הפעם האחרונה שבה יעקב שחר חגג אליפות הייתה ביציעים העתיקים בקריית אליעזר. עשור שלם, עונה על גבי עונה שבהן נאלץ לראות איך מיץ' גולדהאר, ובהמשך גם אלונה ברקת, לוקחים ממנו את השליטה.

72 השעות הקרובות יקבעו אם הסדר הישן יחזור והבצורת הארוכה תסתיים. ניצחון הערב (20.30) בבלומפילד על מכבי ת"א יקפיץ את הפער בפסגה לשבע נקודות, והירוקים יוכלו להתחיל בחגיגות הלא־רשמיות. כעבור שלושה ימים עוד מפגש לוהט בין שתי הגדולות, הפעם בחצי גמר הגביע, כלומר הדאבל מונח על השולחן והכל פתוח. איזה שבוע מוטרף.

שינוי מגמה

שחר, מי שחתום על המהפכה הניהולית הראשונה בכדורגל הישראלי, רכש את מכבי חיפה אי שם בתחילת שנות ה־90, כשרבים מהאוהדים של היום עוד לא נולדו. הוא הפך אותה לאימפריה עם הופעות היסטוריות באירופה, אחרי שפרץ את תקרת השכר והחל לשלם עבור שחקנים סכומים שעד אז נחשבו דמיוניים. עכשיו יש לו מתחרים רציניים, אבל מי שנכנס בחודש שעבר לעשור התשיעי בחייו, עדיין לא איבד את התשוקה לזכות בתארים. למרות מפחי הנפש, שחר המשיך להשקיע מדי שנה עשרות מיליוני שקלים, שברוב המקרים ירדו לטמיון, ואפילו ההפגנות מתחת לביתו לא שברו אותו, והוא המשיך בכל הכוח לנסות להדביק את הפער.

בזמן שנשיא מכבי חיפה נמצא בתנופה מחודשת, בטורונטו המגמה הפוכה. אם בתחילת הדרך החזון היה להפוך את מכבי ת"א לחברה קבועה בליגת האלופות, אז היום גולדהאר מסתפק בקושי בליגה האירופית, והוא פחות אקטיבי מבעבר.

קרב תדמיתי

במקביל לאליפויות, המאמץ של גולדהאר למתג את המועדון כארגון הספורט המוביל במדינה חטף מכה בשנים האחרונות. זה התחיל עם עבירות הפייר־פליי הפיננסי והגיע לשיא בפרשת "הכדורגלנים והקטינות", גם אם הבעלים חיסל את המשבר במהירות, כשנקט קו ערכי מחמיר.

אצל שחר הצרות היו מקצועיות נטו. ספק אם מועדון גדול אחר, חזק ככל שיהיה, היה שורד תקופת שפל של עשר שנים. אלא שדווקא בזמן הזה הירוקים כמעט שילשו את מספר המינויים, מכ־6,000 בימי קריית אליעזר, ועד ל־16 אלף בסמי עופר. כל פעם הייתה תחושה שהנה, העונה הבאה הולכת להיות ירוקה, וכן הלאה. מעבר מכך, למרות השקעה חסרת תקדים של מכבי ת"א בנוער, השליטה בגזרה הזו עברה בשנים האחרונות לחיפה (הירוקים פתחו פער של 17 נקודות מהצהובים שבמקום הרביעי), כולל בקבוצת הנערים. אלא שמן הסתם חלון הראווה הוא הקבוצה הבוגרת, וכאן הצעירים של מכבי ת"א נתנו נוקאאוט לאלה של חיפה – עד העונה. בינתיים שחר מצמצם פערים כששחקנים כמו נטע לביא, עופרי ארד, רז מאיר ומוחמד אבו־פאני פורחים אצל ברק בכר, וצריך גם לזכור שמכבי חיפה היא המועדון הישראלי שייצא הכי הרבה לגיונרים לקבוצות בכירות באירופה.

שיעור בגיאוגרפיה

בזמן ששחר וברקת חוזרים לעניינים במלוא העוצמה, גורמים במכבי ת"א חשים שגולדהאר הוריד את הקצב. הקנדי לא ביקר בארץ כבר שנתיים, וגם את המשברים הוא מנהל בשלט רחוק. לעומתו, שחר חי את הקבוצה, וכל היום שלו נסוב סביב המועדון. "כשמהלך לא מצליח, אני מגיב כמו שאני מגיב. כשזה לא יזיז לי, לא אהיה שם", סיפר במהלך השנה. מעבר לכך שהוא מתייצב פעמיים בשבוע בכפר גלים, אי־אפשר שלא להבחין במעורבות הרגשית שלו דרך מצלמות הטלוויזיה במהלך המשחקים, בעוד גולדהאר לא בתמונה, תרתי משמע.

מכבי ת"א עדיין נחשבת למועדון הגדול והמצליח בכדורגל הישראלי, וגם העונה היא יכולה לזכות בשני התארים, אבל אין ספק שהרעב המחודש של מכבי חיפה לעומת תחושת השובע בקריית־שלום ניכרים בשטח. לצהובים יש סגל עמוק ואיכותי, אך נראה שחיפה מצאה העונה את הנוסחה. זה התחיל במינוי מוקדם של מאמן מוכח שעשה מהפכה בבאר־שבע ונמשך בבניית סגל כישרוני ומאוזן, שמציג את הכדורגל היפה בליגה – והפעם גם שומר על עקביות.

