היה איזה הדהוד עמום שעלה מהתמונות בערים המעורבות השבוע. קבוצות של צעירים ממיעוט אתני ודתי עם בקבוקי תבערה ואבנים. קבוצת הרוב שחשה מאוימת ונטולת הגנה, ומגייסת גברים עם נשק, באין משטרה מתפקדת. מחסומים על הכבישים, ובדיקות מי בא מאיזו קבוצה. משלהבים מקצועיים שמתגייסים כדי "להגן", ולמעשה לצבור הון פוליטי מדם רותח באמצעות מיליציות מאולתרות.
לא היה שוויון; היו אלה בעיקר ערבים שביצעו תקיפות, שרפו רכוש של יהודים ובתי כנסת, וחסמו כבישים בהתפרעויות אלימות. אך הנקודה איננה רק מי אשם, אלא מהו המתאר במבט מרוחק. המתאר הזה הוא מדינה שמראה סימנים של מדינה כושלת, מה שקרוי באנגלית Failed state; זה מתרחש כאשר היא מאבדת את המונופול על האלימות. המונופול הזה הוא אחת ההגדרות של מדינה: שרק לה הרשות להפעיל אלימות בטריטוריה מוכרת. מה שראינו השבוע בישראל היה אחר לגמרי – האלימות עברה הפרטה לפלנגות על בסיס עדתי ואתני. לא פלא שהנתונים המובאים בעמודים אלה מצביעים על העלייה במספר הישראלים שפנו לגוגל לחפש כיצד להוציא רישיון נשק.
זה היה שבוע של הפרזות, ואין בהן צורך; המצב גרוע ודרמטי ממילא. ישראל לא חווה מלחמת אזרחים, שבה יש התארגנויות חמושות נרחבות שלוחמות זו בזו על שליטה בטריטוריה. היא מתמודדת עם התפרקות לחומרי הגלם שלה, החשופים, האלימים. זו אלימות גואה בחלק מאוד מסוים של החברה שלנו, יהודית וערבית: גברים צעירים, להוטים, ממעמד חברתי וכלכלי מוחלש. הם השתלטו על הרחובות.
ישראל גם איננה יוגוסלביה הבוערת; מצד שני, גם יוגוסלביה לא התפרקה ביום אחד. לפני ארבע שנים יצאתי למסע מסרביה, דרך בוסניה וקרואטיה. ניסיתי להבין איך מדינה מצליחה למדי, עם רמת החיים הגבוהה ביותר בגוש המזרחי, דווקא היא, התפרקה לחתיכות בסערה של אש וג'נוסייד. צילמתי עבור ערוץ 10 ובכל הראיונות הייתה נקודה מאגדת, מאחדת: אף אחד לא אהב את הרבגוניות הדתית והאתנית של המדינה שפורקה. "אלה לא היו נישואים מאושרים", אמר לי קצין לשעבר בצבא הקרואטי בבית קפה בדוברובניק, לוקח עוד שאיפה מהסיגריה שלו, "רצינו תמיד שהם ייגמרו ולא ראינו שום יתרון בשותפות עם האחרים". הבוסנים שוחחו איתי על שכניהם הסרבים, ואיך יום אחד קמו והרגו בהם, בחסות הצבא; "לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות", אמרה אמא אחת שבנה נרצח ברצח העם בסרברניצה וגופתו טרם אותרה.
בדבריה, הצריבה הקשה ביותר הייתה בגידת השכנים. בעצם, מות רעיון השכנות עצמו. "אלה אנשים שחיינו איתם", אמרה לי האם השכולה, "למען האמת, אני חיה עם האנשים האלה עד היום, אלה שאחראים לרצח הבן שלי". כמה דקות לאחר מכן נכנסתי עם מומחית לרפואה משפטית למקרר השרידים והגופות הגדול שבו ממשיכים, עשרות שנים אחרי הטבח ההוא, לנסות ולזהות את הנספים. המזגן לא עבד.
