ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    |
    המוסף לשבת • 20.05.2021
    לשרת את האמת
    מאמר של רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות" שביקר את התנהלות דובר צה"ל אחרי הריסת הבניין שבו שכנו משרדי AP גרר מתקפות ואיומים כלפיו | עכשיו הוא מסביר למה התגובות האלה מעידות על חוסר הבנה מוחלט של תפקיד העיתונות וחשיבותה בשמירה על המדינה
    רונן ברגמן

    יאיר אנסבכר, פרסונה מוכרת מאוד בחוגי הציונות הדתית, הוא בן 36, אב לחמישה "נשוי באושר יחסי לנעמה, יועצת זוגית שאני משתדל לייעץ לה", ומתגורר במעלה אדומים. הוא נכדו של מרדכי אנסבכר, ניצול שואה, לוחם בהגנה וקצין בצה"ל ששימש כמנהל הראשון של מוזיאון יד ושם, אחד העדים במשפט אייכמן ומרצה באוניברסיטת היידלברג.

     

    הנכד למד בישיבה התיכונית "נתיב מאיר", ואחר כך במכינה הקדם־צבאית "בני דוד" בעלי. הוא שירת במגלן ויש לו תואר ראשון בחינוך ושני בדיפלומטיה וביטחון. הוא הקים ומנהל את המכינה הצבאית "איתן" במישור אדומים ש"עוסקת בחינוך לערכי תיקון המידות ולסולידריות חברתית בישראל", מכינה המוכרת בידי משרדי הביטחון והחינוך, מחברם של שורת ספרים, שאף התמודד לזמן קצר ברשימת הבית היהודי בבחירות של 2015 ו"משמש כיועץ לכמה גופים בצה"ל ובמערכת הביטחון". הוא מעיד על עצמו כי "אפשר היה לומר שאני מרצה על אהבה ומתפרנס ממלחמה אבל יש דברים שעדיף לא לומר".

     

    אני מתאר פה את הייחוס המשפחתי ושלל מפעלותיו של אנסבכר כדי לנסות ולהסביר את ההפתעה, ואחריה הדאגה העמוקה שחשתי בעקבות דבריו הקשים, בעיקר כי הם באים ממישהו שעוסק בחינוך ושהדברים שהוא מאמין בהם מייצגים בוודאי רבים, ומשורשרים לרבים אף יותר.

     

    * * *

     

    כבר לפני שנה, באחת מקבוצות הווטסאפ העוסקת בחדשות בנושאי ביטחון אנסבכר כעס מאוד כשמתחתי ביקורת על מערכת הביטחון, והאשים אותי בסוג של חתרנות. השבוע הצבתי בקבוצה לינק למאמר שפירסמתי ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי שעבר ובו ביקורת על התנהלות דובר צה"ל אחרי הריסת הבניין שבו שכנו משרדי AP והודעותיו לתקשורת הזרה על פלישה קרקעית לעזה שנתפסו כניסיון להפוך את העיתונאים מחו"ל לחלק ממערך ההונאה של ישראל.

     

    אנסבכר דרש ממני: "ברגמן שתוק קצת. יש פה אנשים שרוצים לנצח במלחמה. תחזור לניו־יורק... בשם חופש הציבור לחיות אני דורש ממך ומחבריך לסתום את הפה".

     

    הוא עזב בזעם את הקבוצה אבל הבהיר לי את דעתו בפרטי. "אני בצבא מותק. נלחם על החיים המסכנים שלך. תמשיך לעזור לאויב", כתב והוסיף "רק אלוהים יודע למה מערכת הביטחון משתפת איתך פעולה", ואיים כי "אני נשבע שאעשה כל מה שביכולתי כדי שזה ייפסק".

     

    ביקשתי כי יחדל מהאיומים אבל אנסבכר המשיך: "אנחנו מנצחים לשם שינוי, ואם רק תואיל בטובך לסתום את פיך זה יישאר ככה. אני שמח מאוד לאיים עליך. אני אכן קנאי מאוד למדינה ולעם שלי ואני מעדיף בורות שכזאת על פני כל חוכמת ההבל חסרת הזהות שלך ידידי".

     

    בהמשך כתב על שירות המילואים שלו כי "כולנו עזבנו בתים מלאים בילדים ונשים והגענו לכאן לדרום הלוהט... אנחנו שמחים בצה"ל וסומכים על צה"ל. ואתה תוקף, מבקר ונלחם בו מבפנים בזמן מלחמה.

     

    "יש לזה שם. אתה בוגד".

     

    ביקשתי לדעת אם "בוגד כמו שרבין היה בוגד? כזה שצריך לטפל בו?"

     

    אנסבכר: "אתה יהודי, אני אשאיר את הענישה למצפון שלך".

     

    אמרתי שבדבריו הוא "מועל בכל מה שהוא יהודי ומוסרי".

     

    אנסבכר לא נסוג. ההפך: "מעניין שסיימת במילה 'מוסר'. זה היה הכינוי בו השתמשו יהודים כדי לתאר אדם שהלשין עליהם לאויביהם הגרועים ביותר".

