בצד של החוליגנים

"הממשלה", כך הודיעה אתמול ועדת המעקב של ערביי ישראל בתום ישיבתה, "רוצה להביא לעימות נוסף". אפשר לבקר את הממשלה. צריך לבקר. אבל הממשלה רוצה עוד עימות? ההודעה הגיעה לאחר שביומיים האחרונים התבצע גל מעצרים נרחב של מסיתים ומשתתפים בפרעות. הוועדה לא רוצה מעצרים, היא רוצה פטור לחוליגנים. אפילו סמוטריץ' ובן־גביר לא השתגעו עד כדי כך. אבל ועדת המעקב – ירדה מהפסים.

וזה מחמיר, משום שמוחמד ברכה, יו"ר הוועדה, השתלח בממשלה. את המעצרים הוא כינה "מסע הפחדה וטרור כנגד הציבור הערבי". זו מכבסת המילים כדי לתאר את הפרעות והלינצ'ים שבוצעו בשבועיים האחרונים ביהודים. הוא גם הוסיף ואמר ש"המחאה שלנו היא אזרחית ולאומית, אנחנו חלק מהעם הפלסטיני". מילה אחת, רק אחת, של הסתייגות מהפורעים הוא לא הצליח להוציא מהפה. וזה עצוב. זו הטרגדיה של כולנו, ובעיקר של ערביי ישראל, שזו ההנהגה שלהם.

לא הכל אבוד. רחוק מכך. סקרי העומק שנערכו בשנים האחרונות, גם על ידי פרופ' סמי סמוכה וגם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, מעידים על תהליכי עומק של ישראליזציה. רוב ערביי ישראל לא השתתפו בפרעות. הם המשיכו ללכת מדי יום למקומות העבודה שלהם, במפעלים, בבתי חולים, בבתי מרקחת, בתעשייה, בתיירות ובחקלאות. לפי סקר שפורסם לפני שנתיים 46% מתוכם מגדירים עצמם "ערבים ישראלים", ורק 14% "פלסטינים" בלבד, ועוד 14% כ"פלסטינים ישראלים". לפי סקר עדכני יותר, משנה שעברה, 51% מגדירים עצמם כ"ערבים ישראלים", 23% כ"ישראלים", ורק 7% כ"פלסטינים". לפי מדד הדמוקרטיה 2019 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 65% מערביי ישראל גאים להיות ישראלים, וזה הנתון הגבוה ביותר מאז 2003. הסקרים הללו לא משקרים.

הבעיה היא ששעת משבר מבליטה את הצדדים השליליים. כן, יש אפליה ויש תסכולים. השאלה היא רק איזו רוח תנצח - זו שרוצה ישראליזציה, השתלבות ושוויון, או זו שמחפשת את הניכור ואת העמקת השנאה ומזדהה עם חמאס. רוב ההנהגה וחלק גדול מהאליטה המשכילה בחרו לטפח את העמקת השנאה. אין הסבר אחר להודעה המבישה של ועדת המעקב. רוב מוחלט של ההנהגה היהודית, גם מימין, הוקיע את היהודים הפורעים. אבל ההנהגה הערבית ולפחות חלק מהמשכילים והפעילים – בחרו בכיוון ההפוך. הם לא בצד של רוב ערביי ישראל, הם בצד של החוליגנים.

הנהגה אמיצה, פוליטית ואינטלקטואלית, הייתה צריכה לומר דברים נוקבים נגד הלינץ' ונגד הפורעים, ולא לספק הצדקות ולא לגנות את המעצרים. התקווה, ויש תקווה, נובעת מההתנהלות בפועל של רוב ערביי ישראל. הם מצביעים כל יום ברגליים. למענם, למעננו, הרוב הזה חייב לנצח.