"הבן של אלעד אמר לי: 'ערבים פגעו באבא'. חשוב לי שהוא יראה גם את הצד השני, שערבייה מטפלת בו"
במחלקת טיפול נמרץ נוירוכירורגי במרכז הרפואי בנהריה נאבקים יחד, יהודים וערבים, על חייו של אלעד ברזילי, המורה שנפצע אנוש בלינץ' בעכו | מד"ר סוויסה המתמחה שמנסה לשפר את מצבו לאחר הניתוח עד לעובדת הסוציאלית עווד, שתומכת ברגישות בארבעת ילדיו | אבל מתחת לפני השטח, המתח מחלחל דרך אולפני החדשות | "חשבתי שהדו–קיום במדינה בנוי מאבן", אומרת ד"ר יעקובסון, מנהלת המחלקה, "מתברר שהוא עשוי מחול"
זו שעת צהריים ביום שלישי האחרון, במחלקת טיפול נמרץ נוירוכירורגית במרכז הרפואי לגליל. אלעד ברזילי שוכב עדיין על שולחן הניתוחים, לשם הועבר כבר בשמונה בבוקר. הוא הגיע לכאן ברביעי שעבר בלילה במצב אנוש, עם שברים דחוסים בגולגולת, מורדם ומונשם, אחרי ששרד בקושי לינץ' שבוצע בידי המון ערבי זועם בעכו.
יעל אשתו מחכה בחדר ההמתנה. מבקרים מכל רחבי הארץ מגיעים לחזק אותה. בדיוק עכשיו יוצא מכאן מור ג'נאשווילי, בכיסא גלגלים, רגע לפני השחרור הביתה. פניו זרועים חוטי תפרים שחורים דקיקים והאימה עדיין נשקפת בעיניו. במרחק כיכר אחת ועשר דקות אחרי הלינץ' באלעד, נשלף מור מהרכב והוכה באכזריות על ידי פורעים ערבים. "צרחתי לאחי, 'תזמין משטרה דחוף. הורגים אותי'", הוא מספר. "הייתי לוחם בצוק איתן. ידעתי שאני נאבק עכשיו על החיים שלי".
אמו חנה אוחזת בידיות כיסא הגלגלים ודומעת. היא צפתה באותו ערב מחלון ביתה ברכב הבוער. לקח לה זמן להבין שהאש והדם קשורים לבנה. מור מריץ שוב ושוב את הסרטונים שהעלו הפורעים לרשתות. "הנה אני בורח, שומעת את הצרחות שלי? תראי כמה רצים עליי".
בכוחותיו האחרונים הצליח מור לרוץ לכיוון ביתה של אמו, שם התמוטט. מי שהציל אותו היה פאדי קאסם. שכן של חנה ואח ערבי מהמרכז הרפואי לגליל. "הוא הגן עליי בגופו. שמר עליי וטיפל בי", אומר מור. עכשיו, מתברר, שקאסם סופג ברשתות איומים וקללות משני הצדדים. "קיבלתי תגובות מאד קשות: 'שתעוף לעזה', 'נזרוק אותך לסוריה'", הוא אומר. "אבל המקצוע שלי הוא לעזור לאנשים. עשיתי את מה שלמדתי ואת מה שההורים שלי חינכו אותי עליו".
"אדם לאדם אדם"
באותו ליל לינץ' נורא בעכו, כשיצא מניתוח דחוף, הועבר אלעד לטיפול נמרץ נוירוכירורגי. הצוות במחלקה התגייס מיד במרוץ נגד הזמן בניסיון להציל את חייו. כמו תמיד, עבדו יחד. ערבים ויהודים. כמו משפחה. מתחת למדים הכחולים, הירקרקים, הלבנים – אין דת ואין לאום.
ברגעים האלה, הם מספרים, אין גם מקום לרגשות. אבל עמוק בפנים, יש מי שמודה, מתגנב גם הזעזוע. אחרי הכל, אלעד ברזילי הוא לא עוד פצוע מתאונת דרכים או נפילה מגובה. מדובר במורה שיצא להגן על תלמידיו ונקלע להמון משולהב.
מנהלת המחלקה, ד"ר לריסה יעקובסון (52), אם לילד שמתגוררת בנהריה, קיבלה אותו. "הפעלנו את כל כוחותינו להציל אותו והוא התייצב. יש לנו תקווה עכשיו שהוא ילך וישתפר".
