המלחמה על החיים של איציק סעידיאן
כבר חודש וחצי שאיציק סעידיאן, שהצית את עצמו במחאה נגד משרד הביטחון, שוכב מורדם ומונשם במצב אנוש. אחרי יותר מעשרה ניתוחים, טכניקות חדשניות וטיפולים יומיים שאורכים שעתיים לפחות כל פעם, הרופאים עדיין לא בטוחים שסעידיאן ישרוד את הפגיעות הנרחבות, שהותירו 95 אחוזים מגופו שרופים. וגם אם כן, הם מזהירים, לא ברור איך ואם ישתקם. בינתיים, משפחתו וחבריו של סעידיאן לא זזים ממיטתו. אחיו, אחותו ואמו מספרים לראשונה איך מקבלים החלטות רפואיות הרות גורל, כיצד הגיבו כששמעו על האסון הנורא שפקד אותם, ומה גורם להם להאמין כל יום מחדש שהוא ייצא מזה. כך נראה מבפנים המאבק להצלתו של איציק סעידיאן
לאה סעידיאן, בת 37, לא ממש זוכרת את הנהיגה שלה מערד לבית החולים שיבא בתל השומר. היא רק יודעת שטסה במהירות שיא, וש"אלוהים שמר עליי". בכניסה למיון היא ראתה חיילים, אנשי ביטחון וכמה חברים של איציק, אבל הם לא העסיקו אותה בכלל. "כמעט נכנסתי עם הרכב בדלת", היא משחזרת. "החניתי על המדרכה, יצאתי מהרכב אפילו בלי לדומם מנוע. רצתי לתוך המיון וצרחתי, 'אני רוצה לראות את אח שלי עכשיו!' הרופא אמר לי 'לא כדאי לך'. אבל נכנסתי לחדר ההלם בכל זאת".
החדר שבו שכב אחיה הקטן, איציק סעידיאן - יצחק בפי המשפחה - היה חשוך ושקט, שינוי חד מהמהומה שהתחוללה בחוץ. עם השאיפה הראשונה, הכה בה ריח השריפה. "ביקשתי שידליקו את האור. הוא שכב שם ישן. התקרבתי לאט והזזתי ממנו את השמיכה", היא מספרת ועוצמת את עיניה כאילו המסך השחור יעלים את המראה. איציק אפילו עוד לא היה חבוש. "זה היה מזעזע. צעקתי כמו שלא צעקתי מעולם. התיישבתי על הרצפה. תפסתי את גיא דואק, שעזר תקופה ארוכה ליצחק, הפלתי אותו והתחננתי, 'תגיד לי שהוא חי!'", היא שוב עוצמת עיניים ומנידה מצד לצד את ראשה. עד היום היא לא מצליחה להוציא את הריח השרוף ההוא מהזיכרון.
"התחילו להגיע רופאים ולהסביר שהמצב מאוד קשה. שהם לא נותנים לו הרבה סיכוי לשרוד. שהוא שרוף ב־95 אחוז מגופו. ואמרתי לרופא, 'עכשיו אני אביא סכין ואקלף את העור שלי ואתן בשבילו. אתה חייב להחזיר אותו. אתה חייב להציל אותו. לא רק בשבילנו. לסיפור הזה חייב להיות סוף טוב, כי יצחק הקריב את עצמו ועכשיו כולכם צריכים להקריב את עצמכם למענו'. ואז אמא שלי הגיעה".
לידה סעידיאן, בת 62, יושבת לצד בתה הבכורה על כורסאות שחורות מחוץ ליחידה הארצית לכוויות בשיבא. על שולחן מעץ מונחים בקבוקי שתייה ומאכלים שמביאים המבקרים. מולן, על הקיר, תלוי שלט תפילה לרפואת יצחק חיים בן לידה סעידיאן, שני דגלים של גולני, ושלט עם הכיתוב "לא משאירים פצועים מאחור", שארית מההפגנות שהרעידו את המדינה בימים שאחרי. מאז האסון שפקד אותה לפני כחודש וחצי, היא לא עזבה לרגע אחד את בית החולים. "אני לא יכולה להתרחק ממנו", היא אומרת.
שמו של איציק סעידיאן, בן 26, הפך למוכר בכל בית בישראל כשהצית את עצמו מול אגף השיקום של משרד הביטחון בערב יום הזיכרון. בשבועות שעברו מאז, הוא מאושפז במצב אנוש, מתנדנד בין חיים ומוות, כשמשפחתו, חבריו ורופאיו מלווים אותו בכל רגע, נלחמים את מלחמתו. הרופאים אומרים שכל דקה שהוא חי – זה נס", אומרת לידה. "אבל יצחק רוצה לחיות. אני יודעת. לכן הוא נלחם".
