בוקר טוב שייח' ג'ראח.
השעה ארבע בבוקר. יום ירושלים היום. יום ירושלים קשוח מהרגיל. כזה שעד הערב יהפוך יום קרב ויתפשט אל ערים נוספות, ואל האויב מעבר לגבול המציג עצמו כפטרון העיר. יום שבעקבות העימותים כאן, שעכשיו נראים כל כך רחוקים, יהפוך עקוב מטילים. ומדם. ומאנרכיה. עד שתיסחט ממנו כל טיפת חגיגיות.
אבל עכשיו זמזום הולך ומתגבר. "אל תירא ישראל, אל תירא", נשמעת שירה רחוקה. עשרות יהודים לובשי לבן צועדים מרחוב פייר ואן פאסן אל כיכר הזית המובילה אל שכונת שייח' ג'ראח, שבצידה מסגד. את דרכם מלווים קולות נפץ שמפלחים רקיע מזרח ירושלמי. מי יורה? מה יורה? המשטרה חוסמת את דרכם. מונעת מלובשי הלבן להתקדם, עד שאלו מתפוגגים.
בדיוק 20 דקות חולפות, קולות מואזין מהדהדים את מה שנותר מהלילה, ומהכיוון הנגדי צועדים מאות מערביי העיר. "אללה הוא אכבר", שואגים ומתקהלים בכיכר. מנסים להמשיך במעלה הכביש, שבסופו, מעברו השני, שכונת שמואל הנביא החרדית. לחלקם יש מקלות.
ותכף שמיים נטולי ירח יוארו ברימוני הלם ובזיקוקים ובקנאות דתית ובקרב על כיכר שאין בה חשיבות. ובשנאה שלפני עלות השחר אין לה עילה. צרחות יישמעו ועשן ייתמר. ההמונים יתרוצצו לכל עבר וישליכו אבנים, ואנשי מג"ב אחריהם. ושרשרת טנדרים משטרתיים ישיגו שליטה, ואז יסיגו כוחות. ואז ההמונים יחזרו אל הכיכר. ושוב רימוני הלם. ושוב התרוצצות. ושירה. וזעקות.
המון משולהב נושא מקלות ואבנים יהפוך בימים הקרובים לסטנדרט. משהו שרואים מהחלון. אבל עכשיו, בשייח' ג'ראח, נקודת חיכוך זעירה ונפיצה, אנחנו בהתגלגלות מודעת למלחמה. מראה של הנורא לבוא מוקרן פה. רק שאף אחד לא מתעורר.
והשעה ארבע בבוקר. אלוהים, ארבע בבוקר. עוד לא עלה האור. וזה יום ירושלים היום. שתכף, במקום מעגלי דגלים, יצוין במעגלי התססה והסלמה הולכים ומתרחבים. עד שישליך למערכה את כולנו.
זיקוקים בשמיים אפלים
יום ראשון, תשע בערב.
כאן, בעות'מאן בן עפאן, רחוב צר וקצר בטבורה של שייח' ג'ראח, מישהו סידר את הקונפליקט בצורה קלה להבנה. הוויכוח והמחלוקת גרים פה דלת מול דלת. הנה מימין מבנה גדול שעליו מגן־דוד והכתובת "ושבו בנים לגבולם". שמונה משפחות יהודיות מתגוררות בו בצפיפות גדולה, לא כולל עשרות נספחים שבאו לחזק. וממש לידו בית מוסלמי שעליו סהר מהבהב. ולאורך הרחוב בתי הערבים, חלקם מיועדים לפינוי, שגם הם מתוגברים בתושבי חוץ.
אני מגיע ליומיים רצופים במקום, שמוגדר כטריגר להר הגעש שתכף יתפרץ, ומוצא סיפור עצוב של דו בלי קיום. או קיום בלי דו. שני צדדים שיש ביניהם מתח ואיבה, קרבות דת ונדל"ן והאשמות הדדיות באלימות, כשלכל צד הוכחות וסימנים על גופו. ואל השנאה השוטפת את הרחוב מתווספות נסיבות שחברו להן יחדיו: הכרעה משפטית קרובה בפינוי משפחות ערביות מהשכונה; תסיסה דתית בצום רמדאן; סילוק הפלסטינים מרחבת שער שכם; ביטול הבחירות ברשות; ואולי גם הברדק הפוליטי שאצלנו.
