לבקש את הקאש
סבא שלו היה אייקון אמריקאי, אבל גם מכור לכדורים שהסתבך בהברחת סמים, ובגד בסבתא שלו עד שעזב אותה. בסרט 'ויויאן יקירתי' חופר דסטין טיטל, הנכד של ג'וני קאש, במיתולוגיה המשפחתית ומספר על התגובות הגזעניות והאיומים על סבתו, המחשבות איך היה קאש מקבל את הנטייה המינית שלו, ועל הפעם שסבא העיר אותו בארבע בבוקר להכין לו קפה
ההתמכרות לכדורים של ג'וני קאש הייתה חסרת גבולות, אז הוא לא בחל באמצעים כדי להשיג אותם. וכך, ב־1965, אחרי שכבר הצית בטעות שריפה שכילתה כמה מאות דונמים וכמעט לקחה גם אותו, אחד הזמרים המצליחים והאהובים באמריקה נסע למקסיקו והפך לבלדר הסמים של עצמו. השוטרים פחות התרשמו מ"האיש בשחור" כפי שכונה, סופרסטאר שכבר צבר לעצמו להיטים ומעמד כמעט כמו של אלביס פרסלי, ועצרו אותו אחרי שמצאו בקייס של הגיטרה לא פחות מ־1,163 כדורים ממריצים ומרגיעים.
אשתו של קאש, ויויאן, לא היססה כששמעה את החדשות ועזבה הכל, כולל את ארבע הבנות שלהם, כדי להתייצב לצד בעלה. היחסים ביניהם כבר היו על סף התפרקות, בגלל בעיות הסמים של ג'וני והחשד הבלתי פוסק, שבדיעבד היה מדויק להכאיב, שהוא בוגד בה עם מי שתהיה אשתו השנייה, כוכבת הקאנטרי ג'וּן קרטר. אבל בשעה הקשה הזאת ויויאן חשבה רק על אהבת חייה. ואז באמת התחילו הצרות.
באותם ימים, לפני שתקשורת ההמונים הגיעה לנבכי מערכות היחסים הרומנטיות של הכוכבים, לא כולם ידעו איך נראית רעייתו של זמר מגה־מצליח. אבל כשאחד כזה מסתבך, הצלמים יודעים מה לעשות ותמונתה של ויויאן הופיעה לצד הכותרות על מעצרו של בעלה. וכשהמראה האקזוטי שלה נחשף, החלו התהיות: האם אשתו של ג'וני קאש שחורה?
היום זה נראה כמו טריוויה רכילותית, אבל בדרום הגזעני של ארה"ב בשנות ה־60 המחשבה שהגיבור המקומי נשוי לאפרו־אמריקאית לא באה טוב לארגונים כמו קו־קלוקס־קלאן. האיומים החלו לזרום. הופעות בוטלו. לא הנרקומניוּת והמעצר עמדו לחסל את הקריירה של קאש, אלא הגזענות הנוראית. הבהלה של קאש ומנהליו הובילה לצעד חריג: הצהרה שלפיה ויויאן ליברטו קאש אינה שחורה. "עד היום אני שונאת שהאשמות ואיומים מאנשים כאלה מקבלים איזושהי תגובה", כתבה ויויאן בספרה.
"אני זוכר ששמעתי את הסיפור הזה בצעירותי", אומר דסטין טיטל, הנכד של ויויאן וג'וני, והמפיק של הסרט 'ויויאן יקירתי' (משודר ב-yes דוקו וב-STINGTV), פורטרט של סבתו ושל הקשר המורכב שלה עם האייקון. "אני יכול להבין את הפרספקטיבה של סבתא, למה זה היה מאכזב להדהים שהוא הרגיש צורך לעשות את זה. אבל ארצות־הברית אז הייתה מקום שונה לגמרי. זה היה מקום מאוד לא נעים להתקיים בו אם אתה לא גבר לבן. במבט של היום, ההתנהגות של סבא, זה שהוא היה צריך לצאת ולהכחיש שהיא שחורה, היא ביזארית ועצובה. אבל אמריקה בסיקסטיז הייתה מקום באמת מוזר".
לצידו של דסטין יושב במאי הסרט ובן זוגו, מאט רידלהובר. "אם יורשה לי", הוא אומר, "סבא שלך לא פעל לבד או באופן עצמאי. הוא היה אמן חתום. הייתה לו הנהלה ויחסי ציבור. וההכחשה הייתה אמצעי כדי שהמופע יימשך. אני לא חושב שזה נכון להגיד שזה היה רעיון שלו. הוא זרם עם זה".
