הטרור כבר ניצח

הרי כבר נכנענו לטרור, לא? כאילו, מותר להגיד את זה? אוהבים להגיד שחורבן הבית קרה בגלל שנאת חינם, אבל לא מתכוונים. ואז האסון במירון ובערב שבועות והמלחמה הזאת. והרשתות החברתיות עוד עסוקות במה אדון שיקלי יגיד ובמה ליהיא גרינר העלתה, במקום שכולנו נבין שחייבים שינוי. שהמדינה בפשיטת רגל מוסרית.

מתעלמים. כמו בן אדם שמקבל תוצאות גרועות בבדיקות דם ולא מקשיב לרופא שאומר לו: עכשיו זה הזמן להפסיק לעשות את כל השיט שאתה עושה, את כל הסוכר והסיגריות. אומרים כן־כן, וממשיכים. כמה אנחנו אוהבים לשנוא. להגיב בבוטות, בגועל. כמה אנחנו אוהבים ללעוג, להטיח אשמה באנשים הלא־נכונים.

מצטערת להגיד לכם, שום פוסט של גל גדות או או נטלי פורטמן לא ישנה את המצב. אז אולי כדאי להפסיק להתעסק במה שהן כותבות ולהתחיל להטיח את האשמה במי שאחראים עלינו? במי שנתנו להם מנדט וכסף בשביל שהם ישרתו אותנו. אין אמא ואבא. הפוליטיקאים מתעסקים בכותרות ועלבונות במקום לעבוד. חושבים שעוד בחירות ועוד בחירות, כאילו זה לא גורם נזק.

כל בחירות זה כמו ניתוח בהרדמה מלאה. נכון, לרוב זה עובר בסדר, אבל עוד ניתוח ועוד ניתוח, עוד יום של מלחמה ועוד יום, ובסוף הגוף קורס. כבר ראיתי את ממשלת השינוי בעיני רוחי. כן, זה לא אידיאלי, אבל הצלחתי לראות את זה קורה. האמנתי שהאחדות הזו תרגיע, תיתן איזו נחת רוח לרגע. אבל הפוליטיקאים מדברים גבוה על חוזק וכוח, וחמישה טוקבקיסטים מפילים אותם.

אנחנו נותנים לטרור לנצח כל יום. כל יום אנחנו מפחדים לומר את דעותינו, מפחדים לעשות את הדבר הנכון, למרות שאנחנו יודעים שזה הדבר הנכון. במקום להיות דבקים במטרה ולחתור למגע בינינו, לחיבוק, אנחנו מרימים עוד ועוד חומות. לא התחבקנו שנה, ואז כשכבר היה אפשר להתחבק, ישר רבנו וכבר לא רוצים להתחבק.

וזה קורה כבר הרבה זמן. מסמנים אנשים ואז מצעידים צבא וירטואלי לתקוף ברשת. כאילו טוקבק על שחקנית כזו או אחרת יטו את המלחמה או יצילו נפשות. אנחנו כבר הרי נכנענו לטרור. כל יום שאנחנו רוצים להגיד משהו ובמקום זה אומרים לעצמנו "מה אני צריכה את זה עכשיו", כשמה שירון לונדון אמר על אסון מירון זו הכותרת ולא איך עדיין אין ועדת חקירה על האסון האזרחי הכי גדול שהיה פה — זה אומר שכבר נכנענו לטרור.

וכמו שאנחנו מתיישרים מרוב פחד בגלל הפגנות מול הבית וקריאות ברשת, אנחנו מפחדים גם מארגון טרור שמקרקס פה מדינה שלמה ומכניס אותה למקלטים. ואני רצה בין דירות (כי אין לי מרחב מוגן בבית) עם תינוקת בת חמישה חודשים וילד בן ארבע, מחפשים על מי ליפול, איפה לישון. אמא שלי בכלל לא קמה באזעקות. אני אומרת לה: "אמא, מה אם ייפול טיל?" והיא עונה: "אז שיפול".

אבל אני לא יכולה להיות אדישה. יש לנו ילדים ואנחנו מוכרחים בשבילם לא לתת לנס הזה שנקרא ישראל להתפרק. "אחריות היא לא אשמה", אמר השר ובכך סיכם את רוח התקופה. כסף, כוח וכבוד. והשאר? זה לא מעניין. הרי כבר נכנענו מזמן. אנחנו נכנעים כל יום.