התוצאה היא שכונה עתיקה ויפת מראה, עם פס קול של רימוני הלם, שמעליה תפאורת שמיים ספוגי בנזין, ורחובותיה בניחוח מכת"זית מסוג בואש, ודייריה חושדים אלה באלה. ומצלמים אלה את אלה. לכל התפרצות שלא תבוא.
והיא באה. ברור שבאה.
השעה תשע בערב, ולפנינו הדגמה חיה כיצד בשברירי שניות השכונה הכי נפיצה היום במזרח התיכון מתלקחת.
אני בעות'מאן בן עפאן 10, פתח מבנה המגן־דוד, ליד עדן, ימני־דתי שמתגורר פה עם משפחתו. יש לו ילד ועוד אחד בדרך. ויש לו גם פנס גדול בעין. "בשבוע שעבר ערבי פוצץ לי בקבוק זכוכית על הפרצוף", הוא מתאר, "הייתי בבית חולים שלושה ימים. היה יכול להרוג אותי. זה היה פה ברחוב, יש מצב שזה היה אחד השכנים. הייתי עם הגב".
ואז הוא צולל אל סיפור שתחילתו ב־1875, על תולדות האדמה שכאן, שאלוהים יודע איך התגלגל אלינו 150 שנה אחר כך, ועוד בכזו עוצמה. "ברוך השם שבנו לגבולות שלנו", עדן אומר. ומוסיף שפה ערביי השכונה מוצאים יהודים לא פראיירים: "אנחנו לא מתקפלים בפניהם, לא מפסיקים להסתובב ברחוב, ולא מפסיקים את המאבק המשפטי על הבתים שלנו. אני גר פה, אז אני צריך לחשוב פעמיים, אם כשאני יוצא החוצה זה יוצר התלהמות או לא?"
ובזמן שהוא לא חושב פעמיים, סביבנו שירה אדירה של מאות מערביי שייח' ג'ראח. בערבית, אבל את טפטופי המילים אפשר להבין: יהודים, בַּרַא, פלסטין, אינתיפאדה.
"קצת מתסכל שאלה לא עושים כלום מול הקריאות האלה", עדן מצביע על לוחמי מג"ב שלידנו. אבל רגע, כמה מדיירי מבנה המגן־דוד יוצאים עכשיו מבוהלים. זיקוק נזרק פנימה. עדן ממהר לעדכן את קצין מג"ב ותוך שניות האווירה מתקדרת ושמי הבנזין נדלקים. "אני לא רוצה פה אף צעיר", המג"בניק האחראי מורה – ושולח את רחוב עות'מאן בן עפאן אל המהומה.
בדקות הקרובות לוחמיו הולכים לנקות את הרחוב. הם מיישרים קו, נותנים ידיים, ואז מתקדמים. תכף כיסאות יעופו, ומי שיתמהמה יידחף ומי שיתנגד יחטוף. "אני גר פה", יצרח הערבי מהבית מימין; אני עיתונאי יתחנן אחר, שיידחף והטלפון שלו יושלך. ואז יבואו הכוחות שעל הסוסים, וידהירו החוצה את מי שיישאר מאחור. צעירים ערבים יימלטו אל הגבעה הסמוכה, זו שמול תחנת הדלק, ויירו משם זיקוקים; מג"בניקים ינהלו אחריהם מרדפים, אבנים יעופו וקולות נפץ יישמעו מכל עבר, וסירנות אמבולנסים ומשטרה.
וזה יהיה רק עוד זיקוק קטן בחבית הנפץ שייח' ג'ראח.
ברכה היא התרסה
אחרי חצות.