ישראל היא כבר מדינה של שבטים, כהגדרתו של הנשיא ריבלין; השבטים מפתחים טינה, איבה ושנאה איש לרעהו. השבוע שמענו סיפורים שהידהדו את תחושת הבגידה הבלקנית של שכנים, איש ברעהו. מה המסקנה, שאלתי את היוגוסלבים שראו את מדינתם עולה באש, מה הלקח?
שסכסוכי שכנים הם האכזריים ביותר, ענו לי בוסנים וסרבים. ושאם תותירו שנאות עתיקות לא מטופלות, יקומו לפתע אנשים וירצחו את שכניהם. סטטוס קוו הוא לא פתרון. לא באמת.
שיסוי או שינוי
ישראל הופתעה, ונתניהו הוא אבי הכישלון הזה בכל זאת, הגוש שעומד להחליפו מגמגם
שר בממשלה שאל השבוע את המפכ"ל על אובדן השליטה בערים המעורבות. אתה יודע כמה שוטרים היו לי בעכו ביום שלישי בלילה, שאל המפכ"ל? 30. עם זה אני צריך להשתלט על העיר. הניהול הכושל של השר לביטחון הפנים והמפכ"ל איננו מוטל בספק; אך במקביל המשטרה הורעבה ושנת הקורונה עשתה לה בעיקר רע. היא הגיעה קצרת נשימה לאירועים האלה, שהמתח אליהם נבנה בעשור רווי בשיסוע, בחוסר משילות ובטינה בין יהודים לערבים. הרבה מהטינה קשור בתעמולה שקרית, עקבית ומתמשכת בציבור הערבי על "סכנה" למסגדי אל־אקצא. הרבה קשור בלגיטימציה גוברת בימין הישראלי לכהניזם, לבן־גביריזם. כך או אחרת, נתניהו היה אבי העשור הזה.
ראש הממשלה נראה השבוע חיוור, נטול אנרגיה וטרוט עיניים. בדיונים הוא היה רציני ובקיא, אבל מאחורי הקלעים המעורבות שלו במבצע בעזה מצומצמת בהרבה ביחס לעבר. "אנחנו לא לגמרי מבינים למה", אמר שר בממשלה, "אבל הוא נותן לגנץ לנהל את זה, כמעט לבדו". פעמיים ישראל הופתעה בשבוע האחרון הפתעה משמעותית, אולי אסטרטגית: בפעם הראשונה, כאשר חמאס הוביל לעימות נרחב, בניגוד להערכה במערכת הביטחון עד כמה שעות לפני הירי. בפעם השנייה, כאשר הרחוב הישראלי התפוצץ באנרכיה. הפעם האחרונה חמורה בהרבה; ישראל גולשת לאלימות כבר שבועות ארוכים, מאז הועלו סרטוני הטיקטוק הראשונים מירושלים, אך לא בוצעה היערכות סדורה. אחרי 12 שנים בשלטון וכאשר גוש השינוי קרוב מתמיד להרכבת ממשלה, ההפתעות האלה היו אמורות להיות אות הסיום של נתניהו.
היה פה מהפך. עד המבצע הצבאי, התחושה הייתה שממשלה חדשה היא עניין סגור של יממה או שתיים. כשהמבצע פרץ, המוסכמה התהפכה; במערכת הפוליטית העריכו שכבר לא תהיה שותפות עם רע"מ, מסיבותיהם ובגלל בנט. הולכים לבחירות. אך ההתפוררות ברחוב, אובדן השליטה בעורף, הפכו שוב את התמונה. נתניהו ואוחנה נראו כל כך רע, כל כך מנותקים, שלפתע עלתה שוב התהייה – מה, בעצם, יכול להיות יותר גרוע, והאם אובדן השליטה הזה כשלעצמו לא יכול להיות טיעון עבור ממשלת שינוי. ממילא בחירות הן חדשות בעייתיות, או רעות, עבור ימינה. "במקום זה, הם מהססים", התפרץ השבוע חבר כנסת בולט אחד בגוש, "תבין, מה נתניהו היה עושה במצב כזה? הולך על הראש של הממשלה. מסתער. קורא להתפטרותו של ראש הממשלה. מרכיב ממשלה וחותם. מה הם עושים? משחקים הגנה. עוצר ראיונות. בנט נותן ראיונות הסברה באנגלית לסי־אן־אן. הם שואלים אותו על רע"מ. אבל בעברית? הוא לא מעז". זה לא לגמרי מדויק; בנט ולפיד הוציאו הודעות מתואמות השבוע, אחרי ששוחחו, ובהן הטלת האחריות על ממשלת נתניהו וגיבוי למבצע הצבאי. ואולם במקביל, חודשו המגעים באמצעות שליחים בין בנט לנתניהו, לדברי בכירים בליכוד.
