כולי אוזן

בשבוע שעבר הייתי בכנרת ונסתמה לי האוזן, ומטבע הדברים חשבתי שזה בגלל שנכנסו לי מים ונכנסתי לדיכאון. שהרי פעם לא הייתה נסתמת לי האוזן. זה לא היה קורה. קייצים שלמים של צלילות בנחלי הגולן עברו על אוזניי בנעימים, אז מה פתאום היא נסתמת עכשיו? באיזה קטע?

יהיה זה הוגן לציין כי אם היו שואלים אותי מה יותר הגיוני – שכל פעם שאצלול ייסתמו לי האוזניים, או שזה יקרה לי לראשונה בגיל 45 – חד־משמעית הייתי אומר שזה אמור לקרות בכל פעם. לא ברור לי בכלל איך האוזניים של כולנו לא התמלאו מים כבר בפעם הראשונה שצללנו. זה נס גלוי שלא כולנו חירשים.

אבל האדם הוא כנראה ברייה משוכללת, חסדי ה', וכבר התרגלתי לטוב, ועכשיו מה? אתחיל לשחות עם פקקים מהיום, כמו הטיפוסים המשונים האלה שנכנסים עם פקקים למים? אני אחד מהם עכשיו? ומה זה אומר בעצם עליי ועליהם? או שאולי הטיפוסים האלה ששוחים עם פקקים הם לא באמת טיפוסים משונים כפי שחשבתי, אלא פשוט נסתמה להם האוזן? או שככה בדיוק נהיים אותם טיפוסים משונים, כלומר אתה אדם נורמטיבי ויום אחד האוזן נסתמת לך, אתה שם פקקים ונהיה טיפוס?

זו השאלה שעל הפרק: האם התברר כעת שתוחבי הפקקים לאוזניים בעת שחייה אינם טיפוסים מוזרים, או שהם כן, ואני פשוט אחד מהם היום?

אני כותב שורות אלה בעת שאני שומע רק באוזן אחת וזה מבאס את התחת, כי מילא הייתי תורם את האוזן השנייה למישהו, כמו שחילי טרופר תרם כליה. הייתי עושה מצווה, מעניק את השמיעה שלי לאדם אחר. אבל לא. סתם מילאתי את האוזן במים ודפקתי אותה. טוב שלא מילאתי בפרג. ואני נזכר כעת בבדיחה שאבא שלי סיפר לי פעם בקומזיץ שעשינו באחד מלילות הקיץ בגולן. אני זוכר את הבדיחה, בעיקר בגלל שאבא צחק בסוף כשבא לספר את הפאנץ', וזה כשלעצמו הצחיק אותי מאוד. עד היום, אגב, אני מת על אנשים שמספרים בדיחה וצוחקים בעצמם מכל הלב בסוף. זה מדליק בעיניי שהם הכירו את הפאנץ', אבל הוא עדיין מצחיק אותם, וכשהם צוחקים תוך כדי שהם מספרים את הפאנץ' אני מבין שהם הצליחו כנראה לדמיין אותו מעוד זווית. אבל גם בלי זה, לדעתי, ביחס לבדיחות של האייטיז, היא ממש בסדר.

זו בכל אופן הייתה הבדיחה, שסופרה לי לפני כ־35 שנים מול האש הבוערת, שעה שחיכינו לתפוחי האדמה שיישרפו כדבעי ויהיו ראויים למאכל: לאדם אחד נולד ילד והוא מגיע לחדר התינוקות לראות אותו. הוא מתרגש מאוד, אבל שנייה לפני שהוא נכנס, הרופא קורא לו בפנים חמורות סבר, ואומר לו בשקט שעליו להכין אותו לכך שהילד לא ממש בריא. "אוי ואבוי, במה מדובר", שואל האבא בבהלה, והרופא אומר שהוא לא יוכל ללכת. "זה עצוב", עונה האב, "ממש מזעזע, אבל נקבל אותו כפי שהוא, נעזור לו מכל הלב". "רק לפני שאתה נכנס", מוסיף הדוקטור, "תדע שגם ידיים אין לו". "באמת?" משיב האב. "איזה אסון, אבל זה הילד שלי, אקבל אותו כפי שהוא". "ותשמע, רק עוד דבר אחר", הרופא לא מרפה, "גם לראות הוא לא יראה". האבא ההמום אומר, "אוקיי, עזוב אזהרות, בוא ניכנס, נתמודד עם הכל". הם נכנסים לחדר ורואים אוזן ענקית שוכבת על המיטה, מכוסה בשמיכה. האבא מסתכל המום ושואל את הרופא בשקט: "זה הבן שלי?"

