מה למדתי: יעל אלקנה

הציפייה שכולנו נהיה שגרירים של ישראל בלתי אפשרית / מישהו אמר לא מזמן שכל מה שקורה פה עכשיו הוא כמו פצע מוגלתי. המוגלה הייתה חייבת לצאת. אין דבר כזה "יהיה בסדר", זאת הזנחה. רק אם יקרה כאן שינוי משמעותי, דברים אולי ייראו אחרת ונוכל באמת לחיות בשלום, ולא רק בסיסמאות.

יש ציפייה מכל דמות ציבורית שתהיה שגרירה של ישראל. אבל כשהאדם הזה מתבטא שונה ממה שהיית מצפה, אתה כבר לא רוצה אותו בתור שגריר. אולי כדאי להבין שעמוד פייסבוק או אינסטגרם של אדם מפורסם הם לא מצע פוליטי. אי־אפשר לצפות ממישהו שיאמר בדיוק את מה שאתה רוצה לשמוע. יש לי נאמנות ולויאליות למדינה שאני חיה בה. ישראל היא הבית שלי, ואני מרגישה צורך לעמוד לצידה. אבל הציפייה שכל דמות ציבורית בעולם תידרש לתפוס את העמדה של ישראל היא מיותרת. איך זה בכלל אפשרי? הרי גם בתוך ישראל אנחנו חלוקים.

אני חושבת הרבה לפני שאני מביעה את דעתי ברשתות החברתיות. מהרהרת איך דברים יתקבלו. אבל בסופו של דבר כשאני מעלה משהו – הוא בדרך כלל נכתב בדם ליבי. בשבוע שעבר העליתי סטורי. כתבתי שמי שבאמת התבונן במציאות, ידע שזה עומד לקרות באיזשהו אופן. היום זה ערבים ויהודים. אתמול זה היה חרדים וחילונים ומחר זה יהיה שמאלנים וימנים. התגובות היו מעורבות. היו הרבה חיזוקים ותמיכה, אבל מנגד היו גם כאלה שמחפשים את הדרמה, כתבו דברי נאצה, והתחילו להתווכח. זה לא ימנע ממני להביע את דעתי. מה נשאר לי אם לא להיות נאמנה לעצמי?

רחמים עצמיים הם בחירה / אני מכירה תודה על כל רגע שקרה לי השנה. נכון, לא יצא לי ליהנות מכל האקסטרות – פרמיירות, השקות, אירועי יח"צ - אבל גם לא היה לי מאוד חסר. אהבתי איך הכל נהיה יותר אינטימי. עם או בלי קשר, גיליתי השנה שיש לי אלרגיה לרחמים עצמיים. תמיד הייתי אדם חסר סבלנות לקורבניות, אבל בקורונה ראיתי אנשים נופלים על הפרצוף. מאבדים את העבודה שלהם. משקיעים את כל הונם בעסקים שלא התרוממו. הורים שלא הצליחו לג'נגל בין העבודה לילדים שלהם. אנשים שהייתה להם שנה איומה ויצאו מזה טוב. התבוננו פנימה וחיזקו את הקשרים עם האהובים שלהם. וראיתי גם אנשים שפשוט התלוננו בלי הפסקה. גם אני יכולתי להתמקד בדברים שלא קרו לי, בכל מה שפיספסתי. פגישות שהיו צריכות לקרות. נסיעות שהיו על הפרק ובוטלו. אבל העדפתי להתייחס למה שכן קרה. קיבלתי מלא. התפתחתי. התקדמתי. אני תכף מתחתנת. אני חושבת שהבנתי עד כמה רחמים עצמיים הם עניין של בחירה.