בזמן שגוש השינוי מהסס, הליכוד וסמוטריץ', יחד או בנפרד, מנצלים את האירועים כדי להרוג סופית שותפות שממילא נראתה מאתגרת, ממרצ ועד ימינה. ביום רביעי, בעוד הדרום והמרכז מופצצים, טרח סמוטריץ' ואירגן עצרת מחאה מול ביתו של ח"כ ניר אורבך בפתח־תקווה, ואף הביא לשם את הרב דרוקמן. מה שנתניהו ותומכיו רוכבים עליו הוא לא חישוב פוליטי מורכב; הסנטימנט הציבורי הוא של זעם ושנאה, ובניהול נכון הוא יכול להרוג את ממשלת השינוי לגמרי ולהוביל לבחירות, מטרתם העליונה. בעוד לפיד שומר על קור רוח, כמו גם גדעון סער (שיכול בשיחת טלפון אחת להבטיח לעצמו את ראשות הממשלה ברוטציה, מנתניהו), המציאות בגוש שלהם היא שהסכמים קואליציוניים לא נחתמים, הוויכוחים בין בנט לאנשי סער לא פוסקים, והמיזם כולו מצוי תחת ההגדרה הבלתי מחמיאה, אך מדויקת: "זה לא מת עדיין".
מיינסטריט
ממשל ביידן ניסה להתעלם מההסלמה דרמר, שגריר הרפובליקנים
בשבוע שעבר התפוצצה מכונית תופת סמוך לבית ספר אפגני לבנות במרכז קאבול. עשרות נהרגו, רבות מהן תלמידות; הן רק רצו ללמוד מתמטיקה ואנגלית. בתחילה, האירוע הזה הטריד את ממשל ביידן הרבה יותר מהמשבר המידרדר בהר הבית – זה שהוביל לסבב הלחימה והאלימות מול חמאס ברצועת עזה. ביידן התחייב עם כניסתו לתפקיד להשלים את מה שאובמה וטראמפ הבטיחו: לצאת את אפגניסטן ולא לחזור. הטבח בתלמידות בית הספר הזכיר לאמריקאים את חוסר התוחלת העמוק בכיבוש הארוך במדינה והניצחון הצפוי של הטאליבן, הארגון שהעניק חסות לאוסאמה בן לאדן.
שוחחתי השבוע עם גורמים בוושינגטון. ההתלקחות הנוכחית היא מבחן ראשון לממשל במזרח התיכון, אזור שהוא החליט מלכתחילה שאיננו חשוב – לבד מחריג אחד, המשבר עם איראן. שאלתי אותם, אנשים שקרובים לממשל באורח רשמי או בלתי רשמי, מה צריכה ישראל לעשות. "דבר ראשון", השיב לי אחד, "להבין שאתם לא בסדרי העדיפויות של ממשל ביידן. כמה שתבינו את זה מהר יותר, תיחסך לכם יותר עוגמת נפש. זה לא עניין אישי". ממשל ביידן טרם מינה שגריר לאזור. גם שליח מיוחד אין. באמצע השבוע, כאשר נהרות הדם כבר זרמו, האמריקאים אותתו בחגיגיות שישגרו את תת־עוזר שר החוץ; כשהבינו שהם זוכים לביקורת מכל הצדדים, הנשיא שוחח בעצמו עם נתניהו.
