להנחית פקודה ישירה והחלטית על האוצר, כמו שעשה בקורונה".
וגנץ?
"אני חוויתי פיקוד ואחריות מלאים מצידו. מהרגע הראשון הוא לקח אחריות ולקח ללב כל מה שקורה. בכל ערב הוא השתתף בישיבות הזום שלנו. ראיתי אדם מסור שאכפת לו. גם לראש הממשלה אכפת. אני בטוח שנכי צה"ל חשובים לו. אבל הרגשתי שהוא לא מספיק נחוש ולא מתערב באופן אישי".
בסופו של דבר הצלחתם לקבל את התקציב הראשוני שדרשתם – 300 מיליון שקל. מה בעצם הוא אמור לפתור?
"בביטוח לאומי יש היום עובדת סוציאלית אחת לכל 200־250 נכים, תלוי במיקום ובאגף. במשרד הביטחון יש עובדת סוציאלית אחת לכל 1,800 נכים ופוסט־טראומטיים ורופא אחד לכל 2,200 איש. ביקשנו בשלב הראשון עוד 290 תקנים מתקציב החירום, ובהמשך הורדנו את הדרישה ל־250. שתביני, הצורך האמיתי הוא לפחות עוד 600 תקנים, אבל ביקשנו דברים שהממשלה תוכל לעמוד בהם, ושעיקרם זה סיוע לפוסט־טראומטיים".
למה לדעתך חוסכים כסף דווקא בנושא שהוא ליבת הערכים של ישראל?
"כי אי שם במרוצת השנים לקחו את הסעיף התקציבי של אגף השיקום במשרד הביטחון והכניסו אותו בתוך תקציב הביטחון הכולל. ככל שאתה חוסך בנכים ובאנשים ה'מצורעים', אתה קונה יותר טילים וטנקים. ברגע שחוסכים כסף על נכי צה"ל, מתווספים מאה מיליון שקלים שאפשר לצ'פר איתם את אנשי הקבע. אז למה שניתן לנכים?
"קחי אותי לדוגמא: לפני כמה זמן הגשתי דרישה לפרוטזת ספורט. היא ממומנת על ידי קרן חיצונית, אבל אגף השיקום הוא שמחליט איך ולמי יחולקו כספי הקרן. לפני שבוע, תוך כדי העבודה על הרפורמה, קיבלתי טלפון מאגף השיקום. הפקידה על הקו אמרה לי שאני חייב לעבור ועדה נוספת, להגיש טפסים ולהוכיח שאני עושה ספורט. הסברתי בטלפון שזו פרוטזת הספורט החמישית שלי, שאני אתלט אחרי תחרות 'איש הברזל' וארבעה מרתונים, אבל הפקידה אמרה לי שאני חייב להוכיח את זה. זו המערכת שמטרתה לחסוך כספים".
אז מה אפשר לעשות כדי לשנות את הגישה חוץ מהעברת כספים?
"אנחנו נמשיך להילחם כדי שסעיף הטיפול בנכי צה"ל יחזור להיות פרח מוגן בתוך תקציב הביטחון. שתהיה שורה שכתוב בה אך ורק 'נכי צה"ל ואגף השיקום'. באותו רגע כל המוטיבציה לחסוך כסף תיעלם, כי אם תחסוך 100 מיליון שקל על פרח מוגן, לא תוכל להעביר את זה לאנשים בצבא ולקנות בזה טילים. זה מה שביקשתי משר האוצרישראל כץ בטלפון והוא אמר שהוא בעד. גנץ אמר שהוא בעד. אני מדבר עם אמיר אשל והוא אומר שהוא בעד ושזה יחסוך הרבה ויכוחים. אני מדבר עם עידן קליימן שאומר שהוא בעד. אממה, פקידי האוצר, שלא מבינים דבר וחצי דבר בעולם הנכים, התנגדו. יש להם גאוות יחידה הזויה שאומרת: 'אנחנו יודעים הכי טוב ואנחנו נקבע'. יושב אדם שלא דיבר מעולם עם נכי צה"ל וחושב שמה שהוא יגדיר זה מה שנכון".
בוקס לפרצוף
כשהתבשרו חברי הוועדה שלא יקבלו תקציבים בתקופה הקרובה, שילון עבר למוד קרבי. עשרות נכים, פוסט־טראומטיים ותומכיהם יצאו לרחובות והבטיחו – תהיה פה מלחמה. "לא צפיתי שאצטרך להילחם, לא ברמה כזו. אחרי שכבר עבדנו, כתבנו, היינו באווירת אופוריה יחד עם כל הוועדה וחשבנו שזהו, מפה הולכים לעבוד ולשנות, 'בום', אתה מקבל בוקס לפרצוף ומתעסק בפוליטיקות. נכי צה"ל הם לא אנשים שצריך לעשות להם טובה. הם נפצעו בזמן שירות למען המולדת, כולל הפוסט־טראומטיים, שרוב הרפורמה מוקדשת לשנות את היחס אליהם".
אחת הטענות, גם בציבור הכללי וגם מצד גורמים ממשלתיים, היא כי "נכי צה"ל הם לא רק פרה קדושה, לפעמים הם גם פרה חולבת". על פי גורמים באוצר, תקציב אגף השיקום במשרד הביטחון לשנת 2019 היה 3.6 מיליארד שקל. כחצי מיליארד שקל מתוכם שימשו לרכישת רכב רפואי לנכי צה"ל, שיותר מ־70 אחוז מהם נפגעו בפעילות לא מבצעית.