דווקא מהלכים לא פופולריים שביצע שחר עומדים מאחורי ההצלחה. הבעלים היה האחראי הבלעדי להגעה של דולב חזיזה, אחרי שהתייעץ עם אנשי נס־ציונה, וגם של יובל אשכנזי – שני שחקנים אלמוניים שנחשבו אפורים. האוהדים, שציפו לרכש הרבה יותר נוצץ כמו בירם כיאל, ליאור רפאלוב או תומר חמד שהיו על המדף, הגיבו בצביעת הפוסטר של מכבי חיפה בצבעי בני־יהודה כאות מחאה על הגעתם של השניים. הבחירה במרקו בלבול רק ליבתה את המחאה, אבל דווקא המאמן הצנוע שהגיע מהנבחרת הצעירה היה זה שיצק את היסודות לקבוצה שאנחנו רואים היום.

בזמן שמכבי ת"א הסתבכה עם מינוי מאמן בקיץ, בכר כבר ישב ובנה בשקט את הקבוצה. לאסים כמו צ'ארון שרי וניקיטה רוקאביצה צרופו שחקנים יעילים דוגמת חוסה רודריגס, גודסוויי דוניו, טאלב טואטחה, מוחמד אבו־פאני ובוגדן פלאניץ' – והפעם, בניגוד לשנים קודמות – הכל נדבק. דווקא אצל גולדהאר, שהונו מוערך ב־2.9 מיליארד דולר, הסגל לא שודרג באופן ממשי, אבל לא מדובר בשחקנים. הקנדי עדיין מעמיד את התקציב הגבוה בליגה, אבל מאז עזיבתו של ג'ורדי קרויף האווירה השתנתה לגמרי. זה בא לידי ביטוי באופן שבו מנוהל המועדון, כשאין זכר למנהל מקצועי, ותפקידי מפתח לא מאוישים. תוסיפו לכך את מינויו של יורגוס דוניס, מאמן שלא היה חלק מההכנות לעונה, ותקבלו בלגן שלא אופייני לאימפריה של גולדהאר.

למרות שמגבלת הפייר־פליי גרמה למכבי ת"א להחזיר שחקנים מושאלים שפרצו בגדול, תיבת הפנדורה החלה להיפתח עם העזיבה של ולדימיר איביץ', שהאשים את המועדון בכך שהקבוצה לא התכוננה כראוי למוקדמות באירופה, ולא ביצעה רכש מספק. בקיץ האחרון הבעיה הייתה אפילו חמורה יותר. בעוד שמכבי חיפה עשתה מקצה שיפורים, הצהובים שיחררו את עומר אצילי ואת דור מיכה בהחלטה לגיטימית, אבל לא הביאו מחליפים ראויים. לכך אפשר להוסיף את התפרקותה של הגנת הברזל בראשות ז'איר אמאדור ואנדרה ז'ראלדש (שחזר חלוד בינואר) ואת הרכש שלא ממש התעלה עד עכשיו, כמו לואיס הרננדס ואלכסנדר פשיץ', אדוארדו גררו שחזר מהשאלה בבית"ר ת"א/בת־ים, דן ביטון וטל בן־חיים.

בדומה לאיביץ', גם המאמן שהגיע אחריו, יורגוס דוניס, זרק את האשמה על ההנהלה כשאמר בראיון לתקשורת היוונית: "לא אני עשיתי את ההכנה לעונה ולא אני בניתי את הסגל. לקראת חלון ההעברות רציתי לבצע שינויים".

שובר שוויון

למרות שמכבי ת"א קירטעה בליגה, גולדהאר המשיך בקו שלו, והרכש היחיד היה כאמור המגן הפורטוגלי. באותה נקודה בדיוק שחר השיב את מוחמד עוואד מהליגה הפולנית, ויזם מהלך שנוי במחלוקת שגרם לסערה ציבורית, אבל מקצועית הוכיח את עצמו בגדול – צירופו של עומר אצילי – שכבש שלושה שערים ובישל שמונה, והפך לנשק שובר שוויון במאבק האליפות.

גולדהאר נתן את המושכות לאיש שמעולם לא אימן בוגרים, מינוי שספק אם היה מבצע באחת מהחברות העסקיות שלו, אבל לפחות עד לחודש שעבר זה נראה כמו בינגו ענק. ואן לוון דהר עם מאזן כמעט מושלם, אך כשהדו־קרב עם בכר הגיע למאני־טיים, הניסיון של האחרון בא לידי ביטוי, כשמכבי ת"א רושמת עד עתה פלייאוף עם 50 אחוזי הצלחה בלבד.

ובכל זאת, אם למכבי חיפה יש יתרון בעמדת המאמן בשלב הזה, אצל מכבי ת"א הניסיון מגיע מהשחקנים, שרובם כבר היו במעמד המלחיץ הזה. השאלה היא מה יבוא יותר לידי ביטוי: הנחישות והאופי של הצהובים או הכישרון והרעב של הירוקים. האם שחר ישלים את הקאמבק למרכז הבמה, או שגולדהאר שוב יצחק אחרון אי שם במשרדו בטורונטו.