"אתה לא צריך ללחוש", ענה לו הדוקטור (כאן אבא שלי פרץ בצחוק ובקושי הצליח להגיד את הסוף), "הוא חירש".

אני מודה שלא עד הסוף ברור לי מה פשר הבדיחה. כלומר, היא הצחיקה אותי, אבל היא נשמעת לי ממש מוזרה כעת. אלא שהאוזן הזו, שלא שומעת, היא שלי כעת. אז שאלתי בפייסבוק מה לעשות עם בעיה באוזן, ושלחו לי רעיונות מוזרים: לטפטף בצלים או לחלוב עיזים. רק יאיר שרקי כתב לי שזו תופעה מקובלת אצל זקנים, אז לא להילחץ. אגב, התגובה שלו קיבלה כמעט 20 אלף לייקים, כי אנשים נהנו מזה שהוא מסתלבט עליי שאני זקן, לאחר שאני תמיד צוחק עליו שהוא היה אבא של שבת בגן וכל זה. והוא צודק, שרקי, וברור שאנחנו בגיל כזה שקורים בו דברים מוזרים. אמירם טובים סיפר לי ששבוע שעבר הוא פיספס קבוצת שערות בגילוח. באמצע היום הוא קלט שהוא לא מגולח טוב. אלה דברים שלא קרו לנו פעם. פעם היינו מתגלחים, ובסופו של ההליך היינו מגולחים. היום אנחנו זקוקים להשלמות.

אז האוזן שלי סתומה כעת ואני נוסע לרופא אף־אוזן־גרון, ואני כבר יודע מה הבעיה: זה לא המים, אלא עצם זר שהיה שם ובכנרת נדחף פנימה. ואני גם מבין מה העצם הזר הזה ועצוב לי, כי גם הוא קשור לזקנה: מדובר בצמר גפן ששמתי באוזן באיזה לילה כאשר הילדים דיברו בסלון, כי הזקנה, בגללה אני גם שם דברים באוזן כדי להירדם. ואז הם נתקעים לי באוזן ואני צריך ללכת לרופא, ואני בטח אנקע את הרגל בערב כשאחליק באמבטיה, ויתקינו לי באמבטיה ידיות כאלה לאחוז בהן, וזה ייראה כמו קיר טיפוס, אבל אני לא איראה כמו יובל שמלא.

סוף דבר הגעתי לד"ר כאתבה עבדאללה, מומחה אף־אוזן־גרון מקסים של הכללית בירושלים (רופא ערבי, אגב, אבל אין לי כוח להתפייט על דו־קיום. כאילו, אני לא רוצה לצאת שמאלני ואני הרי ממפלגת האין־סימטריה, אבל נראה לי מוזר שתמיד מביאים את הדוגמה הזו מבתי החולים, כאילו ערבים צריכים ללמוד רפואה כדי שנחיה איתם בשלום), והדוקטור שאב לי את הנשמה דרך האוזן וחזרתי לשמוע. וזה הזכיר לי את רופא האף־אוזן־גרון שהיה בשנות ה־70 מגיע לרמת הגולן פעם בחודש לבדיקה, וכשאישה מבוגרת התלוננה לפניו שאיננה שומעת אמר לה: את בת 80, גברת, שמעת מספיק.

שבת שלום.