"זה נתון לא נכון", זועם שילון. "הנתונים הוצגו בוועדת גורן (שהוקמה בשנת 2009 כדי לבחון את הזכאות לסיוע מאגפי השיקום של משרד הביטחון – ל"א) וחלק גדול מהם מתייחס רק למי שנפצע אחרי 1983, בלי המלחמות הגדולות כמו יום כיפור, ששת הימים והעצמאות. אין ספק שחלק גדול מפצועי צה"ל מגיע מפעילויות שאינן מבצעיות. אבל מה אכפת לי? אני כתבתי את החוק? אני החלטתי שכל מי שנפצע בזמן או בדרך למילוי תפקידו נחשב נכה צה"ל?
"דנו בזה בוועדת גורן והבינו שזה צבא העם, שמגייסים ילדים בגיל 18 לצבא וצריך לטפל בהם גם אם לא נפצעו בפעילות מבצעית. בחורה בשם רעות, אתלטית ובריאה, יצאה ליום כיף יחידתי במהלך השירות, קפצה על טרמפולינה, נפלה על חוט השדרה והפכה להיות משותקת. היום היא בכיסא גלגלים. לא תטפל בבחורה הזו? חימושניק שנפל והתהפך עם ציוד על כביש 6 ואיבד שתי רגליים, לא תטפל בו? נכון, יש את התחמנים ששירתו בבסיס נוח ונעים במרכז הארץ, וכשנהגו שיכורים הביתה אחרי יציאה בשישי בלילה נפצעו בתאונת דרכים והפכו להיות נכי צה"ל. יש כמה כאלה שהסתננו אבל הם בודדים".
ומה אתה מתכוון לעשות לגבי אותם אלה ש"הסתננו", כהגדרתך?
"לא נפעל לשנות שום דבר שקיים היום בחוק. אנחנו צוות פעולה שבא כדי לפעול ולשקם על בסיס מה שקיים כרגע, גם בחקיקה וגם ברמה אקטיבית, אבל לא ברמת המהות. זה לא הזמן לדון בשאלה מיהו נכה צה"ל ומי לא".
קפץ על הרימון
מאז שגויס למשימה על ידי שר הביטחון, שילון מוצף בפניות של פצועי צה"ל ופוסט־טראומטיים. "אני מקבל 300 שיחות ביום מנכי צה"ל", הוא מספר. "קיבלתי 1,600 מיילים בימים הראשונים לרפורמה. כבר דיברתי עם ארבעה אנשים שאיימו להצית את עצמם באמצע הכביש בתקופה הקרובה. איציק אדם מדהים ואין הרבה כדוגמתו שקופצים על רימון בשביל האחים שלו, בזכותו באמת הזזנו תהליכים וקידמנו את הרפורמה, אבל זו לא הדרך. לאבד נפש אחת לא שווה את מה שהצלחנו להשיג. במקרים כאלה אסור להתעלם. אני לוקח את המספר ומפנה לנט"ל (מוקד לנפגעי טראומה על רקע לאומי), ובמקביל מתריע בפני המוקד של משרד הביטחון. אותם אנשים רק צריכים לדבר עם מישהו, שיקשיבו להם באמת, ואני נמצא שם בשבילם".
שילון מתכוון להמשיך בכל כוחו. "למרות הצעד המשמעותי שקרה היום, שאף אחד לא יתבלבל: בסך הכל קיבלנו אות להתחיל את התהליך, אנחנו רק בפסיק הראשון, עוד צפויה לנו עבודה קשה. חלק גדול מהדברים שרציתי שיקרו עדיין לא אושרו על ידי האוצר – בעיקר סוגיית הפרדת התקציבים, שבעיניי היא הכי קריטית. ראש אגף השיקום ימשיך להימדד במדדים של התייעלות וחיסכון. תקציב השיקום הוא עדיין לא פרח מוגן.
"הייתי מרים ידיים מזמן, אבל אין לי ידיים להרים, אז אלחם כל עוד נפשי בי. כל בוקר אני רואה את התמונה שלי עם איציק שתלויה על הקיר עוד לפני המקרה ומתמלא בתחושת שליחות ואחריות. לא ארפה לעולם, עד שנדע שעשינו את כל מה שאנחנו יכולים. מה שקרה עכשיו לא היה קורה ללא המקרה של איציק. ככה העניינים פה מתנהלים: בכוח, בהפגנות של מאות נכים שיוצאים לרחובות".
ביקרת את סעידיאן בבית החולים?
"ביקרתי אותו כבר שלוש פעמים. המצב שלו עדיין לא טוב בכלל. לא יודעים אם יוכל לתפקד והאם הוא יתעורר. חייבים להמשיך להתפלל. ואסור להוריד אותו מהכותרות. הנפש שלי עדיין כואבת ובוכה. אני עצוב שהגענו לנקודה הזו רק בזכות איציק".
ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "באופן קבוע, שנה אחרי שנה, משרד הביטחון מבקש תוספות תקציביות כדי להגדיל את תקציבו מעבר לתקציב שסוכם ואושר בתחילת השנה. בדיוני השנים האחרונות, שנערכו ברמת שר הביטחון, הרמטכ"ל ומנכ"ל משרד הביטחון, לא פנה המשרד בבקשה להגדיל את תקציב אגף השיקום, ולכן לא ברור מדוע לא הקצה משרד הביטחון את התוספות והתקציבים העצומים שקיבל לאורך השנים לטובת אגף השיקום ולרווחת נכי צה"ל". ¿
