על גג העולם

אמש, שלוש יממות אחרי שנעצה את דגל ישראל בפסגת האוורסט והחלה לרדת, הגיעה דניאל וולפסון למחנה שבאמצע ההר והתחברה לרשת. "היה קשוח", סימסה לי, "ברגעים מסוימים היה אפילו יותר קשה ממה שהעליתי בדעתי, אבל הגעתי לפסגה. הייתי על גג העולם!"

איך היה המסע על ההר הגבוה בעולם? "רכבת הרים אמוציונלית. שמחה, בכי, כאב, קור, התרגשות, פחד, חוסר שינה, חוסר חמצן, לינה על הקרח ומה לא. השפתיים שלי נבקעו, ישנתי במינוס 30 מעלות, עשיתי פיפי בשקית. רוב הזמן הייתי מנותקת אבל ידעתי שישראל נכנסה למלחמה ואמרתי לעצמי שאם אצליח להניף את הדגל הכחול־לבן בפסגת האוורסט, נצא מהמבצע הזה בשלום", היא מספרת.

בכך הגיע לסיומו המסע הארוך של וולפסון (43), עורכת דין במקצועה, ילידת מוסקבה, שעלתה ארצה בגיל עשר. היא למדה בעתודה האקדמית, התחתנה בטרם מלאו לה 20, ילדה בן אחד (אריאל, כיום בן 22, שחקן הוקי קרח שחי בבוסטון), התגרשה, ולעולם הטיפוס התוודעה רק לפני עשר שנים. זה קרה בנסיבות עגומות, כשהמריאה עם בנה לחופשת סקי בבולגריה, נפלה מרכבל מגובה חמישה מטרים ושברה את עצם הירך.

"כל החיים שלי השתנו בעקבות אותה תאונה טיפשית", סיפרה וולפסון בראיון שפורסם במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" לפני חמישה שבועות, כשיצאה לדרך. "ישבתי ברכבל פתוח, בדרך למעלה. זה שישב לצידי הרים את מוט הגלישה שלו, חשבתי שהוא רוצה להוציא משהו שנכנס לו לנעל, אז נטיתי קצת לצד כדי לא להפריע לו – והתעוררתי בבית חולים בסופיה כשאני מחוברת להמון צינורות. השתילו לי פלטינה ברגל ימין, סבלתי מכאבים לא נורמליים, מבדידות, והרופאים הבולגרים יעצו לי לשכוח מהליכה".

דווקא שם, בלילות הארוכים ללא שינה, היא החליטה לא להיכנע. "אמרתי לעצמי, 'אני אראה לכולם, אני עוד אטפס לפסגת האוורסט'. זה היה הזוי, על גבול הלא־שפוי, בעיקר מפני שלפני עשר שנים לא ידעתי שום דבר על הרים חוץ מזה שהאוורסט הוא ההר הכי גבוה בעולם".

המשפט הזה המשיך ללוות אותה כשחזרה ארצה, למחלקת השיקום בתל השומר. הרופאים שם היו קצת יותר אופטימיים. "זה אמר לי, 'את תוכלי ללכת רק עם מקל' וזה אמר, 'תמיד תהיה לך צליעה'. במשך שמונה חודשים של אימוני פיזיותרפיה יומיומיים הדברים האלה נכנסו לראש שלי דרך אוזן אחת ויצאו דרך האוזן השנייה. בכל פעם שאמרו לי 'לא' אמרתי לעצמי 'כן'. העקשנות היא חלק מהחינוך הרוסי", היא מספרת.

שנה אחרי התאונה היא נרשמה למרתון נייקי (עשרה ק"מ), במסלול למתחילים. "עשיתי את המסלול בקצב שלי, בשעה וחצי, בלי להתחרות באף אחד. העובדה שהגעתי לסוף המסלול הייתה עבורי ניצחון", היא מספרת. עם האוכל בא התיאבון. "התאמנתי בריצה, אופניים ושחייה, התחלתי לצאת למרתונים, עשיתי את האיירון מן, ובעשר השנים האחרונות טיפסתי על עשרות הרים בכל רחבי הגלובוס".

שווה להתאמן כל כך קשה והרבה כדי לעמוד כמה דקות על הפסגה?

"בהחלט. ההרים מאפשרים לי להבין מה עיקרי ומה שולי בחיים שלי, והתובנות האלה ממשיכות ללוות אותי בשגרת היומיום. אחרי כל טיפוס אני חוזרת ארצה עם אנרגיה כפולה ומסתערת על העבודה".

אפילו שנת הקורונה לא השביתה אותה. "טיפסתי על ארבעה הרי געש באקוודור, יצאתי למחנה אימונים ברוסיה, ובעיקר תיכננתי את המסע לפסגת האוורסט", היא מספרת, "טיפוס הרים הוא המסע של החיים שלי. גדלתי בתחושה של 'לא מספיק'. למרות שהצטיינתי בלימודים והצלחתי בעבודה קיבלתי תמיד את התחושה שאני לא בסדר ושיכולתי לעשות יותר. על ההר אני מרגישה הכי מוצלחת והכי טובה. המסע לטיפוס פסגת האוורסט מסמל עבורי שהכל אפשרי".

גם לאישה?

"במיוחד לאישה. אני מגדירה את עצמי 'אישה רגילה שפשוט חולמת קצת יותר'. שלושה גברים ישראלים כבר הגיעו לפסגת האוורסט ועכשיו תורי להיות הישראלית הראשונה".