יעצבו את שמלת הכלה. אלקנה בקמפיין לגולף

להיות חרא זה כבר לא קול / שיחקתי ב'טבח' שפית צעירה, מלאת אמביציה וכישרון. אחת שמסתכלת רחוק ולא נותנת לדברים המבאסים להפיל אותה. נגיד, כשהבוס שלה לוקח קרדיט על מנה שהיא הכינה. היא לא מתקטננת. היא לא מאפשרת לסביבה שלה, שהיא גברית ושוביניסטית - לרמוס אותה. היא ממשיכה הלאה כי היא יודעת לאן היא הולכת. היה לי קל להתחבר אליה. יש לי איזו אמונה עצמית חזקה, כך שגם אם אפגוש מישהו שיקטין אותי, אני לא אבחין בזה. רק מאוחר יותר אני פתאום קולטת שמשהו לא מתיישב לי, ומבינה שניסו לפגוע בי.

הגברים שעבדתי איתם היו נפלאים. אולי זה קשור למהפכות שאנחנו חלק מהן, אבל הדפוסים משתנים. אתה לא יכול להתנהג כמו שהתנהגת פעם. דיברתי על זה עם מושיקו גמליאלי, השף של בר 51, המסעדה שעשיתי בה את ההתמחות לקראת הצילומים. ראיתי אותו עובד במטבח, קפטן שמחזיק את הספינה שלו ביד רמה, ועושה את זה באופן מקסים. זה לא מובן מאליו להיות בן־אדם מקסים בעמדת מפתח. לנצל את הפוזיציה שלך כדי לקדם ולחזק אנשים. וזה משהו שאני נתקלת בו הרבה. ההבנה שמשתלם להיות טוב, בלי שתיתפס חלש. כן, אתה יכול להצליח, בלי לפגוע באף אחד בדרך. כן, אתה יכול להיות בן־אדם טוב ולהתקדם. יש מצב שאנשים מתחילים להבין שזה כבר לא קול להיות חרא. גם כי יש השלכות להתנהגות דוחה, וגם כי זה משהו ששייך לעבר. אנשים כבר לא מעלימים עין. אם אתה מתנהג מגעיל, זה יתהפך עליך.

יש דרך להפוך סצנת סקס לנוחה יותר עבור שחקנית / כשהייתי צעירה יותר ופתאום גברים מבוגרים ממני או כאלה שהייתי כפופה להם ביחסי מרות – מפקד או מדריך בצופים – היו מתחילים איתי ומופתעים שאני לא מרגישה כמוהם, הרגשתי אשמה. כאילו עשיתי משהו לא בסדר. חשבתי שאולי הולכתי שולל. אולי אני לא רואה את המציאות כפי שהיא. זה גרם לי להקטין את עצמי. להתלבש יותר צנוע. להעלים כל סימן למיניות. ככל שהתבגרתי הבנתי שיש משהו באופי שלי, בנגישות שלי, שאוהב קרבה ובני־אדם, ועל אף שהיו גברים שפירשו את זה אחרת, כמו הזמנה, אני לא צריכה להרגיש אשמה. אני משתדלת להיות ברורה ולא לשדר מסרים כפולים. אבל גברים צריכים להפנים: ברגע שאישה הייתה איתך ברורה, אין צורך לנסות לפרש את זה שנית. זה עוד חלק ממה שהגברים נדרשים לעשות היום. לחפש את הברור. לא להניח הנחות על סמך זה שבחורה יפה או שהיא הזמינה ויסקי בבר. פשוט תשאל. זה לא הופך אותך לפחות גבר. חוויתי בחיי גברים שהניחו הנחות – גברים שהעמידו אותי בסיטואציות לא נעימות ועשו דברים שלא רציתי שיעשו – אבל אף פעם לא פחדתי וחששתי. לא הוטרדתי.

במקצוע שלי הגבולות מטושטשים. היו לי כמה וכמה סצנות סקס. בבית ספר למשחק ובסדרות טלוויזיה. הדבר הראשון והחשוב ביותר כשחקנית זה לא לקחת את זה כמובן מאליו, זה מה שכתוב ומה שיקרה יקרה. אלא להבין שיש כאן סצנה מינית ולשאול את עצמך מה אני מוכנה או לא מוכנה לעשות. לדבר על זה מראש עם כל מי שחלק מזה. הפרטנר. הבמאי. המלבישה או הצלם. לא להתייחס לזה בקלות ראש. אחרת את מגיעה לסצנה כזו אבודה. כשאת יודעת איך הכל מסביבך מתנהל, הרבה יותר נוח לך להתמסר.