עבד אסקאפי מוביל אותנו במעלה סמטה צרה ומתפתלת אל ביתו שברחוב אבו בכר א־סדיק. כלומר, בינתיים ביתו. שהרי לפני שעות ספורות בית המשפט העליון דחה את הדיון על פינוי בתים בשכונה.
השכנות פה צפופה. הנה, הוא מצביע, פה גר מוחמד סבאג שגם ביתו בסכנת פינוי; והנה דלת לידו משפחה יהודית שנכנסה אל בית ערבי שפונה; וכאן, במספר 25, אסקאפי עצמו מתגורר עם שלושת ילדיו ושבעת הנכדים; ובחלון הסמוך אליו זה כבר בית של יהודים.
רק שהקרבה פה היא לא מהסוג שמאפשר לדפוק בדלת ולבקש סוכר, אלא דומה יותר לחישוב צעדים בשדה מוקשים. לפני כמה שעות, כשיצא הרמדאן ושמעתי מסבאג את הסיפור שלו, שהוא לא שונה בהרבה מזה של אסקאפי, אחד היהודים בירך אותו ב"עיד סעיד". סבאג החמיץ פנים והמשיך בלי מילה. הוא בירך אותך, אמרתי. רק שבשייח' ג'ראח גם ברכה היא עניין של פרשנות. "זו התרסה, הוא רוצה להוציא ממני תגובה", סבאג האשים. ואז כשעברנו ליד בית שמוזיקה חסידית עלתה ממנו, קבע: "הם עושים בכוונה להרוס לנו את ארוחת החג".
ועכשיו אסקאפי מורה בידו על כניסת בית היהודים הצמודה אליו. והוא מלא טינה לאלה שבעיניו באו לרשת אותו. "אני סוגר דלת", הוא מתאר, "'והם: האאא, מה אתה מרעיש'. והנה", הוא מצביע, "פה הם סגרו קיר, ושמה עשו דלת, ודווקא מתחת למדרגות הניחו גיגית רחצה. מה הם שמו את זה כאן? ומי בכלל אמר להם לגור פה?
"לפני כמה ימים אחד מילדי השכנים נפל ליד המדרגות. זה ילד, כאב הלב, עזרתי לו", הוא אומר, ומתעקש שמהצד השני, של יהודי השכונה, זה לא היה קורה. "הם מגבירים מוזיקה, 'עם ישראל חי', ועולים על הגגות, צועקים 'מוות לערבים', וזה זורק מילה ותוקפים אותנו. זה קורה מיליון פעם. יש ביניהם שקטים, אומרים 'בוקר טוב', אבל גם איתם אין יחסים. אלה שכנים? אלה לא שכנים, אלה שונאים".
מוזר. אותם סיפורים ותחושות עולים גם בצד השני. "אין פה שכנות", יתאר תלמיד ישיבה שמתגורר פה עם משפחתו כבר שנתיים, והגיע לכאן כי רצה להיות קרוב לציון קבר שמעון הצדיק. "מולי גר שכן שמארגן את הבלגן, אז אני אלך לבקש ממנו חלב כשהוא שונא אותי? אם הוא יבקש אני אתן לו".
קודם, אחרי שמג"ב הפכו את רחוב עות'מאן בן עפאן לסטרילי, וניצי המחנות החלו אט־אט לחזור, מבית המגן־דוד רעמה מוזיקה, "על חומותייך עיר דוד", ו"ירושלים של זהב", וגם המוסלמים שממול פתחו מגברים, כשבתווך קיר של 20 לוחמי מג"ב. בזמן מלחמת הצלילים הזאת אסקאפי ישב על כיסא פלסטיק בצד המדרכה.
בסבלנות הוא תיאר השתלשלות שנקודות הציון בה הן הקמת המדינה ב־1948, והפיכתם לפליטים; ואז בתים שהוריו והשכנים סביבו קיבלו פה מהירדנים אי שם ב־1956, כשהיה בן שש; ואז מלחמת ששת הימים וסיפוח מזרח ירושלים; ואז מאבק משפטי ארוך שהחל בשנות ה־70, כשמולם שתי עמותות יהודיות, התובעות לממש בעלות על השטח. ובסוף, בקצה, ניצבת טרגדיה של בן 71, שהחוק לא לטובתו - יהודים רשאים לקבל מה שהותירו בצד השני, ערבים לא – ואחרי 65 שנה מבקשים שילך.
