yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: אלכס קולומויסקי
    24 שעות • 08.05.2021
    הגורים של מוטה
    לכבוד יום ירושלים כינסנו חמישה מנכדיו של הרמטכ"ל לשעבר מרדכי (מוטה) גור ז"ל, האיש שהוביל את שחרור הבירה במלחמת ששת הימים. כולם חיילים, כולם חתמו קבע, אף אחד מהם לא קרבי. והם בטוחים שסבא היה גאה בהם. ובעוד אנחנו גדלנו על מיתוס הגבורה שלו, הם שמעו כילדים סיפורים על סבא שטותניק, שזרק קוביות קרח על הוריו, אהב להקריא ספרים לילדיו וכשהיה רמטכ"ל חיכה לחיילים ששבו ממבצעים עם שוקו ולחמנייה
    ליאור אוחנה | צילומים: אלכס קולומויסקי

    פיאט פיקנטו שחורה וקטנטנה מפלסת את דרכה דרך ההמונים שעושים דרכם לשער האריות בירושלים. מתוכה יוצאים שלושה קצינים, קצינה וחיילת, כל אחד "בצבע" שונה ועם סמל יחידה אחר. הם מדגמים את עצמם לקראת המשימה וכעבור מספר שניות עומדים בשורה למופת, מחויכים ומחכים לקבלת הוראות.

     

    נמצאים שם טוראית ע', מנהלת רשת באמ"ן; סגן מאיה בר שלו, סגנית דוברת פיקוד העורף במערך דובר צה"ל; סגן עומרי גור אפטר, קצין ייעוץ יועמ"ש איו"ש; סגן תומר גור אפטר, קמ"ד אופרטיבי ברפ"ט (רשות פיתוח טנק); וסגן נ', מהנדס אלקטרוניקה באמ"ן. לחמישייה הזאת, שעלתה לירושלים לכבוד יום חגה, יש חוט מקשר אחד: כולם נכדיו של רב־אלוף מרדכי (מוטה) גור – איש צבא, פוליטיקאי, סופר, אבל היום, יותר מהכל – סבא.

    מוטה גור ז"ל | צילום: דוד רובינגר
    מוטה גור ז"ל | צילום: דוד רובינגר

     

    "בשבילנו יום ירושלים הוא עוד נקודת ציון שקשורה לסבא שלנו ומחברת אותנו לאיש הצבא שהיה, אבל זה לא יום שאנחנו מתכנסים בו במיוחד כדי לדבר עליו", פותח סגן עומרי (23), "יום העצמאות, לעומת זאת, הוא נקודת ציון חשובה שבה אנחנו נפגשים במיוחד, בעיקר כי הוא יוצא קרוב לתאריך שבו סבתא נולדה וסבא אהב לחגוג את יום ההולדת שלה ביום הזה. אנחנו מכינים מאכלים של סבתא שסבא הכי אהב, מוציאים אלבומי תמונות שלו ומכתבים שהיה כותב למשפחה".

     

    סגן מאיה בר שלו (20), היחידה שקרובה בצבעים לסבא (ג'ינג'ית), ממשיכה: "אין ארוחה שאנחנו לא מדברים בה עם ההורים על סבא. זה מכנה משותף של כולנו. אנשים מתרגשים תמיד לפגוש אותנו, מספרים שהיו עם סבא בצנחנים, או נתקלו בו במהלך השירות – ומאז הם מעריצים אותו".

     

    אנשים בסביבתכם יודעים שאתם "הנכדים של"?

     

    "הרוב כן, אבל זה לא משהו שעולה בשיחת היכרות ראשונית", עונה אפטר, "כשהתגייסתי לקח המון זמן עד שעלה באחת השיחות שאני הנכד של מוטה, ואחרי שגילו ממש כעסו שלא סיפרתי. זה מעניין אנשים, וברגע שמישהו אחד יודע, זה מופץ וכבר כולם יודעים".

     

    "בסיורים בבה"ד 1 לגבעת התחמושת השיח הולך ישר לשם", אומר סגן נ' (23), "יש בארץ המון רחובות על שמו. אפילו גרנו פעם ברחוב על שמו. גם הדרך לשער האריות היא על שמו, למי שלא יודע".

     

    בר שלו מוסיפה כי "ביום הזיכרון אנחנו עולים לקבר שלו ואז פונים אלינו המון אנשים שמבינים שאנחנו מהמשפחה, וככה השיח קורה. היה אפילו מישהו שהתחפש לסבא שלנו בפורים, עם מצנח והכל, וגם זה היה מאוד מרגש".

     

    החמישייה מתחת שלט המנציח את סבא, ברחוב על שמו | צילום: אלכס קולומויסקי
    החמישייה מתחת שלט המנציח את סבא, ברחוב על שמו | צילום: אלכס קולומויסקי

     

     

    כמה מילים על מוטה. הוא כיהן כרמטכ"ל העשירי של מדינת ישראל בין השנים 1978-1974 ולאחר מכן כחבר כנסת ושר בממשלות ישראל מטעם מפלגת העבודה. מוטה גור נחשב הסמל של שחרור העיר העתיקה, פעולה שנעשתה בעת כהונתו כמפקד חטיבה 55 במלחמת ששת הימים.