ואיך עובדים יחד כשמגיע מטופל יהודי שנפצע בלינץ' אכזרי על ידי ערבים?
"אנחנו צוות משולב. מעולם לא עלתה מחשבה מי החולה ומאיזה מגזר. באותו ערב הגיע לכאן גם בחור ערבי, עם פגיעות ראש קשות מאוד, שנפצע בקטטה על מקום חנייה. כולנו עברנו זמנים קשים יחד. הייתי מנהלת טיפול נמרץ קורונה. טיפלנו יחד בחולים ותמיד הבנו אחד את השני. אבל כן, זה עושה הרגשה לא כל כך נוחה".
יש כעס?
"זאת סוג של אכזבה, חשבתי שהדו־קיום במדינה בנוי מאבן ומתברר שהוא עשוי מחול. אני חושבת שמעורבים פה גורמים קיצוניים שדאגו לקלקל הכל. זה עניין שבחלקו הגדול הוא פלילי. שילוב של הזנחה מתמשכת וגורמים קיצוניים שהתכוונו לפוצץ את היחסים בינינו".
את מאמינה שיש לזה תקנה?
"אני בטוחה. אנחנו חייבים. כל החלק הנורמלי אצלנו מבין שאנחנו עם אחד. גם יהודים וגם ערבים. צריך לתפוס את מי שבאים לקלקל לנו את השלום ולדון אותם לחומרה. לחקור מאיפה זה הגיע ולמה, כי למי שהפעילו את הסיפור הזה היו מטרות מאוד גדולות".
הייאתם גרזוזי הוא סגן האחראי במחלקה. בן 45, נשוי ואב לתינוקת בת תשעה חודשים. ערבי נוצרי ממעלות־תרשיחא. 20 שנה הוא עובד בבית החולים. עכשיו הוא מספר שעוד לפני המהומות, הרגיש שמשהו רע עומד לקרות, "היו סימנים מקדימים בשייח' ג'ראח ובשער שכם. תמיד אמרתי שמה שהיה בשנת 2000 יכול לחזור אבל העוצמה הפעם הפתיעה אותי. לא ידעתי שיש עדיין כל כך הרבה כעס ושנאה, שאני חי כאן בבועה משלי".
המרכז הרפואי לגליל בנהריה שוכן בלב יישובים ערביים וערים יהודיות או מעורבות. במהלך הפרעות הגיעו לכאן כ־30 פצועים. יהודים וערבים. רובם שוחררו מאז. בראש המרכז עומד פרופ' מסעד ברהום, הערבי הנוצרי הראשון שמונה למנהל בית חולים ממשלתי. במחלקות דאג שיתנוסס המשפט שמשמש לו כמוטו: "אדם לאדם אדם".
"ב־2006, לאחר חטיפת החיילים בגבול לבנון, הגיעו לכן חיילים שנפגעו בתקרית הנגמ"ש לצד אסיר פלסטיני שנפצע קשה בכלא", הוא אומר. "הייתי מופקד על הטיפול בכולם במקביל. לא עלתה לי בכלל בראש השאלה מי הבנאדם. טיפלתי בכולם בצורה מקצועית בלי שום הבדל. עם אלעד הסיטואציה רגישה יותר, בגלל שהוא כבר איש משפחה ואבא לילדים".
המתמחה ד"ר חגי סוויסה (32) הוא בוגר יחידת 8200 ודובר ערבית שוטפת. אביו החקלאי העסיק פועלים פלסטינים מעזה. "חלקם היו עושים לנו בייביסיטר בלילה. הקשרים היו עד כדי כך טובים".
כשהיה בן 12 נפגע בתאונת דרכים קשה ועבר ניתוח ראש בשיבא. "טיפלו בי שם רופאים מאוד מרשימים, בין היתר בעקבותיהם החלטתי שאני רוצה להיות רופא וללכת לנוירוכירורגיה". הקורונה, לדבריו, קירבה מאוד בין הצוותים היהודים והערבים במחלקה. "היא יצרה תחושה שאנחנו כוח אחד נגד המחלה, ואז המגפה הסתיימה, נוצר ואקום ולתוכו נכנס הסכסוך. זה היה נורא מהיר, תפס אותנו לא מוכנים. את שומעת את החדשות ואת הדיונים באולפנים כשמתחילים להגיע פצועים ואוטומטית זה יוצר חיכוך. אנחנו מנסים להרחיק את זה, כי אי־אפשר אחרת. ברביעי בלילה הגיע לכאן פצוע יהודי במצב מאוד קשה ולידו שכב ערבי עם פגיעה דומה על רקע פלילי – ושניהם קיבלו בדיוק את אותו הטיפול. זה מקצועי נטו".