× × ×
משפחתו של סעידיאן יודעת מקרוב שהמאבק שלו לחיים לא התחיל עם האשפוז. פוסט־טראומה קשה שחווה בעקבות שירותו הצבאי בצוק איתן, ושנים של מאבק להכרה מצד משרד הביטחון, גבו ממנו מחיר כבד. "באותו יום שזה קרה לא דיברנו", מספרת אמו לידה בקול שקט, "אבל שלחתי לו הודעה בדיוק באותו הרגע. כתבתי לו, 'מה נשמע? מה שלומך? בבקשה דבר איתי'. כי לפעמים הוא היה מנותק ולא דיבר. אחרי שעתיים הודיעו לי שהוא הזיק לעצמו".
אחיה, ראובן יהודיאן, אסף אותה מיד כששמע והם דהרו למיון. "בדרך כל הזמן טלפונים ממשרד הביטחון. אמרו שהם שולחים ג'יפ שייקח אותי. לא חיכיתי, רציתי להגיע כמה שיותר מהר וכל הזמן שאלתי 'הוא חי?', זאת הייתה השאלה היחידה". כשלאה נכנסה לראשונה לחדר ההלם, אמה הייתה איתה על הקו. "כשהיא ראתה אותו שמענו שהיא צועקת, וחשבתי שחס ושלום..." נזכרת לידה בזעזוע ברגעים שחשבה שהנורא מכל קרה, לא מעיזה להשלים את המשפט. "ניסיתי לפתוח את הדלת ולזרוק את עצמי על הכביש. אחי נעל את הדלתות. כשהגענו הוא פתח את הדלת ונפלתי. לקחו אותי על כיסא גלגלים ואני כמו מטושטשת נפלתי לרגלי הרופא, אמרתי לו, 'רק תגיד לי שהוא חי'. הוא אמר לי, 'מצבו קשה, אני מצטער'".
כשהגיעה כבר ראתה את צעיר בניה כשהוא חבוש מכף רגל ועד ראש. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, ולידה התעלפה. אחרי זמן קצר החלה ההמולה התקשורתית והציבורית סביב סעידיאן בבית החולים. הגיעו הרמטכ"ל כוכבי, ואחריו שר הביטחון בני גנץ. פרופ' יוסף חייק, מנהל המערך לכירורגיה פלסטית והיחידה הארצית לטיפול נמרץ כוויות, הסביר לנוכחים שסיכויי ההישרדות נמוכים. לידה דיברה עם כולם, הקשיבה – אבל לא באמת הייתה שם. "בשלב מסוים שוב לא ידעתי איפה אני", היא אומרת. "לקחו אותי, נתנו לי הרגעה ואינפוזיות במיון".
לאה מהנהנת בניעות עדינות. "בימים הראשונים, כל יום אמא הייתה מתעלפת. פעמיים. בבוקר ובערב. היינו מחזירים אותה מהמיון ואחרי כמה שעות לוקחים אותה שוב".
מאז שהצית את עצמו וזעק באופן הכי טרגי שאפשר את מצוקת נפגעי הפוסט־טראומה, הספיקו הכותרות הראשיות לדווח על אסון מירון, על הדי המלחמה, על אלימות שקורעת מבפנים וזאת שמאיימת במקביל מבחוץ. בחדשות עברו לדבר על דברים אחרים, דוחקים יותר. אך בגיהינום המקביל של משפחת סעידיאן, חוקי העולם השתנו. הזמן מתכווץ ומתמתח בהתאם לשינויים הדרמטיים במצבו של איציק. עם פציעה אנושה כמו שלו, לא רק שסיכויי ההחלמה קלושים – גם מלחמת ההישרדות הבסיסית ביותר נבחנת מדקה לדקה. "זאת רכבת הרים", מנסה לאה למצוא מטאפורה שתסביר.
אבל מטאפורות לא מספיקות. היא מתארת איך המשפחה הייתה רצה מחדר האירוח שנתרם למשפחה על ידי עמותת 'רחשי לב' למקלט בזמן האזעקות, יחד עם הורים מותשים לילדים חולי סרטן. איך כל אזעקה כזו מחזירה גם אותם לצוק איתן, לתקופה שבה ישבו ודאגו לאיציק שנלחם בעזה. איך היא ושני אחיה, אבי וגיא, מחלקים ביניהם את הזמן בין העבודות והמשפחה להגיע לבית החולים להיות לצד אחיהם ואמם. "זה מטורף", משתפת לאה. "אני מוצאת את עצמי עוצרת באמצע הדרך ונרדמת לעשר דקות. מהעבודה בערד לבית בירושלים לפה, בתל השומר. לפעמים אני נכנסת לאוטו ולא זוכרת לאן אני צריכה לנסוע".
יחד עם יצחק נלחם צוות שלם של רופאים ואנשי ונשות סיעוד. "תפסתי את פרופ' חאייק ואמרתי לו: 'אתה יודע שאני אמא, ואמא בחיים לא מוותרת'", אומרת לידה. "והוא ענה לי: 'יש לי ילד בן 26. אני אחשוב שהוא הבן שלי וכך אטפל בו'".