"לאן אני אלך?" שואל אסקאפי, "בירושלים שכירות זה 2,000 דולר לפחות. מאיפה אני אביא? אני לא ישן בלילה. רוצים להרוס לי את החיים. אבל אני כבר זקן, יותר חשוב הנכדים. תאר לך שבאמת יגרשו אותנו. זה מראה שהילדים לא ישכחו".
אנחנו ממשיכים פנימה ויושבים בחצר ביתו. סביבנו עצי לימון, תפוז "וגם איך קוראים לפרי הזה, מתוק כמו מנגו, בגודל עגבנייה? אייווה, אפרסמון". כל נכד, הוא מספר, קיבל אחריות על גידול עץ בחצר. "הנכדים שואלים אותי, רוצים לקחת את העץ שלי? השאלות שלהם כמו סכינים. הם מתעוררים בלילה, 'באו להוציא אותנו?' חלקם לא רוצים ללכת לבית ספר. מפחדים שבזמן הזה ייקחו להם את הבית".
ותכף, כשלמטה יתגברו קולות הנפץ, הוא יאמר שהוא אדם פשוט אבל בפוליטיקה מבין קצת. "תסתכל, זה רובע קטן", הוא יצביע על השכונה הפרושה תחתינו, "בגלל כמה דירות אתה מבעיר הכל? מגייס את כל העולם נגדך? גורם אסון ליהודים ולערבים? איך הכנסת את עצמך למצב כזה? זה עניין שקל לפתור, שיתרחקו מאיתנו. רק המשטרה שנמצאת פה עולה יותר. והדלק. והזמן. זו טיפשות. אבל המנהיגים פה משוגעים".
שמעון לא פה
יום שני, 12:00 בצהריים.
אם לא מספיק מסובך, אז כאן, במורד הבית של אסקאפי, אולי 30 מטר ממנו, ממוקם מתחם שמעון הצדיק. אתנחתא של קדושה בלב זירת קרבות.
מימין מערת הסנהדרין הקטנה, ואז מתחם לחלאקה ומקווה. טיפונת קודם המערה שבה לפי המסורת נקבר שמעון הצדיק, המזוהה ככהן גדול ומנהיג מתקופת בית שני – למרות שאפילו על זה תמצאו פה מי שחולק. "הצדיק שמעון מעולם לא היה פה. מי שבקבר זה מוסלמי מלפני 400 שנה", מקנטר אחד מזקני השכונה הערבים. זו לא מערה פארש עם חרובים. אלא מערה מרוצפת, שבתקרה שלה שנדלירים מאירי עיניים, וקירות מחופים בחלקם, ובקצה שלה, משמאל, ציון הקבר שעליו אפשר להתפלל ולהניח תפילין.
"תרגיש את הטוהר פה", מבקש מרדכי, בן 21 משכונת שמואל הנביא, עיניו פעורות מקדושה. הוא מגיע לכאן כל יום, ככה כבר שנתיים. "לכולם כאן יש מקום", הוא מבהיר ומוסיף: "אומרים שמי שמגיע, הצדיק זימן אותו". ואז סוקר את הטיפוסים סביבנו. את זה שמתפלל תוך שהוא מתופף עם ידיו, וזועק באקסטזה לשמיים. "זה חסיד של הרב מורגנשטרן", הוא לוחש. את ההוא, הממושקף, שאת קריאת ההלל שלו עושה תוך מעין שירת אופרה. או זה עם הגיטרה, שהנגינה שלו היא בעצם התפילה, ומגיע לפה כבר 30 שנה. "אבל הוא לא ידבר איתך", מבהיר מרדכי.