ג'רמי בן־עמי הוא הנשיא והמייסד של שדולת ג'יי סטריט. עבור ממשלת נתניהו, ג'יי סטריט הייתה יריב פוליטי מר; היא מקדמת את הצורך בפתרון שתי המדינות, ולא נמנעת ממתיחת ביקורת חריפה על ישראל. זה הספיק לאנשי נתניהו כדי להחרים אותה. היום, עם ההקצנה בשיח האמריקאי, ג'יי סטריט הפכה להיות המיינסטרים: מצד אחד יש את חסידי טראמפ והאוונגליסטים, שמאמינים שישראל היא ישות אלוהית מבורכת שלא יכולה לעשות כל רע, ומהצד השני אגפים רדיקליים של השמאל האמריקאי. עבורם, ישראל היא מדינה לבנה, גזענית, כובשת. "אני ממש מאמץ את ההגדרה הזו, שאנחנו במרכז", אומר לי בן־עמי, "אנחנו באמצע הדרך. יש אנשים שיגידו שהפלסטינים תמיד טועים, או שהישראלים תמיד טועים. ושני הצדדים האלה, שרוצים לראות את זה כשחור ולבן, שוגים". היום ג'יי סטריט מותקפת בידי גורמים משמאל לה; היא עודנה מחזיקה בתפיסה המכירה בזכותם של היהודים למדינת לאום משלהם, עצמאית. עבור רבים בשמאל האמריקאי החדש, זו אמירה שאין לה מחילה.
שאלתי אותו על הממשל ועל סדרי העדיפויות. "הלקח המרכזי שהם הגיעו איתו לכהונה הזו הוא שלא צריך לבזבז זמן על המזרח התיכון. אני חושב שזו טעות נוראה. הזנחה איננה מדיניות. היום בישראל הימין חש חופש פעולה, מהר הבית ועד שייח' ג'ראח. אולי זה היה נמנע אם היה גורם אמריקאי בכיר, שגריר, מישהו שיכול לבלום את הניצוצות לפני שיידרדרו לתגובת שרשרת". למה, שאלתי. אלה אנשים מנוסים. "ברמת המדיניות, כי יש פה אפקט ג'ון קרי", משיב בן־עמי. הוא מתייחס לניסיון שנכשל של שר החוץ קרי להביא לפריצת דרך מדינית, בעידן נתניהו־ציפי לבני. "יש לי הערכה עצומה לקרי, אבל אחרי שזה לא הצליח, המסקנה שלהם היא שתהליך השלום במזרח התיכון הוא נושא לוזרי שאתה לא רוצה להישאב אליו".
באמריקה אין דבר גרוע יותר מלהיות לוזר.
בשבוע שעבר הופיע רון דרמר, מי שהיה שגריר ישראל בארה"ב, בוועידת "מקור ראשון". עמית סגל ראיין אותו, והשגריר לשעבר קידם שוב את המסר שאין מה לסמוך על היהדות האמריקאית – ועדיף לבנות על האוונגליסטים ש"תומכים בישראל". שאלתי גורם בוושינגטון על האמירה הזו. הוא גיחך. "תראה כמה זה טיפשי", אמר לי, "דרמר צודק. האוונגליסטים בעדכם. אבל היהדות האמריקאית חזקה מאוד, ומשפיעה. האוונגליסטים הלבנים מצביעים רק לצד אחד של המפה. היהודים לא. למה שתרצו לוותר על ההשפעה הזו? הוא מוכר לכם את הכישלון שלו ושל הבוס שלו, ביבי, כאסטרטגיה. ואתם בולעים את זה בתיאבון".
איך היה דרמר כשגריר, שאלתי את בן־עמי. "הוא היה שגריר מזעזע", הוא השיב. "בגלל הנזק ארוך הטווח. ההחלטה שלו להיות סוכן של המפלגה הרפובליקנית, לא לבנות גשרים אלא לפוצץ אותם, לא שירתה את האינטרסים של מדינת ישראל. דני דיין (שהיה קונסול ישראל בניו־יורק) הוא דוגמה מצוינת איך עושים את זה נכון. הוא מאוד ימני אבל דיבר עם כולם". שמו של דיין הוזכר השבוע כמועמד לשגריר בוושינגטון אם תקום ממשלה של גוש השינוי; ממשלה שנראית רחוקה למדי.
