כמו אבן לפנים

יש סיפור אחד שאני תמיד אוהבת לספר לחברות שלי שהלב שלהן נשבר. הסיפור האמיתי שמאחורי השיר 'שרה' של בוב דילן. 'שרה' הוא אולי שיר האהבה הכי רומנטי ומרגש שדילן כתב אי פעם, אבל הסיפור מאחוריו הרבה פחות מחמם לב. השיר שהכי ממחיש איך באהבה יש חוק אחד — לא משנה כמה המילים שלו יפות וכמה מחמאות הוא שופך עלייך, את חייבת להסתכל אך ורק על המעשים. אני קוראת לזה חוק ה"מיוט", כמו כפתור המיוט בטלוויזיה. אם את רוצה להעריך כמו שצריך את הגבר שאת יוצאת איתו, את חייבת להתעלם מכל הדבש המילולי שהוא מגיר לך לתוך האוזניים. תחרישי את כל המילים שהוא משמיע לך, וצפי רק בפעולות שלו. הוא מסמס רק פעם ביומיים־שלושה, וגם אז רק באחת בלילה. הוא מדבר המון איך יום אחד תגורו יחד אבל בהווה הוא אפילו לא מסוגל לקחת אותך לדירה שלו. מעשים הרבה יותר קשה לזייף.

כמעט כמו כל אישה בסביבתי, אני אוהבת את 'שרה'. אפילו שקלתי שהוא יהיה שיר החתונה שלי. דילן מתאר שם את האישה המושלמת. אישה שהיא יפהפייה חיצונית, אבל גם מסעירה ומעניינת. מישהי כל כך מיוחדת במקבץ התכונות והסתירות שלה שאתה אף פעם לא מבין למה היא כל כך מצליחה לכשף אותך. או כמו שדילן היטיב להגדיר: "כל כך קל להסתכל עליה, אבל כל כך קשה להגדיר אותה". ויש שם עוד שורות סופר־מחמיאות. למשל, "שרה, שרה, נימפה זוהרת עם קשת וחץ/ שרה, שרה/ אל תעזבי אותי, אל תלכי לעולם".

אני ידעתי, בעלי לא רואה בי נימפה זוהרת. אז לא העזתי לשים את זה בתור שיר החופה שלי. רק שבפנים, וזה משהו שאני מתביישת להודות בו, תמיד רציתי להיות מוזה של משורר או זמר, מישהי שלאורה הבלתי נשכח נכתבים דימויים כמו "רעיה מיסטית" ו"תכשיט מנצנץ". זו אובססיה שהתפתחה אצלי מאז שהייתי נערה חיפאית בת 16 עם שיער מתולתל ושרוף מהשמש. איכשהו להצליח לקחת את כל חומרי הדי־אן־איי הפושטיים שלי ולהפוך אותי מהם לאישה גורלית, מסוכנת, בלתי מושגת. אישה שכותבים עליה שירים.

כבר בשורה הראשונה של הביוגרפיה של שרה, שירלי נוזניסקי במקור, הבנתי שזה אבוד לי. שרה, בניגוד אליי, הייתה יפהפייה אמיתית. היה לה שיער שחור בוהק, עיניים ענקיות וכהות שמישהו תיאר כמלאות "נשמה עתיקה ועצב", ואף דקיק ואצילי שנראה כאילו סיתתו אותו בשיש. לפני שהכירה את בוב היא עבדה כשפנפנת פלייבוי במועדון בניו־יורק. אבל גם למדה משפטים באוניברסיטה נחשבת, ובמקביל התעניינה בבודהיזם, בטאו, בכישוף ובשאר תורות המזרח. שרה לא הייתה צריכה לגגל מילים של שירי אהבה כדי ללמוד מהם איך להיות אישה חד־פעמית, היא פשוט הייתה היא עד המקסימום.

דילן הכיר את שרה בחתונה של המנהל שלו, כששניהם היו בזוגיות עם אנשים אחרים. אומרים שהוא התאהב בה מיד. שנה אחרי זה הם התחתנו בטקס פשוט. מתחת לעץ אלון גדול, במדשאה של הבית של השופט שהשיא אותם. שרה הייתה בהיריון עם בנם הראשון, ובמהלך 12 שנות הנישואים שלהם היא תביא לדילן חמישה ילדים בסך הכל.