תכף ההוא עם הגיטרה ישלוף חלילית, ואז מפוחית, ואחר יצטרף אליו עם גיטרה ושלישי ירקוד. ומערת הצדיק תתמלא בצלילי קדושה ספונטניים, אפוקליפטיים, שאין בהם לא יד מכוונת ולא קשר למה שמתרחש בחוץ.
ומה הקטע שלך, אני שואל את מרדכי. "מה הקטע שלי? אני חסיד ברסלב, מבסוט שיש פה את המקום הזה. חוזר הביתה ולא מגלה להורים מה קורה מסביב, אחרת לא ירשו לי לבוא בגלל המהומות בחוץ".
הוא מספר איך במוצ"ש האחרון, אחרי שסיים ערבית והבדלה ויצא מכאן ברגל, חטף סלע, "כזה גודל", הוא מדגים עם הידיים, ואז מצביע על זרוע ימין, שבה ספג. אחר כך בירך הגומל "כי ברוך השם יצאתי בנס, אחרת הייתי או בבית חולים או בבית קברות. הערבים פה מתנכלים ליהודים בצורה בלתי נתפסת".
הסיפור הזה רחוק מלהיות חריג. ערב קודם, דודי שולדינר, חרדי בן 19 משכונת גבעת משה, הוביל אותי אל קצה הגבעה בשייח' ג'ראח, כדי להראות איפה לפני רגע ספג יריקה מאוטו חולף. "זה היה מגעיל. ואני בכלל לא שייך לסכסוך", אמר, והוסיף שמתחילת הרמדאן הוא ואחרים לא העזו לבקר פה, אבל אחרי שחבר הכנסת איתמר בן־גביר העביר לפה את הלשכה שלו, ממש מתחת לבית עם המגן־דוד, והמשטרה הזרימה כוחות, המצב בשטח השתנה. תוך ימים נבין כמה השתנה.
אחרי שולדינר פגשתי את דוד שלמה אלימלך. חוזר בתשובה בן 63 משמואל הנביא, פעם מציל בים, והיום פאות ארוכות־ארוכות, שכבר 18 שנה פותח את היום במערת הצדיק בארבע בבוקר וסוגר בעשר בלילה. מרוב שהוא טוחן פה, יש כאלה שבטוחים שהוא אחראי על המקום. בלי קשר הוא עשה פה וואחד מצווה, והתקין מחוץ למערה ברזי שתייה חופשית שפותחים שמיים של אפשרויות. גזוז, פטל, סודה ומעורבב.
רק שעכשיו, הנה תמונות שמראות איך אחרי שעזב אתמול, היונדאי שלו נרגם באבנים והשמשות נופצו. "היה מהלך לא פשוט שם", הוא מתאר כיצד נתקל בהמון זועם קצת אחרי היציאה מהשכונה, "זרקו אבנים, עוד שנייה היינו נעלמים שם. היו כמה אנשים עדינים לידי, פחדו, אבל לא קרה לנו כלום פיזי. מה שקורה עכשיו, אלה סימני גאולה".
האבנים שקיבלת זה סימני גאולה?
"זה מצחיק אותי ולא מזיז לי. אני רק התחזקתי ובירכתי הגומל. אנחנו לא דואגים לשום דבר. רק לכם, לעם ישראל, שתתעוררו".
המילים הללו – גאולה, ישועה, ימות משיח – יחזרו פה, אצל הצדיק שבשייח' ג'ראח, עוד לפני שטילים יתעופפו מעלינו וישפכו דם. "כתוב בזוהר שלפני שיבוא משיח, תהיה מלחמה על ירושלים וזה מתקיים", יאמר מרדכי, "המשיח פה, בפתח. מחכה לנו. מלחמה מתחוללת".
דמוקרטיה, ריבונות וזכות
יום שני, 14:30 בצהריים.
בעוד כמה שעות האדמה תרעד גם מחוץ לירושלים. השנאה שבין האוכלוסיות תתפשט כמו מגפה אל מחוץ לגבולות שייח' ג'ראח והעיר העתיקה. ערביי ישראל ייצאו שטופי זעם אל רחובות הערים המעורבות, יללת אזעקות תרעיד את שמי תל־אביב, חולון, ראשון, אשקלון וירושלים. תושבים בשייח' ג'ראח יריעו. ומבצע צבאי רחב היקף יקבל שם, "שומר החומות".