     

    ניסיתי לגרום לו להבין את חומרת הדברים – "ושוב אתה כותב עוד מילה בה עשו שימוש כדי להצדיק את רצח רבין" – אבל אנסבכר ניתק מגע.

     

    לאושרי הרב, בזכות היהדות שלי אנסבכר הקל בעונש. מעניין מה היה אומר לו לא הייתי יהודי ובעיקר - מה מבינים האלפים הרבים שמקשיבים לו, שהוא ראש הישיבה שלהם, ושהוא מסביר להם שעיתונאי שאומר משהו שפחות נוח הוא בוגד ושצריך לסתום לו את הפה.

     

    * * *

     

    מול ההשתלחות של אנסבכר, רבים התקשרו בעקבות הטור ההוא מיום שישי כדי להגיד שהוא היה "אמיץ". שמחתי לקבל את המחמאה אבל היא רק הדאיגה אותי יותר. מדינה שכדי להגיד בה דברי ביקורת על מערך ההסברה של הצבא צריך להיות "אמיץ" נמצאת בבעיה חמורה.

     

    והתגובות חזרו על עצמן כשציטטתי מאמרים של אחרים (נחום ברנע ויוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות", אלוף בן ב"הארץ", אם למנות כמה מהם) שמתחו ביקורת על התבונה שביסוד המבצע והביצועים של צה"ל: חלק אמרו שצריך ביצים כדי לפרסם דברים כאלה. חלק אחר, הרוב הגדול למעשה, יצא במילים חריפות כלפי העיתונאים הסמולנים־תבוסתנים־יפי־הנפש שתמיד יש להם טענות על כל דבר. מבחינת המגיבים, מצופה ממני לגלות סולידריות עם המדינה ו"לסייע בהסברה של ישראל".

     

    אלה דברים שמציגים חוסר הבנה מוחלט בתפקידה של העיתונות ומהותה של דמוקרטיה. במקרה של אנסבכר, הם גם מציגים אפס סובלנות לדעתם של אחרים, תיוגה של התקשורת כמסייעת לאויב (ריקלין צייץ השבוע כי "ערוצי 11 ,12 ,13 הם תומכי טרור") ובוגדת, וכמי שבמקרה של כישלון תישא באשמה.

     

    אבל העבודה שלנו היא לא בהסברה, ועיתונאי שחושב שאחד מהתפקידים שלו הוא לסייע להסברה הישראלית מועל בתפקידו. המחויבות שלו היא קודם כל לאמת, ולהצגה מלאה ומדויקת של האמת ככל האפשר. בסופו של יום, האמת תשרת את ביטחונה של המדינה, עוצמתה וחוסנה. עיתונאי שיציג את האמת, גם אם היא לא נעימה, שתחשוף את הכשלים ואת הטעון תיקון יסייע יותר למדינת ישראל מאשר כל פרסום מתקתק ושקרי שנועד להציג תמונה ורודה ולא מציאותית.

     

    "אז למה לעשות את זה תוך כדי המבצע?" כתבו לי. "אתם זורעים דה־מורליזציה, חכו שייגמר ואז תמתחו את הביקורת". ואני חושב שעיתונאי שהוא גם אזרח המדינה, אם לדעתו המדינה מסתבכת במבצע שעלול להביא ליותר הרוגים וליותר נזק לישראל, וסבור שלטובת המדינה וביטחונה יש לסיים את המבצע כעת - לא רק זכותו לכתוב את זה, אלא חובתו לעשות זאת, ומוקדם ככל האפשר.

     

    חודש לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה גיליתי איזו רשלנות תהומית בפיקוד הצפון, עוד סיפור בשרשרת ידיעות שהגיעו אליי מהן עלה כי צה"ל אינו מוכן לעימות צבאי עם חיזבאללה. על חלק מהדברים דיווחתי במפוזר לאורך השנים, אבל היססתי מלבוא עם תחקיר נוקב ושורה תחתונה חדה.

     

    ואז פרצה המלחמה העגומה ההיא. ובלילה אחד בתוך לבנון ראיתי את הטנק השרוף של "צוות בניה" (שבו גם נהרג בנו של דויד גרוסמן) ואת החורים שניקב בו המטיס, טיל הנ"ט שחיזבאללה ירה ושהמרכבה סימן 3 לא היה מצויד להגנה מפניו (כי המודיעין הישראלי לא ידע שחיזבאללה ישתמש בטיל הזה) ואת חוסר היכולת של צה"ל להכריע, וחשתי חרטה עמוקה על שלא פירסמתי את הדברים באופן עקשני ורועש יותר.

     

    אני לא יודע אם זה היה משנה משהו, אבל זו חובתנו.

     

    ומילוי החובה הזו לא הופך את העיתונאים לעוכרי ישראל או לפחות פטריוטים.

     

    בדיוק ההפך. ¿

     

    ronen@ronenbergman.com

     


    פרסום ראשון: 20.05.21 , 16:47