"העור שלנו הוא האיבר הגדול ביותר בגוף", מסביר פרופ' חאייק. "הוא המגן המרכזי של הגוף מבחינה זיהומית, הוא מערכת החיסון שלנו, התרמוסטט ששומר על טמפרטורת הגוף, ששומר על הנוזלים מוכלים בתוך הגוף ועל מאזן האלקטרוליטים שחשובים לכל המערכות – ללב, לכליות, לעצבים. ואם יש חוסר איזון הם 'בורחים החוצה', ואנחנו במרוץ נגד הזמן לשקם את העור".
ד"ר מוטי חרץ, אב לחמישה, מנהל יחידת הכוויות בשיבא, היה באירוע משפחתי בערב שבו הוזעק למיון עם הגעתו של סעידיאן. "איציק הגיע במצב מאוד קשה. הוא הציג פציעה סופר־מורכבת. זאת פגיעה רב־מערכתית מאוד מאתגרת באחוזי כוויה כאלה – זאת הרמה הכי גבוהה מבחינת מה שזה דורש מהגוף ומהצוות. חוץ מכפות הרגליים כל הגוף שלו כווי. הוא הגיע ער למיון. הסבירו לו שחייבים להרדים ולהנשים אותו. הוא לא צרח מכאבים אבל הוא סבל מאוד. יש פער אדיר בין ההתחלה לבין הפגיעה שמתפתחת כעבור כמה שעות".
מאז הגעתו של סעידיאן לבית החולים, הוא נמצא בתרדמת יזומה, שתמנע ממנו את כאבי התופת שמלווים פגיעה כזו. בינתיים, מעריכים הרופאים, הוא צפוי להישאר בתרדמת כזו עוד שלושה חודשים לכל הפחות. אחיו של איציק, אבי, בן 31, מספר שעוד לפני שבוע ראה איך מתוך התרדמת איציק פקח את עיניו, ממש לכמה שניות. אבי לא התאפק ופרץ בבכי. "החזקתי את העמוד. חשבתי שאני הולך להתעלף", הוא אומר. "צעקתי אליו: 'אני אחיך, אל תדאג. אנחנו פה. מאחוריך. אביא את כל מי שאפשר. אני דואג שכל העולם יידע שאתה גיבור. אתה תקום. אני מצטער. הבנתי אותך, אבל אולי לא הייתי איתך מספיק, כי התרכזתי בחיים שלי, במשכנתה, בילדה, אבל הייתי בקשר. הרגשתי שאולי יכולתי לעשות יותר... לא הצלחתי. אני אוהב אותך. אנחנו מתפללים אצל רבי שמעון, באומן, אבא ז"ל שומר עליך, סבא הצדיק שומר עליך. אל תדאג'".
גיא, בן 29, האח השלישי למשפחת סעידיאן, לא שש לדבר. רק דבר אחד הוא מבקש: “שיתפללו על יצחק ויזכירו את השם שלו בכמה שיותר מקומות. כדי שיחלים”.
הצוות הרפואי נלחם על שיקום העור השרוף – אתגר מורכב במיוחד בהתחשב בחומרת ובהיקף הפגיעה. "עור בעובי מלא, על כל השכבות שלו, לא יכול להחלים בעצמו", מסביר ד"ר חרץ. "אם יש פגיעה בחלק קטן מהגוף, זה בסדר, אבל אם כל הגוף נפגע, מאיפה תביאי עור? יש לנו את בנק העור בירושלים, שאנחנו יכולים להזמין ממנו עור שנתרם מן המת. אבל העור שכיום אנחנו יודעים להפיק מבנק העור הוא לא בעובי מלא. זה מעולה ויש את זה במספר מרכזים מועט בעולם, אבל הוא נותן מענה חלקי. כמו תחבושת זמנית. אנחנו גם מדפיסים עור במעבדה מתאי עור בריאים של הפצוע עצמו, אבל במקרה של איציק כמעט אין מאיפה לקחת. יש תחליפי ביניים של עור סינתטי, אבל העור הזה לא נקלט כמו לב או כליה. זו חבישה זמנית. אי־אפשר גם לקבל עור מבני משפחה, עור בעובי מלא ייקלט רק מהאדם עצמו".
אז מה עושים?
