חיפוש של המילה "פנטום" בגוגל מעלה בערך 606 אלף תוצאות. מהראשונות שבהן ניתן ללמוד שפנטום הוא מטוס קרב סילוני, כאב המתייחס לחלק הקטוע של הגפה, וכמובן שם של מחזמר מצליח, "פנטום האופרה".
אבל פנטום הוא גם לב המיזם האמנותי "הפנטום הציוני" של דנה אריאלי (57), פרופ' להיסטוריה מירושלים, שיצא לפני כמה שבועות בגרסת הספר. מדובר בתערוכה ייחודית ביותר מהיבט אחד: היא התחילה ב־2009, ומאז לא ממש נגמרת; הבמה המרכזית שלה בכלל וירטואלית; היא אינטראקטיבית - אריאלי מזמינה את הקוראים והצופים שלה להגיב על הצילומים, להעניק להם פרשנות ולשתף באמצעותם את סיפורי חייהם; והיא מאירה זרקור על שרידים אדריכליים.
דרך מקומות ואתרים שוממים, אריאלי מנסה לספר את תולדות הציונות. הדמויות שכוננו את המפעל הציוני לא נמצאות בפסיפס הוויזואלי שמרכיבה אריאלי וגדל כל הזמן, אבל הרוח שלהן מהדהדת מתוכו. "המוטיבציה שלי מגיעה ממקום שמשלב בין רוח רפאים לבין פסיכולוגיה", היא מספרת. "בפסיכולוגיה, כשמשתמשים במינוח כאבי פנטום מדברים על כאבים של אנשים שעברו אירוע טראומטי מאוד קשה או כריתה. הפרויקט הזה מתעסק בטראומות קולקטיביות, של יהודים, ערבים, בקרב על המקום הזה, שראינו את ההתבטאויות שלו לאחרונה".
"הפנטום הציוני", שיוצג בקרוב גם בתערוכה בוונציה, הוא הפרויקט השלישי בטרילוגיית הפנטומים של אריאלי. בנוסף למסעות הצילום שלה היא מנהלת תוכנית למנהיגי תרבות שמפגישה בין יהודים וערבים בבאר־שבע, וגם מלמדת בפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון. אחרי שכבר התחקתה אחרי שרידי הרייך השלישי ואחרי שרידי דיקטטורות, משהו בפרויקט הזה נוגע לה בעצבים החשופים יותר מכל דבר אחר שעשתה. המטען הנפשי שלו פועם בה – ומזין את הצילומים.
"הייתה לנו המון הסכמיות כשישראל הוקמה", אומרת אריאלי, אם לבן 27. "לפחות לי נדמה היה, כאדם צעיר, שהייתה הסכמה על האידיאולוגיה הציונית. היום האידיאולוגיה הזאת כבר לא נמצאת בהסכמה. היא נמצאת בסכסוך, במחלוקת, ואפילו בסוג של קרב בלימה בין כל מיני קולות בישראל שלא בהכרח מאמינים בלגיטימיות של מה שהייתה הציונות פעם, שקמה כתנועה דמוקרטית, פלורליסטית. אנחנו היום במצב של מתקפה על הדמוקרטיה, של צנזורה. ככה שהפרויקט נע בין שני קטבים - בין רוחות רפאים לכך שהציונות עצמה נמצאת תחת מתקפה".
איך הביקורת שלך באה לידי ביטוי בצילומים?
