ראש הממשלה בנימין נתניהו מיהר בסיום מבצע "שומר החומות" להתגאות – במידה רבה של צדק – בהחלטתו להקים את המכשול התת־קרקעי אחרי מבצע צוק איתן. הוא אכן ירד לדרום וממש כפה על הצבא, שהתנגד לרעיון בעיקר מסיבות תקציביות, להקים אותו. נתניהו, בחוכמתו אז, החליט גם שהמימון יהיה על חשבון המדינה, והקפיד לבצע ביקורים דחופים כדי לעמוד מקרוב על קצב ההתקדמות. המכשול הזה הוכיח את עצמו בימי הלחימה ולמעשה לקח לחמאס את היכולת ההתקפית המשמעותית שהייתה לו עד קיץ 2014. אבל זה לא מספיק. עוד טרם היציאה למבצע הזה אמור היה נתניהו להוציא לפועל את מיגון הבתים שאינם נהנים ממיגון מספק, ובמקביל את התוכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה" של הרמטכ"ל כוכבי, ולוודא שתוכניות הרכש לסוללות כיפת ברזל, מיירטים, חימושים, והקמת המכשול הקרקעי בצפון מתממשות – זה לא קרה עד כה, וזה על אחריותו של נתניהו.
במבצע בעזה חמאס וג'יהאד איסלאמי יצאו למערכה עם אלפי רקטות ושיגרו כ־4000 מתוכן לשטח מדינת ישראל. זה בערך 10% מהיכולות של חיזבאללה בחזית הצפונית שאליה מתכונן צה"ל. שלשום ראינו את מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, בנאום בעייתי מאוד מבחינתו שכבר זכה לכינוי "נאום השיעולים". נסראללה השתעל רבות, התקשה לנשום ונראה חיוור מאוד, וחלק מגורמי הביטחון אמרו שישנה סבירות שחלה בקורונה. אבל בכל זאת דווקא האיש שמודע היטב לחשיבות המצלמה והתודעה בחר כן לנאום ואף לאיים שפגיעה בירושלים תגרור מלחמה אזורית.
הערכת המודיעין היא שהארגון מורתע, עסוק בבעיות הכלכליות מבית ולא יפתח במלחמה, אבל במבצע האחרון – כמו גם במבצע צוק איתן – למדנו שלא ניתן לסמוך באופן מוחלט על הערכת מודיעין בנוגע לכוונות האויב ולכן יש להתכונן לתרחיש הייחוס החמור. אין זה המקום לתאר באופן מדויק את הפערים הקיימים, אבל חובה עלינו להצביע על אלה שלא טופלו לאורך השנים, שהיו כולן תחת הנהגתו של אותו ראש ממשלה שפעל הגנתית נכון בדרום.
הצורך המבצעי המיידי הוא לא רק למלא את המחסנים במיירטים לכיפת ברזל ובחימושים מדויקים למטוסי הקרב ובכך לסגור את הבטן שנוצרה במבצע, אלא גם להגדיל אותם באופן ניכר. במטכ"ל נערכו השבוע דיונים בנושא הפקת לקחים מהמבצע ומשמעויות נגזרות למלחמה בשתי חזיתות, ודי ברור, לנוכח ההתרחשויות, שהצורך המבצעי הדחוף בהצטיידות היה צריך לצאת לפועל מזמן.
חלק מהרכש יכול להתבצע בארץ, חלקו הגדול יותר בארצות־הברית. בסופו של תהליך אמור הצבא להיות מוכן עם תוכנית "הגנ"א (הגנה אווירית) אזורית" קבועה לצפון כפי שקיימת לדרום, וכך צריך להיות גם מקו השרון ועד לקו הגבול הצפוני.
כיפת ברזל הוכיחה את עצמה, ואת אחוזי היירוט הגבוהים שלה – כ־90% – צריך להעריך הרבה יותר, שכן חמאס ניסה לאתגר אותה במטחים גדולים ובשיטות נוספות, והלוחמים עם מערכת טכנולוגית משופרת עמדו בזה בהצלחה. בהקשר זה צריך לזכור שההשקעה בטילים המיירטים היא השקעה כלכלית נבונה של המדינה: כל טיל כזה מנע נזק של נפילה ופיצויי עתק של מס רכוש שהיו יכולים להגיע לעשרות רבות של מיליארדי שקלים. הצטיידות בסכום של פחות ממיליארד שקלים, אם הייתה כבר מתבצעת, הייתה חוסכת נזק עתידי וכמובן מאפשרת לרכוש במחיר נמוך יותר ככל שהכמות גדולה.
בעיה חשובה לא פחות היא בניית המכשול הקרקעי בצפון. הגדר, כפי שגם הציבור רואה בצילומים מהפרות הסדר על הגבול, חייבת להיבנות מחוזקת כדי למנוע עד כמה שניתן חדירה של כוחות קרקעיים של חיזבאללה ליישובים, כאשר הם בניגוד לחמאס נמצאים ממש על קו הגבול. גם להקמת המכשול הזה לא נמצא תקציב עד עכשיו ועלותו ברמה בסיסית מסתכמת בכשני מיליארד שקלים.
לצה"ל לקחים נוספים מהמבצע, שמחייבים הצטיידות מהירה בסנסורים לחיל המודיעין ובכלי טיס בלתי מאוישים. ניתן להעריך שבסכום של חמישה מיליארד שקלים – שהוא זניח למדינה עשירה כמו ישראל – אפשר לסגור את הפערים המיידיים. זהו צו השעה. בהיבט ההתקפי, לצה"ל אלפי מטרות מול חיזבאללה, כמעט פי חמישה ממה שהיה מול חמאס, וחיל האוויר לא יפעל באופן כירורגי כמו בעזה, אלא באגרסיביות לא רק מול מטרות הארגון אלא גם מול מדינת לבנון. סביר שמהלומות האש שיהיו בשני הצדדים יגרמו לנזק שאת חלקו, בשטחנו, ניתן לצמצם עם היערכות נכונה יותר כבר עכשיו – שלבסוף גם תתברר כזולה משמעותית בהוצאה הכלכלית. "החישוב של 100 אלף שקלים למיירט של כיפת ברזל הוא מוטעה", אומר בכיר במטכ"ל. "צריך להתייחס לנזק שהוא מונע". הוא השווה זאת לחיסוני הקורונה שעלותם זניחה מול יעילותם, לא רק לבריאות גם אלא לכלכלה. גם החיסון לאתגרי הביטחון של מדינת ישראל קיים – והוא מימוש תר"ש "תנופה".
