ייאמר לזכותו של נתניהו שהוא לא טראמפ: גם אם נגזר עליו ללכת הביתה, הוא לא מתכוון להשאיר מאחוריו נהרות של דם. פרשת מנהרת הכותל הייתה האירוע הטראומטי שפתח את כהונתו כראש ממשלה, בספטמבר 1996. 17 חיילי צה"ל נהרגו במהומות ומאה פלסטינים, והממשלה נאלצה להסכים להרחבת השליטה של הוואקף בהר הבית. נתניהו לא היה רוצה לסיים את כהונתו באירוע דומה.

קל לאתר את הסיבות שגרמו להתפרצות גל האלימות הנוכחי בירושלים. מהצד הפלסטיני, התסיסה הדתית שגואה בחודש הרמדאן ומגיעה לשיא לקראת סופו; מעבר לזה, ההחלטה האומללה של אבו־מאזן להכריז על בחירות ברשות וההחלטה המאוחרת שלו לבטל אותן. אם רצה בכך או לא רצה, אבו־מאזן דחף את החמאס לפעולות נגד ישראל, גם בגדה וגם בעזה.

מהצד הישראלי, ההחלטה של המשטרה לסלק בתקופת הרמדאן את הפלסטינים מרחבת שער שכם, החלטה שהביאה לעימותים מיותרים בין צעירים ממזרח ירושלים לשוטרים, וחיממה את האווירה בקו התפר; והעיקר, פינוי המשפחות הערביות משכונת שייח' ג'ראח.

אבו־מאזן בן ה־85 הוא אחרון חברי ההנהגה ההיסטורית של אש"ף שמחזיק בעמדה שלטונית. הוא נבדל לטובה מעמיתיו, בראש וראשונה מערפאת, בשל ההתנגדות העקבית והנחרצת שלו לטרור. אבל שלטון ממושך הוא רעה חולה, אצל הפלסטינים כמו אצלנו, ואבו־מאזן היה צריך לאפשר חילופי שלטון מזמן. את המדינה הפלסטינית העצמאית הוא כבר לא יקים. ההתבטאויות שלו בשנים האחרונות רק מרחיקות את הסיכוי שתקום.

סיפור שייח' ג'ראח הוא טרגדיה מסוג אחר. בשכונה הערבית היפה הזאת – שכונת שמעון הצדיק בשמה העברי – היו לוועד העדה הספרדית בירושלים כמה מגרשים. בתקופת שלטון ירדן נבנו על המגרשים האלה בתים עבור פלסטינים, פליטי מלחמת 1948. ישראל הפכה לריבונית בשטח לאחר מלחמת ששת הימים וסיפוח מזרח ירושלים. כאן התחיל תהליך שאפשר אולי להבין אותו בפלפולים משפטיים, אבל אי־אפשר לקבל אותו, לא במונחים מוסריים ולא במונחים פרקטיים. יהודים יכולים לממש את הבעלות על נדל"ן שהחזיקו במזרח העיר; ערבים לא יכולים לממש את הבעלות על נדל"ן שהיה להם במערב העיר. לתוך האפליה הבוטה הזאת נכנסים ארגוני ימין קיצוניים, שמבקשים לגרש את התושבים המקומיים וללבות את האש.

איתמר בן־גביר הוא המתנה היפה ביותר שראש ממשלת ישראל נתן לחמאס. בזכות נתניהו בן־גביר חבר כנסת; בזכות חסינותו הוא הצליח להפוך את העימותים בשייח' ג'ראח לאירוע כל־פלסטיני.

זה קורה בשכונה שמארחת, במרחק של יידוי אבן, את הקונסוליות הזרות, את משרדי הארגונים הבינלאומיים, את המטה הארצי של המשטרה וכמה ממשרדי הממשלה. מנחם בגין רצה להעביר לשם את לשכתו. הוא שינה את דעתו נוכח המחאה הבינלאומית והאיומים בחרם מצד מנהיגים זרים. הלשכה נמסרה לשר לביטחון הפנים, שיושב בה עד היום.

את בעיית שייח' ג'ראח צריך לפתור בהתערבות ממשלתית: הממשלה יכולה להפקיע את המגרשים, ולאפשר לדיירים הנוכחיים להמשיך לגור שם. בהיעדר ממשלה, בית המשפט העליון חייב לעשות זאת. זאת חובתו כבית דין גבוה לצדק.

בכל האירועים בירושלים המשטרה מוצאת את עצמה בחזית. ההחלטה ברחבת שער שכם הייתה טעות; ההחלטה להיכנס לתוך מסגד אל־אקצא הייתה כנראה טעות: היא שיחקה לידי המסיתים; ההחלטה לעצור את האוטובוסים של התנועה האיסלמית רק כאשר הגיעו קרוב לירושלים הייתה טעות. מצד שני, העובדה שהעימותים בלילה שבין שישי לשבת הסתיימו ללא הרוגים מלמדת על התנהלות משטרתית נכונה. בזמנים כאלה כל הלוויה מגדילה את הסכנה להתלקחות נרחבת.