כל אנשי הצוות הערבים, הוא מספר, הגיעו לעבוד גם במהלך השביתה שהוכרזה על ידי ועדת המעקב העליונה. "אף אחד לא אמר 'אני שובת', כי במי הם היו פוגעים? יש פה מטופלים עם גידולים ממאירים, אנשים שעברו ניתוחים שחייבים לתאם להם שיקום – ערבים ויהודים. גם נפגעי פוגרומים זקוקים לשיקום. יש ביניהם אחוזים גבוהים של פגיעות ראש, שברים דחוסים, דימומים. זה לא מסתיים בניתוח ניקוז, והרבה פעמים המטופל עובר טראומה על טראומה בגלל הניתוחים".
ובכל זאת, מה אתה מרגיש כשאתה רואה את אלעד?
"למדתי להתנתק. כשאני חוזר הביתה אני חושב עליו, אבל משתדל להפריד את התמונה שלו שאני רואה בחדשות. במחלקה הוא מטופל. אני לא יכול להרשות לעצמי להתייחס אליו אחרת. זה גם מנגנון הגנה. אתה תעשה עבודה לא טובה אם תיקשר רגשית לכל מטופל".
כולם למדו רוסית וערבית
עבור ארבעה ילדים צעירים העולם כבר לא ייראה אותו דבר. אבא שלהם, שהלך ליום עבודה – שוכב עדיין בטיפול נמרץ. מי שהכינה אותם למפגש הראשון איתו אחרי הפציעה הקשה, היא העובדת הסוציאלית נג'לה מסרי עווד. בת 37, ערבייה מוסלמית שמתגוררת בשכונה מעורבת בעכו. "כאן במחלקה אנחנו מקבלים צעירים אחרי תאונות דרכים, חולי סרטן עם גידולים, הם מגיעים עם משפחות וילדים קטנים לטיפול ארוך טווח. יש מצבים שהם מתעוררים ויש מצבים שלא. הילדים שלהם זקוקים להכנה רגשית, לפני שיראו אותם".
יש לה תואר שני בעבודה סוציאלית עם התמחות בתרפיה וטיפול באמנות, ובימים אלה היא שוקדת על הדוקטורט בבר־אילן. "ילדים הם חכמים ורגישים ומבינים, ולא נכון להסתיר מהם את האמת כדי 'לשמור עליהם'. אני מסבירה להם מה באמת קרה. אחר כך אני מראה להם ציור של המוח ומסבירה על החלקים השונים. אומרת להם שהחולה יכול לשמוע אותם, אבל לא לתקשר. בסוף המפגש עם החולה אנחנו מדברים שוב. מעבדים יחד את המראות הקשים, הצינורות, המבנה של הראש שהשתנה".
כשמסרי פגשה את אחד מבניו של אלעד הוא סיפר לה ש"ערבים פגעו באבא".
איך הרגשת עם הדברים שלו?
"הוא בסך הכל בן 11. זה היה כל כך קשה. אני מניחה שהוא הבין שאני ערבייה והיה לי מאוד חשוב שיראה גם את הצד השני, של ערבייה שמטפלת בו. אמא שלו אמרה לי, 'תודה. לא יכולתי לעשות את זה בלעדייך'. ופתאום את מרגישה שיש תקווה שהדברים יחזרו לקדמותם".
בסוף יום העבודה את חוזרת לעכו, את מפחדת?
"בכניסה לעיר כן, אבל השכונה שלי לא מפחידה. בעכו חיים בדו־קיום. אחד שומר על השני. הילדים משחקים יחד".
כשפגשת את המשפחה של אלעד, הרגשת שהם מסתכלים עלייך אחרת?