"תכלית הטיפול היא לסגור את הפצעים ולסייע להחלמתם, לכן צריך אזור נרחב עם עור שכבר נקלט והחלים שניתן יהיה לקחת ממנו עוד שכבה. בכל פעם צריך להמתין שהאזור יחלים. אתגר נוסף הוא האתגר המטבולי - כמות האנרגיה שהגוף זקוק לה היא עצומה, פי שניים וחצי מאדם רגיל, ובד בבד יש ירידה משמעותית ביכולת הספיגה שלה. כמות הנוזלים שמטופל כזה צורך בהתחלה קרובה ל־30 ליטרים. רוב הנוזלים בורחים מכלי הדם. זה משפיע על לחץ הדם, על המערכת החיסונית שעוברת דיכוי קשה, על הגוף שחשוף לזיהומים, ועל הנשימה - כי הנוזלים עוברים לריאות ומתחיל תהליך זיהומי סוער. זו פגיעה רב־מערכתית. כל מערכת שזזה משפיעה על המערכת שלידה. צריך תרופות לאיזון לחץ הדם, תרופות החייאה כדי שהלב יוכל להצליח לספק דם לרקמות. העובדה שהוא הצליח ואנחנו הצלחנו להחזיק אותו עד עכשיו רחוקה ממובן מאליו. קשה היה לנו לדמיין שנצליח לנתח אותו כל כך הרבה פעמים".
בתוך המורכבות הרפואית הזו, נמצאת המשפחה. על כל הליך פולשני כזה, נאלצות לידה ולאה, שמונו לאפוטרופסיות של איציק, לחתום ולהסכים בשמו. ובכל פעם מחדש, היד רועדת על הטופס. "זה לחיות בחוסר ודאות מטורף. רגע את עם תקווה ורגע בפחד", אומרת לאה. "זה מוציא מהדעת. כל שלושה־ארבעה ימים הוא עובר ניתוח, ובגלל הניתוחים לחץ הדם עולה ויורד". במהלך הניתוח הרופאים מבצעים פעולת הטריה – כלומר מסירים את רקמת העור הפצועה, מנקים וחובשים בכל סוגי החבישות על פי הצורך הרפואי. "כל ניתוח כזה הוא סיכון", אומרת לאה. "מצד אחד זה סיכון שאנחנו חייבים לקחת ומצד שני זה גיהינום. לפני כל ניתוח מסבירים לנו על הסיכונים. כל ניתוח אותו הסבר. רועדת לך היד".
עד כה עבר סעידיאן יותר מעשרה ניתוחים. במרכז החדש והמשופץ שהקים פרופ' חאייק, חדר הניתוחים צמוד למחלקה, ויש בו מרדים מטעמה. הניתוח מתקיים תמיד בחדר המחומם ל־30 מעלות כדי לשמור על טמפרטורת הגוף של המטופל, והוא יכול לארוך ארבע שעות ואפילו יותר. צוות הרופאים, בהם גם פרופ' חאייק וד"ר חרץ, עובדים בתוך חליפות הניתוחים הסטריליות. "בניתוח כזה אני מאבד שני ליטרים נוזלים", אומר פרופ' חאייק.
בין ניתוח לניתוח, שוכב איציק בחדר עם מיטה אחת. כל גופו מכוסה בתחבושות לבנות, רק אפו ופיו מציצים, והוא מחובר למכונות שמחליפות כל מערכת בגופו. מול המיטה תלו חבריו את דגל ישראל, "שזה יהיה הדבר הראשון שהוא יראה כשיפקח עיניים", אומרת לאה בחיוך. על הדגל תלתה המשפחה ציור של אחת האחייניות. לאה מביטה בו מבעד לשמשת החדר – בגלל הרגישות לזיהומים והמערכת החיסונית הפגועה, עדיף להיכנס לחדר כמה שפחות, כדי לשמור עליו סטרילי. "בא לי להעיר אותו לחמש דקות, לספר לו איזה בלגן הוא עשה, לספר לו על כל ההפגנות ועל כך שהשתחרר תקציב גבוה למען הנכים, לספר לו כל מה שהוא הצליח לעשות – ואז להחזיר אותו לשינה", אומרת לאה. "אני מדמיינת אותו כבר ער ויושב על כיסא, ואומרת לעצמי, איזו נחת הייתה יכולה להיות אם זה רק היה קורה קודם. אם יצחק היה מקבל את השיקום שהוא היה זקוק לו".
24 שעות ביממה הוא מנוטר ומטופל. בכל בוקר בשבע עוברים הרופאים על מהלך הלילה. "על בדיקות הדם העדכניות, הצילומים, ההדמיות, נתונים פיזיקליים שהצטברו. עוברים על הבעיות הרפואיות הפעילות וקובעים תוכנית טיפולית להמשך היום", מתאר ד"ר חרץ. בשלב הזה נכנס הצוות הסיעודי והרפואי ומבצע את תוכנית הטיפולים. "זה אתגר משמעותי לא פחות מהניהול הרפואי", ד"ר חרץ מחדד. "בשלב הזה צריך לחמם את החדר לטמפרטורה גבוהה כדי שגופו לא יאבד חום בזמן החלפת החבישות. אי־אפשר להחליף את כל החבישות בבת אחת, לכן הם מסירים את החבישות אחת־אחת, לאט ובזהירות כדי לא לפצוע. מבצעים הערכה של הכוויות, סקירה של מצב העור, סקירת דימומים. בודקים את האזורים שניתחנו, את שתלי העור והטיפולים, ועל סמך המידע מקבלים החלטות על המשך הטיפול. מנקים בעזרת מים מיוחדים, סטריליים שנשמרים במתקן מיוחד ששומר עליהם בטמפרטורת הגוף, שלא יקררו אותו. שוטפים בסבון מיוחד, ואז חובשים מחדש".
