למי שמחפש "תמונת ניצחון" שתאפשר למקבלי ההחלטות אצלנו לסיים את סבב הלחימה הנוכחי מול שלטון חמאס בעזה, אפשר להציע את ההצעה שהעלה בשעתו הסנאטור האמריקאי ג'ורג' אייקן לפני הנשיא לינדון ג'ונסון בעיצומה של מלחמת וייטנאם, באחד השלבים הנוראיים של המלחמה. "נכריז שניצחנו ונצא", הוא אמר מתוך הכרה שאין שום סיכוי להכניע את הווייטקונג. לשון אחר: יש מלחמות שאין בהן "תמונת ניצחון".

גם במקרה שלנו, האמת חייבת להיאמר: גם אחרי שחיל האוויר החריב את המנהרות שהוכנו על מנת לשמש מלכודת מוות לחיילנו, הרס את התשתית של המערכות לפיתוח טילים וחיסל את מחוללי הטרור – לא הצלחנו למוטט את שלטון חמאס. ירי הטילים יימשך עד שעה אחרי שיוכרז על הפסקת האש. בדומה לעבר, אולי נרוויח תקופה מסוימת של שקט עד לסיבוב הלחימה הבא.

נפתלי בנט סיפק לנתניהו את תמונת הניצחון המתריסה ביותר. ראש הממשלה, בזכות חמאס, יישאר בבלפור ובנט "ירד מהפרק" עם חלומו המגלומני להפוך לראש ממשלה. מותר להניח שהייתה היתכנות לממשלת שינוי שתתקן את כל מה שעוות במהלך 12 שנות כהונתו של נתניהו על רקע המחדלים המחרידים שנחשפו במערכה האחרונה.

ממשלה אחרת הייתה אמורה להכין מתווה בכל מה שקשור ליחסים עם הפלסטינים, בעזה, בגדה ועם אזרחי ישראל הערבים בגבולות הקו הירוק.

נתניהו העדיף את חמאס על הרשות ברמאללה. הוא העביר מיליוני דולרים לקופת חמאס, שבמשך עשר שנים שיכלל את ארסנל הטילים שברשותו שעפו לנו מעל הראש וזרעו פחד וחרדה בקרב האזרחים.

ארגון הטרור הצליח לשגר טילים לירושלים, תל־אביב, דימונה, נתב"ג ולשתק את החיים בארץ. ההישג החשוב ביותר של חמאס מתבטא בתבערה שהדליק בערים המעורבות, בלוד, בחיפה ובקרב הפזורה הבדואית. זאת ואף זאת: חמאס חיבר וחיזק את הזהות הפלסטינית, את הנרטיב שלפיו – כולנו פלסטינים. אם היה נדמה לנו שרשויות המדינה הצליחו לחזק את זהותם הישראלית של הערבים אצלנו לזהות הישראלית, התברר שטעינו. אתמול ציינו הערבים את הנכבה, האסון שאירע להם ב־48'. חמאס הצליח להבעיר את הערים המעורבות ולגרום לשוליים קיצוניים בצד היהודי "להשיב מלחמה" נגד הערבים. התוצאה של החיכוך הזה מתבטאת בשריפת בתי כנסת, ובניסיונות לינץ' בקרב ערבים ויהודים. אין כל חשיבות לתהייה האם זה סימטרי או לא. התוצאה תהיה העמקת אי־האמון והשנאה בין שתי הקהילות. בקיצור: ישראל בוערת.

מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני, כותב בשיר "תעודת זהות" שבו הוא מביא לידי ביטוי את תחושותיו כפליט: "תרשום אני ערבי"..."אני לא שונא אנשים ואינני פולש. אבל אם אהיה לרעב, בשרו של הכובש יהיה לי למאכל".

אירועי השבוע האחרון היו הדלק והמצית שפירנסו את אש השנאה. לרגעים אלה נראה שהשנאה ניצחה בשני הצדדים של העימות המדמם במאבק על חלקת האדמה שבה אנחנו חיים.

התשובה של הימין הקיצוני למהומות בשכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים באה לידי ביטוי בשיירות של אוטובוסים שהגיעו מיהודה ושומרון, ושפשטו על הערים המעורבות ברחבי הארץ. לצד הבריונים מארגון "לה פמיליה", התייצבו מתנחלים במרכזים של "גרעינים תורניים" שלמעשה מבטאים במכבסה של מילים את המטרה של הגרעינים האלה – לייהד את יפו, עכו ומקומות יישוב אחרים.

מכאן ועד לחילופי המהלומות, או כפי שכונו מעשי החבלה ברכוש ובנפש – "פרעות", הדרך הייתה קצרה. רצף ההתנכלויות ההדדיות שראינו בימים האחרונים, שלוו בתמונות מזעזעות של שריפת בתי כנסת ופגיעה ביחידים, מעלה את השאלה היכן היה הריבון, היכן הממשלה שבראשה עומד נתניהו זה יותר מ־12 שנים. נתניהו, בהצהרה שפירסם במהלך ביקור בלוד, אמר שהירי מצד היהודים בלוד הוא הגנה עצמית.

משפט מסכם: בימים ההם אין מלך בישראל.

הערב נחגוג את חג השבועות. מחר יקראו בבתי הכנסת את מגילת רות. רות המואביה שהפכה סמל לחובה של היהודים לקבל את האחר, את הגר.

"עמך עמי, ואלוהייך אלוהיי", אמרה רות לחותנת שלה נעמי כשעמדה על כך שהיא תלך איתה באשר תלך.

למרבה הצער, האידיאל שבא לידי ביטוי בפנייה של רות המואביה נשחק בקרב היהודים. נאוה סמל ז"ל, משוררת וסופרת, מסכמת בשיר "גרה" את המציאות העגומה של יחסי יהודים וגויים עכשיו: "אל תלכי איתי רות"...", "במולדת שלי כבר אבדה החמלה כי העם שלי בפחדיו מכותר ונועל את עצמו מפני כל איש זר... הם קוראים לעצמם 'העם הנבחר' נצורים בגבולם, ליבם הנסגר והכל מאימת האחר...".