"אני לא אגזים אם אני אומר שאנשים מחזירים אליי את הכאב. הצילומים הם לפעמים מאוד אסתטיים, פסטורליים, אבל כשאתה מסתכל יותר לעומק – אתה יכול לראות שיש בהם סוג של קינה על משהו שהיה פה ועל משהו שמאוד לא נוח לי איתו, עם המקום שלי כאזרח ישראלי. אני לא חושבת שצילום טוב צריך להיות צילום פוליטי וישיר, את זה עושים צלמי עיתונות. אני פועלת כצלם אמנותי. אני לא עושה מניפולציה, אני לא בוראת צילומים, אני לא עובדת בסטודיו. כל צילום משקף מציאות. אבל ההחלטה מה ואיך למסגר, ולמה דווקא ללכת לאתרי קרבות, לאנדרטאות, לפיגועים, לאתרי מלחמה, מחזיקה בתוכה ביקורת שלא חייבת להיות כתובה בנוסח של שלט. אתמול ראיתי בשדרות אינספור שלטים של 'כולנו צבע אדום' - אלה לא הצילומים שאציג. אני חושבת שאמנות ישירה ופלקטית סוגרת את הקהל, ואני רוצה לגרום לך לחשוב על המציאות העכשווית בלי להסגיר מראש את העמדה שלי. אני באה לתעד את המציאות ואתה תחליט לאן אתה לוקח את זה – לכן, אגב, גם הפרויקט הזה משתף קהל, ואין לו פענוח אחד".
מפעלים שננטשו
33 מסעות שערכה הניבו קצת יותר מ־50 אלף עבודות בשלושת הפרויקטים שיצרו ספרי הפנטומים שלה. במהלך מסעותיה בארץ תיעדה בהתחלה מפעלים שננטשו, אחר כך בסיסי צבא שנסגרו. "בהתחלה זה לא התחבר", היא מודה. "אבל לפני ארבע־חמש שנים הבנתי שאני כבר על 70-60 מסעות בישראל, מה שהכפיל את עצמו מאז - ושאני מסתכלת על אותם דברים. שם הסתכלתי על שרידים של דיקטטורות, ופה אני מתעדת שרידים של דמוקרטיה בת 70 ומשהו כאילו היא בת 300. כל הזמן הזה התלבטתי, בגלל שאני חוקרת דיקטטורות. הטריד אותי שזה לא יחזור אליי. אני לא אומרת שיש כאן דיקטטורה, אלא שיש כאן פגיעה בערכים של הדמוקרטיה, אבל זה רגיש. אנחנו יכולים להתעורר בוקר אחד ולמצוא את עצמנו שם, כמו שקרה במדינות אחרות. הדבר השברירי הזה - צריך להילחם עליו. זה כמו בזוגיות, צריך לעבוד על זה שזה יצליח".
"מכיוון שהקונספט של לפנות לאנשים ולבקש מהם לכתוב היה שם כבר בפרויקט הקודם, אמרתי לעצמי 'בואי ננסה גם את זה פה, זה הרבה יותר מעניין אותי'", היא אומרת. "הייתה חרדת קודש, כי כאן כולם מכירים את הכל. הייתה שאלה אם הצילום יעבוד, איך אנשים יגיבו, אבל הלכתי על זה. כשהגעתי ל־800 תגובות באתר החלטתי שאני מוציאה את הספר השלישי בטרילוגיה. היה לא פשוט לבחור איזה מהטקסטים נכנסים לספר כשהאתר כל הזמן פועל. קשה לעצור את הפרויקט כי כל הזמן קורים דברים, אנחנו חיים בסיטואציה רדופת טראומות - בירושלים, בעוטף עזה. אנחנו חברה פתולוגית: ישר מנקים, מסדרים, מדחיקים, צובעים, מלבנים, כאילו לא קרה כלום. לכן החלטתי לנסוע לעוטף עזה ולצלם את הפגיעות הישירות שם. כשאתה נוסע עם זה לאיטליה - אין להם מושג ירוק מה אנחנו חווים כישראלים בתוך המרחב הזה, בלי קשר לעמדות פוליטיות".
משפט אחד שנכתב על אחת התמונות שלה חקוק אצלה עד היום: זה של מנחם אנסבכר, מפקד מוצב תל סאקי, שנפצע בקרבות הבלימה של מלחמת יום כיפור והוזמן על ידה להגיב לאחד הצילומים.