     

    אנחנו נפגשים עם חמשת נכדיו בשער האריות, שדרכו פרצו הצנחנים לעיר העתיקה. ליד השער ההיסטורי, ששוקם שנתיים לאחר המלחמה, הוצב שלט אבן שעליו חרות שמו של מוטה לצד המילים "מפקד חטיבת הצנחנים, משחררי ירושלים". הראיון מתרחש לכבוד יום ירושלים, המרואיינים כולם על מדים, נכדים של מנהיג צבאי מוכר, במקום שבו נוצר חלק גדול מההיסטוריה הישראלית, ולמרות כל הפורמט הצבאי, הנכדים מתעקשים לדבר על מוטה הסבא, האיש מאחורי הדרגות – שאף אחד מהם לא זכה מעולם לפגוש.

     

    "כל הזמן שואלים אותנו איך סבא היה בתור מפקד, אבל מבחינתנו זה לא העיקר בו. אנחנו כמעט שלא שמענו סיפורי צבא עליו, רק איך היה כאב וכסבא", מכריזה בר שלו.

     

    נ': "אגב, גם ההורים שלנו חוו אותו כאבא ולא כאיש צבא. תתפלאו, אבל הרבה פקודים מתייחסים אליו בתור דמות אבהית־חינוכית ולא רק כמפקד הדגול שמוביל אותם בקרב".

     

    אפטר: "אני אישית כמעט שלא שמעתי סיפורי צבא. על עיטור העוז שקיבל קראתי באינטרנט. אף פעם לא שמעתי את הסיפור מהמשפחה. הסיפורים שהיו סביבו בבית עסקו באיך הוא היה מקריא לכל הילדים ספרים. אם נושא הצבא כבר עלה, דיברו על זה שאם היו לפקודים שלו בעיות כלכליות בבית הוא הוציא אותם מזה, דאג להם. אלו הסיפורים".

     

    נ': "בתור רמטכ"ל הוא חיכה עם שוקו ולחמניות לחיילים שחזרו מהגבול. בתקופת הפלמ"ח הפקודים שלו היו עוברים דרך בית הוריו, אוכלים וממשיכים לקרב. בבית שהוריו גדלו בו היו שתי קומות ובמשפחה מספרים שהם היו יושבים בחצר וסבא היה זורק עליהם קוביות קרח מהחלון או משפריץ עליהם מים עם צינור מהבריכה. הוא היה הכי שטותניק, גם ביחס לנכדים שזכו להכיר אותו". בר שלו: "בכל פעם שהמשפחה הייתה בחו"ל הוא היה קופץ לאגם, גם אם הוא היה קפוא. זה הפך להיות מנהג משפחתי. כשאנחנו מטיילים בטבע כל אחד חייב לטבול את הראש כמוהו".

     

    ההתכנסות הזו לא נדירה לבני הדודים. הם קרובים בגיל, קרובים בדרגות וגם גרים באותה שכונה. אף אחד מהם לא בחר להמשיך את סבא וללכת למסלול קרבי, אבל בשבילם זה לא פקטור. כל אחד מהם בחר להשפיע בדרך שונה, בתפקיד משלו וארבעת הקצינים חתמו קבע (ע' עוד שוקלת). הם בטוחים שסבא הכי גאה בהם בעולם.

     

    "החינוך של סבא לא היה חינוך לצבא, ממש לא", מספרת ע' (19), שהתגייסה לפני שמונה חודשים, "אפשר להסתכל על ההורים שלנו: לכל אחד יש קריירה שונה ואף אחד לא איש צבא. אנחנו ספציפית לא בקרבי, כי כל אחד הלך למסלול שבו הוא הכי משמעותי. שלושה מאיתנו יצאו לעתודה וחתמו לעוד שנים רבות. מצאנו תפקידים שאנחנו יכולים לתת בהם משמעות לעשייה וללכת עליהם בכל הכוח".

     

    סבא לא דחף את ההורים שלכם לקצונה?

     

    "ממש לא. הוא מעולם לא אמר להם ששירות קרבי או קצונה זה הדבר הכי חשוב. החינוך היה סביב אחריות: לבדוק איפה אנחנו רואים הכי משמעות, איפה אנחנו יכולים לתרום ולפעול לפי זה. לחפש איפה אתה רואה את עצמך ולבנות לעצמך מסלול חיים הכי משמעותי, לך ולסובבים אותך. זה קיים במשפחה באופן טבעי והגיע אלינו".

     

    סגן בר שלו: "הוא חינך למצוינות בכל דבר, לא רק בצבא. לא בקטע של מצוינות בכל מחיר, אלא לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים ולהגיע למשמעות שלנו בתוך זה. אם עושים משהו עושים אותו עד הסוף וכמו שצריך".