כל טיפול כזה אורך יותר משעתיים. בהמשך היום, ממשיך הצוות לטפל בהתאם לתוכנית שנקבעה בבוקר, ועל סמך שינויי השעה. "אם זה בדיקות שצריך להשלים, טיפול תרופתי, נוזלים, ניקוזים, טיפול רפואי שגרתי של מטופל בטיפול נמרץ", ממשיך ד"ר חרץ. "לאורך כל שעות היממה צריך לתת מענה לשינויים, לעקוב אחרי תרביות דם, לשנות את הטיפול האנטיביוטי, להתייחס לאירועים חריגים".
יש הרבה?
"כל הזמן. החל מהחמרה רפואית, ירידה בלחץ הדם, בעיות בהנשמה, דימומים. ולצד הטיפול ביצחק, שוכבים במחלקה מטופלים נוספים עם כוויות נרחבות. הצוות הסיעודי עובד בעומס מאוד קשה. זאת עבודה פיזית, מנטלית ורגשית מאוד קשה. הצוות יוצא מהטיפול רטוב מזיעה, החדר חם וזה לא נעים. המראות קשים".
בני המשפחה של יצחק מרגישים כל הזמן את האווירה העוטפת. "יש רגעים שאני בוכה מרוב התרגשות כשאני רואה שהם כל כך דואגים ליצחק. זה לא מובן מאליו", מספרת לאה. "אחת האחיות היום ממש התפרקה ובכתה. היא אומרת לי, 'אני מרגישה שזה הילד שלי שם'. לפני שלושה שבועות נכנס אדם שלא זיהיתי. הוא היה בעלה של אחת האחיות. הוא סיפר שגם הוא פוסט־טראומטי. 25 שנים הם נשואים ומעולם הוא לא ביקר אותה בעבודה".
× × ×
כשהכוחות הקרקעיים נכנסו לעזה במבצע צוק איתן, איציק סעידיאן היה חייל צעיר בן 19, קצת אחרי סיום טירונות. למרות שלא היה חייב, החליט יחד עם שלושה מחבריו – בן וענונו, דניאל פומרנץ ודור דמרי - להצטרף לכוחות, "אפילו עם אופניים". סעידיאן ופומרנץ נכנסו לנגמ"ש אחד, וענונו ודמרי לשני. ברגע האחרון, ביקש וענונו להחליף מקום עם סעידיאן. התאריך היה 20 ביולי, 2014.
זה היה אחד האסונות הזכורים ביותר במלחמה, "אסון הנגמ"ש". מעט אחרי כניסתם לשכונת סג'עייה, נתקע הנגמ"ש של וענונו ופומרנץ בשיירה שבה נסעה החבורה. בשלב הזה, נורה טיל נ"ט לעבר הנגמ"ש התקול. סעידיאן ודמרי, שהיו בנגמ"ש הראשון בשיירה, שמעו את הפגיעה הישירה וראו במשך שעות ארוכות את הרכב שבו ישבו חבריהם בוער מול עיניהם. שישה חיילים נספו וגופתו של אורון שאול נחטפה והוא הוכר לימים כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. "הנגמ"ש עלה באש ויצחק והצוות שלו הלכו לעזור. הם היו צריכים להוציא אותם שרופים. הוא לקח את הגוף השרוף של בן וענונו", מספרת לידה. כמו לאה אחותו שבע שנים אחר כך, סעידיאן לא הצליח להיפטר מהריח השרוף ההוא.
את חברו הטוב, רועי נעים, פגש סעידיאן בזמן המבצע. גם הוא יצא מגדוד 13 של גולני, וכשהחלה הכניסה הקרקעית החליט עם כמה חברים ללכת להכיר את הסדירניקים שירשו את מקומם. "הבאנו ממתקים, סיגריות. איכשהו נפלתי על חייל עם ציצית, זה היה איציק", הוא מספר. "כשנפרדנו אמרתי לו, 'כשתסיים את הקרב, תבוא לבית שלי, נצא, נשתה, נתפרק'. כשהוא יצא מהמלחמה הוא בא אליי. מאותו יום נהיינו חברים". סעידיאן שיתף אותו בקשיי ההתמודדות עם הפוסט־טראומה, בתסכולים מול משרד הביטחון. "היו לו הרבה רגשות אשמה על בן. בפעם האחרונה שישבנו בים הוא אמר לי, 'זה לא עוזב אותי. אני מתעורר באמצע הלילה, מריח שרוף. הייתי אמור להיות במקום בן בנגמ"ש, הלכתי לזה שלא התפוצץ. בגללי בן מת'. אמרתי לו, 'אחי, זה לא בגללך, הקדוש ברוך הוא החליט על בן איקס ועליך וואי'".