"אני מניחה שגם יעל, אשתו, שהיא אחות טיפול נמרץ ילדים ברמב"ם מטפלת בילדים ערבים. אנחנו כצוותים רפואיים צריכים להיות דוגמה לדו־קיום".
נטלי גלמגה, אחות מוסמכת במחלקה, בת 44 ואם לארבעה, הייתה בבית ברביעי בלילה, אבל התעדכנה בזמן אמת. "בעלי עובד בהתאוששות של חדר הניתוח, הוא קיבל את אלעד והכין אותי לכך שמצבו קשה. הוא ידע שהוא יגיע אליי לטיפול".
ואיך הרגשת כשראית אותו בפעם הראשונה?
"כאב לי הלב עליו, הבנתי מאשתו שהוא יצא בהוראת המנהל להשגיח על התלמידים, למנוע מהם להשתתף במהומות ונקלע ללינץ'. זה עצוב – אדם שבא לעשות את העבודה שלו. אבל עם זאת, אין שום קונפליקט. אנשים שבוחרים בתחום הרפואה לא עושים הבדלים בין מטופלים מלכתחילה. איך אפשר לטפל באנשים אם את שונאת מישהו".
גלמגה מתגוררת עם משפחתה בנהריה. "ברוך השם אצלנו שקט, יש רק את כפר מזרעה ושוק פייסל הגדול שכל נהריה והסביבה קונה שם. וכן ראינו אנשים שיצאו עם שלטים עם כתובות בערבית ודגלי פלסטין. אז עושים בינתיים קניות במקום אחר".
במחלקה אחרת עובדת מ', תושבת עכו. 27 שנים היא אחות והמהומות בעיר, היא מודה, הצליחו לטלטל אותה. "תמיד עבדנו יחד. יהודים, ערבים, דרוזים, בדואים, רוסים. כשמבקשים ממני תרגום לרוסית, אני אומרת לצוות הערבי – אתם כבר יודעים רוסית יותר טוב ממני. גם אני כבר מבינה את השיחות שלהם בערבית. ופתאום מהומות בעיר שלי".
באותו ליל פרעות מ' חנתה ליד בית הספר אמי"ת קנדי, שבו מלמד אלעד. "בסוף המשמרת הבת שלי התקשרה: 'אמא, בואי הביתה. שברו לנו חלון וזרקו אבנים על האוטו'. כאב לי בלב לראות את הנזק. למחרת בבוקר כבר הייתי במוסך. אגב גם שם עובדים ערבים. ככה אנחנו – קשורים זה לזה".
אבל מתחת לתמונה הפסטורלית של בית חולים המשקיף אל הנוף הגלילי הקסום, לגילויי האחווה ושיתוף הפעולה, מבעבעת גם חשדנות. רוחש לו וגועש הפחד. "אחד על אחד אני באמת אוהב אותם", אומר אחד מאנשי הצוות במחלקה אחרת. "כולנו עובדים יחד וצוחקים יחד, אבל במקרו, אנחנו מאבדים לאט־לאט את המשילות במדינה. בכבישי הדרום אתה כבר לא יכול לנסוע. לחיילים שלנו אומרים: 'צאו הביתה על אזרחי'. אנשים מורידים את הכיפה ברחוב שלא יכו אותם. שכחנו שזו מדינה של יהודים".
את הדברים הוא אומר בלחש. "המנהיגים שלנו לא מבינים שהיום האלימות היא בכפרים ומחר היא בערים. מחיזבאללה וחמאס ואיראן אני פחות דואג. הפחד שלי נובע מהמצב במדינה. הגיע אלינו למיון באותו היום גבר ערבי בלי ראש. שברו לו את הגולגולת. ערבים הרביצו לו. על חנייה. אם הם מרביצים ככה אחד לשני, איזו חמלה תהיה להם אלינו? חייבים לנקות את כל הנשק, את כל משפחות הפשע במגזר".
בחזרה מנהריה התרעות פיקוד העורף בנייד מדווחות על אזעקה בשפרעם ובאעבלין. כולם פועלים לפי הנחיות פיקוד העורף, יוצאים מהרכב ונשכבים על הכביש. אחד מהם גם שולף טלפון ומצלם את ענני היירוט שמעלינו. "יאללה, נגמר. חוזרים לאוטו", הוא אומר בהקלה במבטא ערבי.
לפנייה לכתב/ת 