אבל עכשיו, כשמפלס האיבה כבר על סף גלישה, ובשמיים שמש שמטגנת כל היגיון, מגיחים שומרי החומות שבין הערבים והיהודים.
הנה הם, בכניסה לרחוב עותמ'אן בן עפאן, חברי סיעת הציונות הדתית. בצלאל סמוטריץ', איתמר בן־גביר, שמחה רוטמן ואורית סטרוק. לפניהם באו נציגי הקצה השני של המפה הפוליטית. איימן עודה, אחמד טיבי ועופר כסיף מהרשימה המשותפת. הם התקבלו בשירה ובחיבוקים, חוץ מיהונתן, אחד מתושביו הזמניים של הבית עם המגן־דוד, שצעק להם: מחבלים לכו לסוריה! ואז התריס מול כסיף ושאל אם קנה משקפיים חדשים, כי הקודמים נשברו בעימות פה בשכונה. ואז צעק מתוסכל לחבריו הימנים בטלפון שלו: איפה אתם? המשותפת כאן, ורק אני פה!
הנבחרים שלנו נואמים בזה אחר זה. כל אחד עושה את הקטע שלו. טיבי אומר: כיבוש נפשע, כיבוש נפשע, כיבוש נפשע. וסמוטריץ': בעלי בית, בעלי בית, בעלי בית.
אלה מהציונות הדתית מתקדמים קצת פנימה לשכונה ונעצרים, כי בכל זאת, לפניהם רחוב עם מאות ערבים, והאמת שגם מפה, מהכניסה, אפשר לעשות וי על השכונה וללכת. יהונתן הפרובוקטור הימני מתאכזב, אוכל סרטים שאולי הם נעצרו בגללו.
אלא שאז ערביי הרחוב מתחילים בשירה מתריסה ונראה שבשביל בן־גביר זה אחד יותר מדי. הוא צועד דוך כשאיתו סמוטריץ' ושות', והמוני שייח' ג'ראח מתלהטים. עשרות מג"בניקים נאבקים לפלס לח"כים דרך כי דמוקרטיה, וריבונות וזכותם. השכונה מתהפכת. זעקות, מכות וצרחות "רוצח" ו"מחבל". ובסוף, אחרי שהם מצליחים להגיע לסוף הרחוב, אל הבית עם המגן־דוד ומתבצרים בו לכמה דקות, קשה שלא לתהות, מה בעצם התוכנית שלהם עכשיו, אחרי שהבקיעו את ההמונים וחצו רחוב?
כסיף תורם את חלקו לתיאטרון הזה, כשהוא הולך עד לבית שבו הח"כים הימנים ספונים, וצועק להם מבחוץ: פולשים, עופו מפה. וכל זה מול מאות מצלמות שמשדרות ממוקד ההתלקחות אל העולם.
ברגע הזה אני מתיישב על המדרכה לצד אחרים. בתוך תמונה בלתי אפשרית של פירומנים יהודים וערבים, ולוחמי מג"ב מותשים וסוסים עם פרצוף המום. בתוך חוסר יכולת להבין מה בעצם קורה פה עכשיו. ואיך זה שהאנשים האלה מרשים לעצמם לדרדר אותנו ככה.
אחר כך, לקראת ערב, כשאעזוב את השכונה, יעבור צעיר יהודי על אופנוע. "ערביי ישראל, מהיום הבתים שלכם לא מוגנים", הוא יקרא שטוף זעם אל קבוצה מקומית ואלה יחזירו לו בקללות נמרצות. אחרי רצף האירועים פה, זה אפילו לא ייראה מוזר, אלא כעוד קטע קישור לשלב הבא במערכה, שבסופה רוחה הרעה של שייח' ג'ראח תגיע לכל בית. ¿