על מעורבותו של סעידיאן באסון למדה המשפחה ביום שאחרי האירוע, דרך חייל שעוד לא נכנס. הוא גם עידכן אותם שאיציק בסדר - על אף האירוע הקשה שחוו, סעידיאן ושאר צוותו נשארו להילחם בעזה, בלי טלפון או כל אמצעי תקשורת. "רק עשרה ימים אחרי הוא התקשר אלינו ויצא הביתה", לידה אומרת.
מתי הרגשת שמשהו בו שונה?
"כשהוא חזר הביתה וחיבק אותי ודיבר איתי. הרגשתי שהוא עצוב. בהמשך הגיעו התפרצויות הזעם. כל מילה הייתה מעצבנת ומקפיצה אותו. גם בצבא היו לו התפרצויות. הוא היה כועס והיו מכניסים אותו לכלא. מאז הוא כל הזמן בוכה וכל הזמן נזכר באסון, עד שהוא סיים את הצבא והלך למשרד הביטחון, וביקש עזרה. במשך שנים הוא היה רועד בערב ובוכה בשעה שבה זה קרה".
"זה הפך לדפוס. הרבה פעמים הוא היה קם באמצע הלילה והולך לישון על הרצפה, ליד המיטה של אמא שלי", מוסיפה לאה. "היו זמנים טובים יותר וטובים הרבה פחות. למעלה ולמטה. אבל ראינו את התקפי הזעם הקשים ממש אחרי שנה. ואחרי שנה וחצי הבנו לעומק שיש פה מצב חדש להתמודד איתו. זה היה מזעזע".
לידה: "הוא היה שובר מראות".
לאה: "את כל הבית. הוא הצליח לשבור בלטה עם הרגל, הוא נתן בוקס בתוך דלת ונוצר שם חור".
פחדתם?
"כן. כשהיה נכנס לאטרף הייתי מרגישה שהוא פשוט עוד שנייה עולה על הבניין וקופץ ממנו. הרבה פעמים הוא גם אמר את זה. הוא היה צועק, 'את לא מבינה שאיבדתי את החבר שלי? את לא מבינה שהריח שלו באף שלי?' או 'את לא מבינה מה עברתי במלחמה!' הוא היה רק ילד בן 19".
אחרי השחרור מהצבא חזר סעידיאן להתגורר אצל אמו בבאר־שבע והחל בטיפולים מסוגים שונים להתמודדות עם מצבו הנפשי. מאחר שרובם היו במרכז, לאחר כשנתיים עבר לתל־אביב. "הוא אמר שהים מרגיע אותו", אומרת לידה.
אז גם החל המאבק הארוך והמתיש להכרה כנכה צה"ל על רקע נפשי. הוא קיבל הכרה של 25 אחוז נכות, אף על פי שלפי המשפחה הוא זכאי לפחות ל־50 אחוז. לאורך השנים הוא זעק והתחנן להעלות את אחוזי הנכות מול אגף השיקום של משרד הביטחון כדי לזכות בשיקום מקיף יותר. מדי פעם הצליח סעידיאן להתרומם בעזרת עמותות. פעם הייתה זאת עמותת 'בשביל המחר', איתה נסע להרי הקרפטים, והייתה גם עמותת 'ימטוב', שמקדמת טיפול באמצעות ספורט ימי. "במשך שנים העמותה התעקשה שמשרד הביטחון יכניס אותה לתוכנית השיקום שלו", אומרת לאה. "רק עכשיו בעקבות המקרה שלנו הם סוף־סוף הסכימו". בשנים האחרונות הוא נעזר בדואק, שמאמץ לביתו נכי צה"ל פוסט־טראומטיים ומסייע להם.
במרוצת השנים, קיבל סעידיאן טיפול גם בבית הלוחם כחלק מהשיקום המוגבל שלו זכה ממשרד הביטחון. הישיבה עם עוד נכי צה"ל עזרה לו, מספרת לאה, אבל גם הכבידה עליו מאוד. "הבעיה הייתה שהוא לקח את הסיפורים שלהם ללב. כל פעם שהיה מדבר איתי הוא היה מספר על עוד פוסט־טראומטי שכאב לו הלב עליו. אני מאמינה בכל ליבי, שעם כל הצער שלו – האישי והפרטי שלו – הוא לקח את הכאב של כולם. הוא עשה את זה בשביל כולם", היא אומרת.