"באחד הביקורים שלי בהר הרצל צילמתי שלט שעליו כתוב 'השביל המחבר בין יד שם והר הרצל'. היו לפוסט הזה כבר תגובות, ואז אני רואה עוד אחת, של מנחם אנסבכר", היא נזכרת. "הוא כתב: 'השביל המחבר בין יד ושם והר הרצל עובר בתל סאקי'. נשארתי בלי מילים. בלי נשימה. הוא תיאר את עצמו כ'מנחם אנסבכר, בן לניצולי שואה, מפקדו השכול של תל סאקי'. לא ידעתי שיש שביל שמחבר בין יד ושם להר הרצל. יום אחד אני עולה במדרגות ופתאום אני נתקלת בשלט הזה, על אבן ירושלמית מסותתת. התחלתי לחפש את הצילום הזה בשביל הספר, והוא הלך לי לאיבוד. לקחתי מצלמה, נסעתי להר הרצל - והשלט איננו. השומר הסביר לי ששיפצו את השביל והורידו אותו".
היו מקרים של תגובות שהעציבו אותך?
"יש לי 800 כותבים, ואני מאוד מכבדת כל אחד מהם. מטרת השיחה בינינו היא להזמין את ה־800 הבאים. אני לא יכולה להיפגע מקריאה של יצירה. זו הסיבה שיצאתי למסע הזה. תראה מה קורה עם אמנות: אם היא ישירה מדי אז ישר יש קריאות לצנזורה, כי האמן פרובוקטיבי. ואם היא לא קונפליקטואלית ונייטרלית אז לא מגיבים אליה. אני זכיתי ל־800 מגיבים שלא כולם מעולם האמנות. יש ביניהם אוצרים, אמנים, צלמים, אבל יש גם סתם תלמידים ואנשים שאני לא מכירה. אנשים שהגיבו סיפרו את כל סיפור החיים שלהם, על אבא ואמא שלהם שעלו לישראל מאיראן, על סבא וסבתא שלהם שנכחדו במחנות. זו הייתה הכוונה שלי בשיתוף הקהל, להביא את האמנות למצב שהיא לא מנותקת. במשך השנים הייתה לי המון ביקורת כלפי אוצרים ואנשים שאמורים לתווך את מעשה האמנות, ורק כותבים טקסטים עוד יותר גבוהים שאף אחד לא מבין. מה שקורה כתוצאה מכך הוא שאתה לא מגיע לבקר במוזיאונים, כי זה כל כך מסובך - שבסופו של דבר נוצר נתק. הנתק הזה מוציא מחוץ למשחק הפוליטי שחקנים מאוד חשובים. הרי מה זה אמנות? מה זה תרבות? אלה אנשים שמנסחים כל מה שקורה בתוך החברה הישראלית, בשפה אחרת".
אפשר לומר שזה הפרויקט הכי חושפני שלך?
"כן. זה מעבר נורא קשה, כי אתה באקדמיה, ושם אתה לא משתמש במילה אני. היום זה משתנה, אבל עדיין כשאני גדלתי באוניברסיטה במחקר שלי היה כתוב 'במחקרנו'. לקח לי הרבה שנים להסתובב ולהבין שאין מאחוריי אף אחד. זו גם חלק מהבעיה שלי עם האקדמיה הישראלית, היא מנותקת. לא מספיק נוקטים עמדה בנוגע למה שקורה בישראל היום. ואז מה אומר ההיסטוריון? 'אנחנו לא יכולים לנקוט עמדה על המציאות'. אבל היסטוריון חייב להיות מעורב. אם אני לא מעורבת במה שקורה בחברה אז מה בדיוק התפקיד שלי? האם אני יכולה להסתפק רק בלהכשיר אנשים פיקחים לקבל תואר? בעיניי זה לא מספיק".
את מרגישה שיש היום ביטוי באמנות לכל קשת העמדות בחברה הישראלית?
