הרווקות המאוחרת במגזר הדתי והחרדי יצרה מגוון של יצירות רגישות ומרתקות, מ"סרוגים" המיתולוגית ועד "לעבור את הקיר" שוברת הלב. במנעד הזה היוצרים מתעסקים המון באלמנט הבחירה. הבחירה ברווקות או בזוגיות, הבחירה בחיים הדתיים למרות האתגרים הרבים שהם מזמנים למי שחי בגפו, הבחירה במעגלי השייכות. הסרט הקטן "דברים פשוטים" של ליאל שרון גור ששודר אמש בהוט 8 מוותר על השאלות הגדולות הללו. במודע, הוא בוחר להתמקד בסיפור אחד קטן בתוך סבך הרווקות. מאיה היא קיבוצניקית מעין חרוד שחוזרת בתשובה ועוברת לירושלים. במקצועה היא דולה, מלווה יולדות בחדר לידה. אחרי יותר ממאה לידות ומאה דייטים היא עדיין לא מצא את האחד, והיא כבר בת 37.

מאיה היא גיבורה שובת לב. יש בה ישירות ופשטות, היעדר פוזה, ויכולת לומר אמת. היא משתוקקת, משתגעת, תופרת שמלת כלה לפני שהגיע החתן כסגולה, ובעיקר – מאוד מאמינה. האמונה שלה בבורא עולם מקבלת משמעות אחרת לאור האמונה התמימה שלה באדם. בהוריה, הקיבוצניקים החילונים שלומדים בעדינות לכבד את הבחירה של בתם. ביולדות שהיא מלווה בעדינות ורוך למרות שמעולם לא ילדה בעצמה, וגם בדייטים הכושלים והמשונים שאליהם היא נגררת מתוך תקווה שהפעם זה האחד. הצילום של מאיה לא מקצועי ולא עשוי, לפעמים נראה כאילו חלקים בסרט צולמו במצלמה ביתית משנות ה־90 או בטלפון סלולרי. הבחירה הזו מייצרת קרבה גדולה, וגם תקווה גדולה.

הזוגיות הנעדרת של מאיה היא כבר לא הצצה אנתרופולוגית, אלא סיפור שבו הצופים הופכים לפעילים. הם מייחלים בשבילה, זועמים יחד איתה כשהיא מתארת במילים פוצעות את הקושי אל מול אש המדורה, ונושמים לרווחה כשהסוף הטוב נרקם לאיטו. לסקרנים שירצו לגלות מדוע בחרה להצטרף לעולם החרדי, למה היא מתקשה למצוא זוגיות או איך ייתכן שהיא מלווה יולדות בלי ללדת בעצמה – צפויה אכזבה. "דברים פשוטים" לא מתיימר לתת תשובות. הוא בעיקר מעניק הזדמנות לשהות בתוך הספק, בתוך השאלה.

לטובת הצופים העתידיים, בפסקה הקרובה צפוי ספוילר קטן: ברגע כן ונפלא, כשמאיה מבשרת על אירוסיה בשורה של טלפונים, היא נשאלת כל שאלה חטטנית שאפשר לדמיין. על כולן היא עונה בשמחה, בחיוך רחב ונבוך. זהו רגע שהוא תמצית הישראליות. כזה שמפגיש את קיבוץ עין חרוד עם השכונות החרדיות של ירושלים. ומשהו במציצנות הקטנה הזאת הוא כמעט משובב נפש. שמחת הדברים הפשוטים ממש.

בקטנה

פעם ספרו בערוצים המרכזיים את הימים עד לשובו של גלעד שליט. זה היה מאבק שזכה לקונצנזוס תקשורתי למרות המחיר הבלתי נתפס שמדינת ישראל שילמה על עסקת השבויים. ההתגייסות ההיא הייתה טעות. היום מוטב למנות את הימים לאסון מירון באופן פומבי ובולט עד שמישהו במדינת ישראל יטרח לפתוח באיזושהי חקירה של המחדל שבו נהרגו 45 גברים וילדים. למעט מאוד מאבקים ראוי להתגייס באופן גורף מבחינה תקשורתית, זה אחד מהם.