"הוא היה חוזר מבית הלוחם ומספר, 'את יודעת שיש אבא פוסט־טראומטי שלא מדבר עם הילדים שלו? שהוא לא עושה להם קידוש בשישי כי הוא לא מסוגל? את יודעת שיש פוסט־טראומטי שהחליט לישון על עץ? בחור בן 24 שבנה לעצמו בית על העץ כי הוא לא מסוגל יותר לישון בחדר שלו, הוא רגיל לישון בשטח. את רוצה להגיד לי שמשרד הביטחון לא מבין שצריכים לטפל באנשים כאלה?' והוא חזר עם הסיפורים עוד יותר מתוסכל, מכאב על אחרים. הוא תמיד היה אומר, 'אין צדק בעולם. אין הגינות'. אתם הצבא, לקחתם אותו כילד, אתם אבא ואמא שלו, זה מה שאתם נותנים לו להבין? שהעולם לא פייר? העבד עשה את שלו והוא יכול ללכת? אני לא מבינה".
כמו אצל הרבה נפגעי טראומה, משבר הקורונה החריף גם את מצבו הנפשי של סעידיאן. הסגרים, החל"ת, הבדידות, השיח על מגפה מסכנת חיים – הגבירו והעצימו את התסמינים.
בתקופה שקדמה לטרגדיה היה משהו חריג?
לידה: "לא משהו ספציפי. שאלתי אותו איך הוא מרגיש. האם אתה מסתדר. אחרי פסח תמיד היה אצלנו אירוע. הייתי מכינה לו אוכל שייקח הביתה, דברים שהוא אוהב". לאה יושבת לידה ומנסה לעצור את הדמעות עם כרית אצבעות ידיה. "לא הרגשנו. לא הייתי מעלה על דעתי שהוא עד כדי כך יזיק לעצמו", ממשיכה האם.
לאה לוקחת אוויר. "שבוע לפני שזה קרה הייתה לנו שיחה קשה. בשבילי הוא כמו הבן הבכור שלי. אבא שלנו נפטר שבוע לפני בר־המצווה של יצחק. אני הייתי בת 26, נשואה מגיל 17. גרתי אז בירושלים, והוא עבר לגור אצלי. הוא למד בירושלים וסיים את התיכון. הוא מאוד רצה להתגייס, ורק לגולני. ובשבוע האחרון, הוא דיבר איתי על טיסה לחו"ל. הוא אמר לי, 'תקשיבי, החלטתי שאני רוצה לרדת מהארץ. אתחיל בשישה חודשים להתנסות'. אמרתי לו, 'מה פתאום. אתה לא מסתדר כאן, לא מוצא את עצמך בעבודות, יש לך את ההתקפים ואת הזעם, בוא נטפל בזה קודם ונראה מה הלאה. קודם תהיה חזק נפשית'. יצחק כעס. 'אם את לא מסכימה איתי ולא מוכנה לתת לי כסף אני לא אדבר איתך יותר'".
מה עשית?
"כעסתי עליו. 'למה אתה לא מבין שאני לא רוצה שתתרחק לחו"ל?' וכשעשינו על האש, כל המשפחה בפסח", היא עוצרת את דיבורה והעיניים מתמלאות שוב דמעות, "הוא בא ואמר 'שלום'. אני לא זוכרת אם עניתי לו בכלל כי כעסתי עליו. הוא אמר לי להתראות, חיבק את הבנות שלי, מאי ואור, ואני לא חיבקתי אותו".
ביום שזה קרה דיברתם?
"לא. הייתי בסופר במסלול הרגיל אחרי העבודה. בשבע בערב דוד שלי, אח של אמא, ראובן, התקשר ושאל אם יצא לי לדבר עם יצחק לאחרונה. ראובן לקח על עצמו לעזור למשפחה שלנו וליצחק אחרי שאבא שלנו נפטר. היה ביניהם קשר מיוחד. הוא היה הסנדק של יצחק בברית. הוא סוג של ראש המשפחה שלנו. הוא ליווה אותו לבתי המשפט, קישר אותו לעורכי הדין. רגע אחרי שניתקתי את השיחה איתו מתקשר אליי כתב, שלא אומר את שמו. 'שלום לאה. מה יש לך לומר על זה שאחיך התאבד?' הוא לא אמר שרף את עצמו, הוא אמר התאבד. ישר חשבתי לעצמי שאם כתב מתקשר זה אומר שמדברים על זה בחדשות, ואמא לבד בבית. התקשרתי לראובן. הוא שלח את גיא, הבן שלו, ואני זרקתי את הקניות באמצע הסופר. צרחתי כמו מטורפת ודהרתי לבית החולים".
אתן כועסות עליו? על מה שהוא עשה?
"לא, איך אני יכולה לכעוס עליו", אומרת לידה. ולאה מרחיבה: "יש כעס על משרד הביטחון. על הצבא. כשהגעתי אחרי שזה קרה הם ביקשו סליחה. על מה? על זה שהוא היה 50 אחוז נכות והתייחסו אליו כאל 25 אחוז. יש מולם תיק, עמוס בדפי A4 והם פשוט לא פתחו אותו ולא קראו אותם. נכי צה"ל נשלחים על ידי משרד הביטחון בכבודו ובעצמו לבית החולים הזה, לפגוש כאן פסיכולוגים ופסיכיאטרים, בשיבא, הם רושמים חוות דעת על הנכה, שמבחינתם הוא פוסט־טראומטי, בגלל המלחמה. ראיתי את המכתב הזה בעיניים. ומשרד הביטחון לא מקבל את זה. אז למה שולחים אותם לכאן?"