"שמעתי לאורך השנים הרבה אנשים שדיברו על הדרה. זה התחיל עם אמנים מימין שהשמיעו ביקורת על זה שהברנז'ה המקצועית התל־אביבית לא מסוגלת לתת ביטוי לאנשים שמבטאים את השקפת העולם הימנית. ברבות השנים, כשבדקתי את זה יותר לעומק, מצאתי שאי אפשר לפטור את הטענה הזאת בלא כלום. חד וחלק: יש גופים בתוך החברה שהרבה יותר קשה להם להגיע לשיח. גם אני למשל מתקשה להציג בישראל, הרבה יותר קל לי להציג בחו"ל, וזו תופעה ששמעתי עליה מאמנים ישראלים. קשה יותר להציג בארץ. יכול להיות שזאת פונקציה של מי שמחליט מה טוב ומה לא, יכול להיות שזאת פונקציה של תקציבים. יש הדרה, השאלה כמה היא מכוונת, מי מחליט עליה, ואיך נכנסת לכל התופעה הזאת שרת התרבות שלנו לשעבר מירי רגב, שאני לא מבינה איך היא קיבלה את התואר הזה בכלל".
את כותבת בהקדמה לספר שהפנטום מתאר את השסעים בחברה הישראלית. איך זה בא לידי ביטוי בצילומים?
"הפנטום עוסק בעיקר בסכסוך הישראלי־פלסטיני ובהשפעות שלו, והוא מתחיל ללכת לכיוונים שהרבה שנים הדרתי את רגליי מהם – למשל, יהודה ושומרון. מצאתי דרך להיכנס לשם. לי מאוד קשה לעשות צילום מגויס, אז אני מבטאת בצילומים שלי את העמדות שלי. אני לא מנסה להסתיר אותן. אני כן יכולה לומר שבסופו של יום הפנטום נוגע בסכסוך היהודי־ערבי ובמה שאני רואה כשסע הקפיטליסטי - הפערים המעמיקים בחברה הישראלית. בשני המקרים אני מעדיפה לא להביא צילומים פרובוקטיביים – אם עובד פוטר ממפעל, אני מעדיפה לצלם את המפעל שננטש ולא את העובד שנזרק לרחוב".
זיכרון בתוך עצים
אריאלי כבר מסמנת את היעד הבא – למצוא ל"פנטום הציוני" אכסניה בישראל: "מישהו פעם שאל אותי, 'כל כך עיצבנו אותך, אז עשית מוזיאון נייד?'. אז כן, במובנים מסוימים עשיתי מוזיאון נייד. זה לא פשוט למצוא מקום תצוגה, אבל חשוב לי להציג. אני רוצה להמשיך בפרויקט הזה, ובנוסף מעניין אותי לבחון עצים באזורי מחלוקת בישראל. מסתבר שגם עצים מחזיקים בתוכם הרבה מאוד זיכרון".
איך "הפנטום הציוני" שינה אותך כבן אדם?
"ההחלטה הכי טובה שעשיתי אי־פעם היא לתקשר ישירות ולא דרך מתווכים עם הקהל. אני ממליצה על זה בחום לכל יוצר שמתלבט. כשאתה פוגש אנשים בעין ואתה מדבר איתם ומסביר מה אתה עושה, זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהפרויקט. עם כמה שאני מכירה את החברה הישראלית, הפרויקט לימד אותי בצורה יוצאת דופן על החברה והמקום הזה, ואלה מורכבויות שלפעמים מאוד קשה להכיל אותן. בנתיב העשרה פגשתי אדם צדיק שהחליט שהוא מארח 30 חיילים לארוחת חג. יכולתי לתעד את החיילים כשהם אוכלים, אבל אני, בגלל שאני מתמחה בצילום של שרידים, העדפתי לצלם את השולחן הארוך הזה – 15 כיסאות כתר בכל צד, בתוך הסלון שלו, שהוא לא גדול מדי, אדם פרטי. אלוהים אדירים. נחנקתי.
"אני לא מוכנה להתנצל על זה שאני ציונית, אני גאה בחברה הזאת ובמפעל הזה. ועם זאת, אני אדם ששייך לשמאל. אני מרגישה שאנשים שמשתייכים לשמאל מתביישים להגיד איפה הם עומדים. אני לא מתביישת. אבל צריך להחיות את הפנטום".
אתר "הפנטום הציוני": http://zionist.phantoms.photography/