אם יש משפט אחד שאני לא סובלת שאנשים אומרים זה "הוא הסלע שלי". או "היא העוגן שלי". כשהייתי בת 30 האמנתי שיש בעולם מישהו שהוא כל כך חזק, כל כך שלו ושלם ונטול בעיות, שהוא יהיה מוכן להסתפק בלהיות המשענת הרגשית שלי, צוק רגוע שצופה באישה המשוגעת והמשעשעת שלו בנחת, ומכיל אותה. תמיד מכיל. היום אני מבינה שזו אמונה ילדותית. אין אף אחד בעולם שלא רוצה תמיכה נפשית בחזרה, שלא מתמודד בעצמו עם רגשות כמו חוסר ביטחון או עצב קיומי. אני מחקתי את בעלי ואת מי שהוא באמת מרוב שהייתי מאוהבת ברעיון שאני הדפוקה והשרוטה היחידה פה והוא רק קיר סקווש שתוק שמקבל וקולט את הכדורים שלי.

ככה בדיוק קרה לדילן ברגע שראה את שרה. שרה השקטה והמשפחתית הייתה בעיניו המקום הבטוח שלו. רק שהחוזה הזה, של אני אתפרע ואת תהיי העוגן, הוא אף פעם לא צודק. מה שחשוב הוא שדילן התחיל לבגוד בשרה בצורה סיסטמטית. שרה כנראה קיבלה את זה בהתחלה, את לא מתאהבת בכוכב הכי גדול של תקופתך בלי לצפות שהוא יתפתה פה ושם, אבל גם החברים הכי טובים תיארו את דילן של אותה תקופה כ"מישהו שניהל סגנון חיים ביזארי במיוחד". לא רק המעריצות והסטוצים, היו גם מלא סמים, ובעיקר אלכוהול. הוא נהיה יותר חצוף וחסר התחשבות עם הבגידות הפומביות שלו ועם הדרך שבה שרף כל מה שהוא ושרה בנו בעננת עשן תכולה ומסטולית. עד שיום אחד הוא הגזים בצורה כזו ששרה לא יכלה לסלוח לו.

זה היה בפברואר 77'. שרה ירדה למטבח לאכול ארוחת בוקר וראתה את בעלה יושב לשולחן, מוקף בילדיהם האהובים, ולידם, כאילו הייתה שם תמיד, יושבת עטופה בחלוק זעיר המאהבת החדשה שלו, הסטוץ של הלילה שלפני. שרה מעולם לא תיארה איך הרגישה כשראתה איך האישה ששכבה עם בעלה אתמול בערב יושבת במטבח שלה. כחלק מהסדר הגירושים, שבו היא קיבלה מיליונים רבים, היא חתמה על הסכם סודיות שבמסגרתו התחייבה לא לספר כלום על חייה לצד בוב. מה שאנחנו כן יודעים זה מה שהיא העידה כשתבעה ממנו גט: "אחרי זה הוא התעלל בי. הכה אותי בפנים, פגע לי בלסת".

השבוע מלאו לבוב דילן 80. קראתי את רוב שירי האהבה שלו. והנה מה שעולה מהם: דילן הגדול הוא בסופו של דבר וואחד גבר מחורבן. את השירים הכי רומנטיים שלו הוא כתב תמיד לאישה שאיננה, שהלכה, שהוא זה שהעזיב אותה. למשל, 'חזיונות של ג'והנה' החידתי והמהפנט. הוא כתב אותו לגו'אן באאז, בת הזוג שלו לפני שרה, אחרי שהם נפרדו. היא פגשה אותו כשהיה צעיר ולא מוכר, והיא ממש מפורסמת. היא עזרה לו ותמכה בו ושיתפה אותו בהופעות שלה. כשהוא עלה לגדולה והיא קצת התחילה להיעלם, הוא לא החזיר לה באותה מטבע. אפשר ממש לדמיין את ההפתעה שעלתה על פניה כשהיא גילתה איזה שיר מהמם הוא כתב עליה, בעיקר כי כשהיא ממש הייתה זקוקה לו הוא התייחס אליה כמו קרדית אבק.

"יש אנשים שאוהבים רק מה שחסר", אמרה לי פעם חברה, כשהחבר שלה עזב אותה אחרי שמונה שנים בטענה שהיא פולנייה לחוצה וחסרת דמיון. "בוכה ויורה", ככה היא קראה לסוג הגבר הזה. "אלה שמתייחסים אלייך כמו לאשפה כשאת איתם, אבל ברגע שאת סוף־סוף זורקת אותם, פתאום הם יורדים על בקבוק וויסקי, בוכים איך היית אהבת חייהם ואיזה אידיוטים הם היו שהם נתנו לך ללכת".