במאים צריכים להיות אקסטרה־רגישים, במיוחד כשרוב הבמאים הם גברים. שני הבמאים שעבדתי איתם לאחרונה בסצנות סקס היו סופר־מכבדים. הוציאו את כולם מהחדר חוץ מהצלם. שאלו אם אני מעוניינת שתהיה איתי מישהי נוספת בחדר. אני מרגישה את השינוי קורה. אנשים מאוד־מאוד זהירים, וזה טוב. יש דיבור של גברים ונשים שמאז מי־טו קשה מאוד להתחיל עם נשים או גברים. זה לא נורא. עדיף שאנסים יפחדו וגם גברים טובים מאשר ההפך. בסוף דברים יתאזנו. אנחנו עדיין בשלב הקיצון.

יש יתרונות בלהיות החדשה על הסט / גם ב'טבח' וגם בעונה החדשה של 'להיות איתה' - נכנסתי לקאסט שכולו מפלצות. גורי אלפי, גל תורן, רותם סלע, אביב אלוש ואסי עזר. הייתי 'החדשה', אבל לא התייחסו אליי ככה. ב'להיות איתה' הרגשתי שאני באה ללמוד, לראות איך הם עושים את זה. איך הם חיים את העולם הזה בהצלחה גדולה כל כך הרבה שנים. רותם היא השראה בשבילי. אישה עם קריירה מצליחה מאוד, אינטליגנטית בטירוף עם דעות. אני זוכרת את עצמי מסתכלת עליה ואומרת: קחי ממנה את השקט של האמונה העצמית והביטחון העצמי. לגמרי התאהבתי בה. גם אביב, גם רותם, גם אסי – לתחזק קריירה כזו מצליחה ופורה במשך פאקינג כל כך הרבה זמן זה לא דבר פשוט. לא הרגשתי חוסר ביטחון להיכנס לחבורה מגובשת כזאת. אני מרגישה שייכת, כבר לא שואלת את עצמי אם יש לי מה לתת. הייתה לי דמות לגלם – אביגיל, מושבניקית, מאוד לא מישהי שמכירה את עולם הזוהר – והרגשתי שאני היחידה שיכולה לעשות את זה.

מותר לסלוח לעצמנו על העבר הפרוע / שנות הנעורים שלי היו פרועות. היו שם חלקים אפלים. המון שנים תפסתי את עצמי כאדג'ית. השינוי שעברתי הוא תוצר של התבגרות. הזמן עשה את שלו. דווקא בגלל שחוויתי וניסיתי הכל בגיל צעיר, אלה דברים שלא מעניינים אותי היום. אם הייתה לי ילדות על פי הספר, ילדה טובה ירושלים, כנראה שהייתי מנסה היום את הדברים. עזר לי מאוד טיפול פסיכולוגי. להבין שדברים כאלה מגיעים מתוך מצוקה ולא בגלל שאתה בן־אדם לא מחובר. ההבנה שדברים כאלה, בעיקר בגיל צעיר, הם איתות לתשומת לב. הדברים שעשיתי היו ביטוי לטלטלות ולכאפות שחטפתי, ניסיון לחפש תשובה במקומות קיצוניים. ועדיין, כשאני חושבת על הילדה שהייתי, אני אומרת לעצמי, טוב שעשית הכל, טוב שבדקת את כל מה שאת צריכה. עכשיו את יכולה להתרכז במה שחשוב.