     

    בשנות ה־90 אובחן מוטה כחולה בסרטן סופני, ובעקבות זאת התאבד ביריית אקדח ב־16 ביולי 1995 בחצר ביתו שבשכונת אפקה. בן 65 היה במותו. הרבה נכתב על השאלה איך מנהיג חזק, כובש, מלא עוצמה החליט להרים ידיים ולהפסיק את חייו. חמשת הנכדים שפגשנו, כאמור, לא זכו לפגוש אותו. רובם חושבים שהמחלה הייתה מכניעה אותו במילא ומבינים את הבחירה. עם זאת, נ' טיפה כועס כי היה רוצה להכיר ולחוות אותו לא רק דרך סיפורים.

     

    "הוא התאבד בסוף הדרך. זה היה ממש בשלבים האחרונים של סרטן סופני", מסביר אפטר, "אני לא מכיר בדיוק את הפרטים ואנחנו לא כל כך מדברים על ההתאבדות במשפחה".

     

    בר שלו: "אין ספק שאנחנו מרגישים פספוס, אבל בטח שלא כועסים על המעשה שלו".

     

    נ': "אני דווקא כן מאוד מאוכזב. הייתי ממש רוצה לדבר איתו על כל מיני דברים".

     

    כמו מה?

     

    "בתור מפקד למפקד, על דרכי התנהלות. סבא ידע לאזן בין איך להיות מפקד טוב ואדם טוב, ובין משמעת ליחס אישי. המשימה והאנשים. זה איזון שמאוד קשה לי לעשות בזמני לחץ. היה לו ביטחון, הוא היה מנהיג, אבל עדיין היה מטיל בעצמו ספק. אני בטוח שאם הוא היה פה בשבילי הוא יכול היה לייעץ לי הכי טוב".

     

    "הוא היה כותב על השולחן שלו תמיד בסוף יום: 'מה שהספקתי הספקתי'. מכירים את זה?" – שואלת מאיה את החבורה, וכולם מנידים לשלילה, "הוא היה כותב את זה מלא פעמים כדי להזכיר לעצמו שלצד המשימה יש בן אדם. זה מאוד פוגש אותי ואני נזכרת בזה ברגעים קשים".

     

    סבא שלכם היה גם פוליטיקאי וגם סופר, והייתה סביבו הרבה תקשורת. איך הוא התנהל עם זה?

     

    "הוא מאוד הפריד בין החיים הציבוריים לחיי המשפחה", אומר אפטר, "ברמה שהייתה הפרדה מוחלטת. מאוד היה חשוב לנו לשמר אותו בתור איש משפחה ולא רק כדמות ציבורית. יש נטייה מסוימת לבני משפחה להופיע בתקשורת ולרצות פרסום כדי לשמר את הזיכרון של הקרובים להם, אבל אנחנו יודעים שלו התקשורת לא עשתה כל כך טוב ואנחנו נוהגים כמוהו. זה לא אנחנו עשינו. זה לא שלנו. אני לא חושב שהדימוי הציבורי שייך לנו. יש לנו אותו בתור סבא – וזה מספיק".

     

    ויש להם גם מסר לחיילים שלא מרגישים מספיק משמעות בתפקיד שלהם. "אפשר להרגיש משמעותי בכל מקום", מסביר תומר אפטר, "ואם לא מרגישים בנוח בתפקיד מסוים חייבים לפעול כדי לשנות את זה, לשנות את סביבת העבודה, לשפר אותה. אם אנסה לשנות משהו שאני לא מרוצה ממנו, אוטומטית ההרגשה שלי תהיה טובה, גם אם הצלחתי וגם אם לא. למפקדים טובים יש הרבה קשב לחיילים שלהם. המסר שלי לחיילים הוא לדבר עם המפקדים שלהם. קצינים הם חיילים שיצאו לקצונה. הם היו בדיוק באותה סיטואציה. הם פשוט עברו עוד דרך במסלול".

     

    מסר למפקדים כמוכם, אם סבא היה רוצה להעביר דרככם?

     

    "שלחיילים יש הרבה מה לתרום. צריך להתחשב בדעה שלהם, להיות עם אוזן קשבת ולדעת שאפשר ללמוד מכל אחד, גם מהחיילים וגם משאר האנשים שמסביב. תמיד אפשר לשנות, ואם לא הולך בפעם הראשונה תמיד אפשר לנסות שוב", אומר ר'.

     

    בר שלו: "לפני שהגענו לכאן דיברנו בינינו שחלק מהמורשת של סבא זה לא לקחת דברים כתורה מסיני, אלא לשאול שאלות. ואם אתה נמצא בתפקיד ולא מרוצה אז תדע שאתה יכול להכניס משמעות לכל מקום ולכל דבר, אתה רק צריך לחפש איפה".

     


    פרסום ראשון: 08.05.21 , 22:59
    yed660100