אינספור נשים שהכרתי הלכו שולל אחרי יורים ובוכים כאלו. ב־90 אחוז מהמקרים, הכל מתפרק בשנייה שהיא חוזרת אליו. היורים והבוכים מאוהבים לא בך, אלא באהבה של ההתחלה, בדפיקות הלב, בפחד לאבד, בדרמה, ולכן הם תמיד יתנהלו כמו טייפון של הרס בתוך הקשר, העיקר לחזור בכוח לנקודת ההתחלה. דילן הוא גבר כזה בול. לא משנה כמה היה מאוהב בהתחלה בנשים הרבות שהיו לו, הוא תמיד בגד בהן בסוף. ואני לא מדברת רק על בגידות פיזיות. אני מדברת על בגידה עמוקה יותר. בגידה של משורר שיהרוג אותך בשביל לכתוב שורה טובה.

את השיר הכי אכזרי ומלא בוז שלו, 'כמו אבן מתגלגלת', הוא כתב לעוד אישה שהיה מאוהב בה, הדוגמנית ואשת החברה הניו־יורקית אידי סדג'וויק. "לפני שנים רבות היית מתלבשת כל כך יפה/ ובשיא שלך זרקת את כל הבטלנים ממך, לא ככה?/ אבל עכשיו את לא מדברת כל כך בקול רם/ עכשיו את לא נראית כל כך גאה/ כשאת צריכה לקושש איכשהו את הארוחה הבאה שלך". זהו שיר נקמה נוראי, עם הדרך הלועגת שבה הוא חוקר את האישה הנערצת שנפלה מגדולה: נו, איך זה מרגיש להיות בלי בית? להיות לבד? הא, איך זה מרגיש?

כשרק הכרתי את רן, בפגישה הראשונה שבה הוא רק לחץ לי את היד בבית הקפה ואני הרגשתי איזה זץ חשמלי, לא חשבתי שיקרה כלום בינינו אבל הוא כן נכנס והתיישב לי עמוק בתוך הראש. עד היום, אני יכולה להישבע, הרן שגר אצלי בראש אז היה צלול ומדויק יותר מהרן שנמצא אצלי בבית אחרי עשר שנים. לפעמים אני כן מרימה את העיניים ורואה אותו, את הילד הרגיש והחכם שניגן על כינור ושלמד להיות אדום וקיצוני כדי שלא ידרכו עליו, אבל רוב הזמן אני רואה אותו כחלק מהבית והדייסון על הקיר והשניצלים במחבת ולכן אני לא באמת רואה אותו. אבל עוד לפני שידעתי עליו משהו בכלל, הייתה לי תמונה צלולה של הנשמה שלו. ידעתי בוודאות מוזרה שיש סיכוי שאני אצליח להיות השרה שלו ושהוא יהיה זה שיכתוב לי שירי אהבה גדולים, וגם ידעתי שהוא זקוק למלא־מלא חום, שמשהו בו פצוע, ובכל פעם שהוא היה בראש שלי, הרגשתי אותו עצוב ורציתי לחבק אותו ולהגן עליו למרות שעוד לא ידעתי איך העור שלו ירגיש.

השיר הכי רומנטי של דילן נכתב רק אחרי ששרה יצאה מהבית עם המזוודות והילדים ועזבה אותו. דילן השבור התכנס אז באולפן וכתב את האלבום 'דם על המסילה', ובתוכו גם היהלום הזה, שיר שכולו געגוע מוטרף, מיילל לירח, של גבר לאשתו. כשסיים להקליט את השיר הוא הזמין את שרה לאולפן. אין לדעת מה היא חשבה. אולי משהו כמו "עכשיו נזכרת לאהוב אותי? מעט מדי, מאוחר מדי". ואולי היא סתם הסתכלה על האיש הזה, ופתאום היא ראתה אותו צלול. את הבגידות והמריבות והאכזבה של לגלות שהוא תמיד ירצה יותר להרוס את עצמו מאשר לבנות את עצמו איתך יחד. ומתוך הלראות את הכל הזה היא יצאה מהאולפן, טרקה מאחוריה ברכות את הדלת, ולא חזרה יותר לעולם.