זמן מסך

"תגיד, הולכים בסופ"ש לראות סוף־סוף את טנט וכמה זה גרוע?" כתבתי בווטסאפ נלהב לחבר קרוב ושותף לצפייה בסרטים גיקיים, דקות אחרי קבלת ההודעה על פתיחת האולמות. ‘טנט’, למי שלא עקב, הוא סרט האקשן־מד"ב הענק של כריסטופר נולאן (‘התחלה’, ‘האביר האפל’) שעלה בשאר העולם כבר באוגוסט, וגרם מאז למכות בין חובבי סרטים סביב השאלה אם זה הסרט הכי טוב או הכי נורא שלו. שנינו הקפדנו לא להוריד אותו, כי זה סרט רק למסך הגדול, ומה זה בעצם משנה אם יהיה גרוע? הדייט נקבע. מרגש.

החוויה של הישראלים שינהרו הסופ"ש סוף־סוף לבתי הקולנוע שנפתחו, עשויה להזכיר טיול בחו"ל. כמו שעוברים ליד קומפלקס אולמות קולנוע בברצלונה, ברלין או ניו־יורק: מלא פוסטרים לסרטים שלא שמעתם עליהם. במקבץ המוזר שנוחת פה בשבועיים הקרובים, תמצאו שילוב בין כמעט ענתיקות, כלומר שוברי קופות משנה שעברה (‘טנט’, ‘וונדר וומן 2’, ‘נשמה’), סרטים קצת יותר חדשים שכבר חשבנו שלא ייצאו לעולם (‘גודזילה נגד קונג’, ובקרוב גם ‘האלמנה השחורה’ ו’ספייס ג'אם 2’ שמתקרבים), סרטים ישראליים מדוברים שנדחו שוב ושוב (‘סאבלט’ ובקרוב ‘אסיה’ זוכה האופיר), סרטים שכבר הספיקו לזכות באוסקר בזמן שבקושי שמתם לב לתחרות (‘ארץ נוודים’, ‘צעירה מבטיחה’), ואפילו סרטי ילדים שמזכירים לכם שקולנוע זה אופציה מצוינת לבילוי עם מזגן (‘טרולים 2’).

הכל יוצא כמעט בבת אחת, בלי באזז, עם מעט מאוד יחצנות או פוסטרים ברחובות כי למי היה זמן להיערך אחרי ההודעה הבהולה. אבל יש בזה גם משהו יפה: רק להיכנס ולבחור. אחרי שנה איומה לקולנוע בארץ ובעולם (אבל בעיקר בארץ), עם דחייה בלתי נסבלת ושערורייתית של החזרה בישראל מכל מיני תירוצים, הגיע הזמן לקחת נשימה, לרדת קצת מבעלי האולמות ולומר: ברוך שובכם, וברוך שובנו לאולם. עכשיו - אחרי שנה פלוס של חפירות בנטפליקס על כל הבינוניות המבאסת שם, והרהורים על קץ הקולנוע - מגיע המבחן האמיתי.

לשם שינוי, מותר להיות קצת אופטימיים. השנה למדנו שוב ושוב שאין חוויה דומה להיסחפות לתוך סרט באולם חשוך עם פופקורן, בלי כל הטלפונים וההפרעות והמשפחה שלוחצת לזפזפ למשהו אחר. אז פייר? התגעגענו. נתראה בקולנוע.