× × ×
ויויאן ומשפחתה היו מעדיפים שהסיפורים האלה יישארו נעולים בארגז ההדחקה, אבל ההיסטוריה לא מותירה להם ברירה. קאש מוסיף להיות אמן נערץ ומשפיע: הקול העמוק והחד־פעמי מאחורי להיטי ענק כמו Walk The Line ,Ring of Fire, ו־A Boy Named Sue וכמובן שרשרת הקאברים המופתית שהקליט בעשור האחרון לחייו, שגילתה אותו לדור חדש של מאזינים בתור המבצע האולטימטיבי של Hurt ו־Personal Jesus. אבל בינתיים, הנרטיב הרשמי מחק לחלוטין את האישה שהייתה לצידו ברגעי הפריצה שלו, עודדה את הנסיקה שלו וגם התמודדה לבדה עם גידול הבנות (רוזאן, קאת'י, סינדי וטארה) בזמן שאביהן טוחן הופעות ומטפח את הרגלי הסמים שלו.
הכאפה האמיתית הגיעה ב־2005, שנתיים אחרי מותו של ג'וני וחודשים ספורים אחרי מותה של ויויאן. הסרט על חייו, 'הולך בדרכי', עם חואקין פיניקס בתפקיד הראשי, עולה לאקרנים ומתקבל בחיבוק חם, אבל משפחתה של ויויאן רותחת: אפילו שהסרט נקרא על שם הלהיט הענק שכתב עליה, Walk The Line, דמותה שם הייתה מינורית ושלילית. למרות שהייתה אהובתו הראשונה ועל אף שכתב לה יותר מאלף מכתבים (!) במהלך שלוש השנים שבהן היה מוצב בגרמניה מטעם הצבא, ויויאן הוצגה כמי שלא תמכה בחלומות של בעלה. מנגד, ריס ווית'רספון לקחה אוסקר על התפקיד של ג'וּן קרטר, שהופיעה לצידו באותן שנים, הפכה לאהובתו וגאלה אותו מהסמים, כל הדרך להפי־אנד.
"הייתי בהקרנה המשפחתית של הסרט", נזכר דסטין, "אני זוכר שקאת'י נטשה אותה בכעס. הייתי אז בשנות ה־20 שלי, בקולג', והצלחתי ליהנות ממנו. כמבוגר אני יכול להבין את החסרונות של הסרט ולמה הוא היה מאכזב".
הניסיון הראשון להחזיר את הנרטיב למסלול היה ספרה של ויויאן, I Walked The Line, שיצא אחרי מותה ותיאר יקום כמעט חלופי לעומת הסרט. היא מספרת שם לא רק על ההתאהבות המטורפת של השניים בתחילת שנות ה־50, האובססיביות שבה כתב לה (והעידה כנראה על האישיות ההתמכרותית שלו) ואפילו על הפעם שבה דחף אותה, אלא גם על המאמץ של ג'וּן לפרק את הנישואים ("בסוף הוא יהיה שלי", אמרה לויויאן) והניסיון להציג את עצמה בתור המושיעה של ג'וני וגם האמא העייפה של שבעה ילדים, למרות שארבע מהם כלל לא שלה. ויויאן אף מתוודה שם שלמרות נישואיה השניים, ואחרי שהתגברה על הדיכאון שפקד אותה בגלל הפרידה, ג'וני היה ונותר אהבת חייה. במפגש האחרון ביניהם, רק שמונה שבועות לפני מותו, אזרה אומץ וביקשה ממנו אישור לפרסם את הצד שלה. "אם מישהו על הפלנטה הזאת צריך לכתוב עליי ספר, זאת את, הגיע הזמן", השיב לה.
'ויויאן יקירתי', שבנוי בעיקר על ראיונות עם כל ארבע הבנות של ויויאן וג'וני וכן חומרים נדירים מהארכיון שלה (כולל המכתבים שנשמרו בקפידה), משקף את רוח הדברים, אם כי בצורה מעט יותר עדינה. ויויאן טענה בספר, למשל, שג'וּן לא יכולה לגאול את ג'וני מהסמים, כי היא הייתה משתמשת בעצמה. בסרט אין זכר לסיפור הזה. "חשבתי שזה יהיה יותר מועיל אם נשתמש במה שהבנות זכרו ויכלו להגיד און־רקורד ושיש לו הוכחה", מסביר הבמאי.
ובכל זאת, זה מרגיש כאילו גם ויויאן וגם הסרט עושים קצת הנחה לג'וני.
דסטין: "במצבים כאלה, לכולם יש סוג של אחריות".