גודל החתונה לא קובע / תומר ואני היינו אמורים להתחתן ביוני של שנה שעברה. הוא הציע לי להתחתן לפני שנתיים, אבל אז הקורונה הגיעה ודחינו. באוגוסט הקרוב סוף־סוף נתחתן. אני קולטת שהמחירים עלו בטירוף. אנשים מוכנים להוציא היום על חתונה גם 300,000 אלף שקל. שמעתי על חתונה שתימשך כמה ימים כולל שינה. רוצים להתפוצץ על החיים ולעשות את החתונות הכי גדולות. אני מאוד מקווה שזאת תהיה החתונה הכי שמחה בעולם, שלאנשים יהיה פורקן, אבל דווקא אני לא רואה אותנו עושים חתונה גדולה מאוד. בסיבוב הראשון תיכננו להזמין 500 מוזמנים. חלק ממה שהקורונה עשתה הוא לגלות לנו את הכוח של אינטימיות וצניעות. נזמין רק את מי שבאמת חשוב לנו וישמח להיות. זה צבע את כל ההכנות לחתונה בצבע הרבה פחות מלחיץ. 'גולף', שאני פרזנטורית שלהם, יעצבו לי את שמלת הכלה. יש משהו בזה שאת מעצבת שמלה יחד עם אנשים שהפכו להיות סוג של משפחה עבורך בשנה הזאת. זה לא עניין של פשרה אלא של דיוק.

למרות הכל אני מוכנה להאמין במונוגמיה / ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 16. זה תפס אותי מאוד לא מוכנה. ברור שזה משהו שהיה יכול להשאיר משקעים בתפיסה הזוגית שלי, בטח לעורר מחשבות לפני שאת מתחתנת. אבל – וסליחה על הקיטשיות - פגשתי את האדם הנכון בשבילי. לפני תומר באמת לא יודעת אם הייתי מאמינה בזוגיות מונוגמית לאורך זמן, אבל הכרתי את האדם הנכון ששווה לבדוק את העניין הזה מחדש. אני יודעת איך לעשות זוגיות, אבל תמיד הרגשתי שזה לא באמת קונספט נכון – שזה לא אפשרי להיות עם אותו אדם כל החיים, שזה לא אמיתי לאהוב את אותו אדם ולהיות נאמן לו ושהכל יהיה מושלם. משהו בתומר שינה לי את זה. תומר רואה אותי באמת ומוכן לקבל אותי עם כל הדפקות שלי. מצאתי את הפרטנר הנכון.

תורי לכבוש את העולם יגיע / בניגוד להרבה שחקנים, אני דווקא מאוד אוהבת אודישנים. גם כשאני מרגישה שזה לא היה זה, תמיד כיף לי. אני לא סובלת מהמעמד. להפך. בגלל שאני בן־אדם שאוהב אדרנלין, יש משהו במתח הזה, בהתכוננות לקראת רגע שיכול להשפיע באופן מאוד משמעותי על החיים, שאני אוהבת. נכון, זה מקצוע ששומעים בו בעיקר "לא", וזה חרא, אבל אני בן־אדם עם רגליים על הקרקע.

ברור שבא לי לכבוש את העולם. אני יכולה להגיד לך שמאחורי הקלעים קורים דברים שעוד מוקדם לדבר עליהם, אבל זה לגמרי הכיוון. החלום שלי על חו"ל הוא לא כי בא לי להיות אושייה בינלאומית, אלא כי אני מרגישה שיש לי דברים לתת שאני אוכל להציע אותם גם מחוץ לישראל.

אני מבינה שאם האפשרות הזאת תהפוך מציאותית נצטרך לעזוב לחו"ל. זה משהו שאנחנו חושבים עליו ברצינות. יש לי גם אזרחות גרמנית, אבא שלי עבד תקופה ארוכה בחו"ל, גרנו כמשפחה בחו"ל. לא מפחיד אותי לקום ולעזוב. אני גם מרגישה שאני אהיה חייבת את זה לעצמי כך או כך. ובאותה נשימה אני יודעת שבסוף אני אחזור ואגדל את הילדים שלי פה בארץ.