למרבה הפלא, השניים טוענים שהמשפחה של ג'וּן מקבלת את הסרט בשוויון נפש. "כולנו משפחה", אומר דסטין, "והתגובה בסך הכל הייתה תומכת".
זה קצת מפתיע. הסרט לא עושה חיים קלים לג'וּן.
"אני חושב שיש הבנה שקטה של איזון, בגלל התגובה ל'הולך בדרכי', שהיה לא הוגן בכל כך הרבה מובנים לצד אחד של המשפחה ולא היה מבוסס בשום צורה על האמת. הסרט הזה כולו מבוסס על האמת ויש הבנה שהגיע הזמן".
× × ×
לצד הרצון לעשות צדק עם סבתו, הסרט איפשר לדסטין לגלות צדדים שעליהם לא הספיק לדבר עם סבו, שמת כשהיה בן 20. "אף פעם לא חוויתי עוד בן־אדם כמוהו" הוא אומר, "הייתה לו נוכחות כמו שלא ראיתי שוב. הוא היה עם רגליים על הקרקע, הוא היה מבריק, הוא היה מאיים, הוא היה כל כך הרבה דברים. הייתי בקטע של איסוף מטבעות רומיים והוא נתן לי את המטבע הרומי הראשון שלי. בגיל שמונה או תשע אני זוכר שהוא שיחק איתי באיזה משחק לוח. אתה יודע, כמבוגר, אני לא חושב שאני ארצה לעשות את זה עם ילד בן שמונה. לא נשמע לי כיף בכלל".
ומתי אתה מבין שבשבילך זה סבא ג'וני, אבל בשביל אחרים הוא משהו אחר לגמרי?
"זה תמיד היה שם. בצעירותי, 'לבקר את סבא' היה ללכת להופעה ולהיות איתו מאחורי הקלעים חצי שעה לפני ההופעה וחצי שעה אחרי, ובין לבין הוא שר ואנשים מוחאים לו כפיים. המוזיקה תמיד הייתה ברקע. בכל הנוגע למעמד שלי בבית הספר, לא עשו לי הנחות בגלל שהוא היה מפורסם. נטפלו אליי כמו לכל אחד בגילים האלה. אני זוכר גם שאנשים באים אליי ואומרים לי ש'סבא שלך היה ממש טוב אצל ג'יי לנו אתמול בלילה'. אבל חוץ מזה, זה לא גרם לאנשים להיות יותר נחמדים אליי. אם כבר, זה שם לי מטרה על הגב".
ג'וני וגם ויויאן הגיעו מרקע שמרני. תהיתי איך הם היו מקבלים את הנכד הגיי שנשוי לגבר אחר.
"זאת שאלה ממש טובה. ביליתי חלק ניכר משנות ה־20 שלי בתהייה אם סבא וסבתא היו מקבלים אותי. מהניסיון שהיה לי איתם, הם התפתחו מעבר לכל הציפיות ביחס למקום שממנו הם באו. אני יכול להניח בנחת שאם הם היו חיים היום, היו לי יחסים נפלאים עם שניהם. אין לי ספק בזה".
איזה שיר שלו אתה הכי אוהב?
"זה תלוי במצב הרוח שלי. אני לא מקשיב הרבה למוזיקה שלו, אבל כשאני כן זה כדי לספק את הגעגוע אליו. אני בר מזל שאני יכול לשמוע את הקול שלו מתי שמתחשק לי. לכן כנראה אני הכי מתחבר ל'אמריקן רקורדינגס', ההקלטות שלו עם (מפיק־העל) ריק רובין, האלבומים האחרונים שהקליט בחייו, פשוט כי ככה הוא נשמע לי. שם הקול שבו הוא שר והקול שבו הוא מדבר היו אותו דבר. והוא נשמע באלבומים האלה כמו סבא שלי".
אני רק יכול לדמיין איך זה נשמע כשמישהו עם הקול של ג'וני קאש אומר לך משהו יום־יומי.
"כשהוא היה מבוגר והבריאות שלו הידרדרה, ישנתי אצלו כמה לילות רק כדי שתהיה לו חברה, וגם כדי לראות שהוא בסדר. והוא היה יכול להעיר אותך כמו שאף פעם לא העירו אותך קודם. אני זוכר פעם אחת שהוא העיר אותי בערך בארבע וחצי בבוקר וביקש ממני להכין לו קפה. ובחיים לא הייתי כל כך ער לפני כן בארבע וחצי. הוא היה יכול לפקד על חדר אם הוא רצה. ובדרך כלל הוא רצה".
לפנייה לכתב/ת 