"הוא חייב לצאת מזה", לוחשת פתאום האמא. "הוא כל הזמן חיפש את ההגינות ואת היושר והצדק. והצדק זה שהוא יחיה, כי לא מגיע לו".
× × ×
אל מחלקת הכוויות מגיעים לאורך כל שעות היום עשרות חברים ומבקרים. בגלל תשומת הלב שקיבלה המשפחה והסחרור שהגיעה בעקבותיה, היא מלווה על ידי ירמי כהן, יועץ אסטרטגי ומומחה לניהול משברים, שמסייע לה בהתנדבות. הוא גם מנהל את הקשר של המשפחה מול גורמי משרד הביטחון ואגף השיקום. “האמת שמאז המקרה אגף השיקום מלווה אותנו המשפחה בצורה יוצאת מן הכלל”, מציין אבי.
בחודש הראשון החברים היו יושבים שם שעות, עם המשפחה, אבל בשלב מסוים לידה ביקשה שיחזרו הביתה, ושהיא תעדכן אם יש שינוי. ועדיין, החברים הקרובים מגיעים פעמיים־שלוש בשבוע. "תראי את הווטסאפ שלי", אומרת לאה. "יש לי לפחות 40 הודעות של כל החברים שלו בקבוצה של 'ימטוב'. גם אנשים שלא קשורים ליצחק מעודדים, מביאים דברים לשבת. לא ייאמן בכמה אהבה עוטפים אותנו. זה מרגש כשמתקשרים אלינו מבתי כנסת ואומרים, 'אנחנו מתפללים לשלומו. אנחנו מדליקים נרות'. זה מחזק אותנו".
"השבוע פגשתי אישה מהמכולת השכונתית", מספר אבי. "היא זיהתה אותי והתחילה לבכות. 'אחיך מלאך, הוא היה עובר ותמיד מגיע לעזור לי להרים דברים, לסדר עבורי. הוא ראה שאני מתאמצת. היה עוזר לי שלוש־ארבע פעמים בשבוע. הוא לא רצה ממני כלום'. את כל הסיפור היא מספרת בבכי נוראי. גם אני התחלתי לבכות איתה".
איך עוברים עליכם הימים?
"הרבה תפילות והרבה אמונה בהשם. אינסוף תפילות. אשתי עושה הפרשת חלה. אנחנו כל הזמן מכוונים. אני מדבר עם יצחק, הולך אליו, אומר לו, 'אני אוהב אותך. אני הולך אבל אחזור. אל תדאג'. הוא פקח את העיניים כמה פעמים, לכמה שניות, למרות חומרי ההרדמה. בכוח הוא מנסה לפקוח את העיניים. אומרים שזה רפלקס של הגוף, אבל אני מאמין שהוא שומע אותי".
בשבועיים הראשונים אחרי המקרה, גם רועי הגיע לבית החולים מדי יום. לאחר מכן, הצליח להשיג פגישה עם הרב קנייבסקי ולשלוח אליו את אבי וגיא, אחיו של איציק. הם שאלו את הרב מה עליהם לקחת על עצמם כדי שאיציק יבריא, והוא הנחה אותה להרבות בלימוד תורה. "אחרי שבועיים התחלנו ללמוד לבד. אירגנתי אברך שילמד אותנו. כמעט כל לילה הוא מסיים בכולל ובא למחלקה. אנחנו לומדים יחד, עד 11־12 בלילה. מדי פעם מצטרפים עוד חברים של איציק".
בצהריים, כשהרופאים והצוות הסיעודי מסיימים לטפל בסעידיאן, ד"ר חרץ יוצא מחדרו. הטיפול מורכב, גם פיזית וגם נפשית. "זה מתסכל להבין איך איציק הגיע לזה, זה גורם לך נורא לרצות לעשות, מצד שני קיים קושי שלא מדברים עליו בפומבי", אומר ד"ר חרץ. "אנחנו כצוות רפואי שמטפל בו יודעים מה מצפה לו אחר כך. אנחנו מדברים על אשפוז מאוד ארוך, על תהליך שיקומי מורכב וקשה פיזית, נפשית ותפקודית. גם היה ונצליח להציל אותו – הוא לא יחזור להיות איציק של לפני השריפה. גם בתרחיש האופטימי שנצליח להציל אותו ולשקם, הוא יישאר פגוע מאוד. אנחנו מטפלים בו בצורה הטובה ביותר – אבל יודעים בלב מה המשמעות. הוא בחר במעשה קשה – ועכשיו הוא לא יכול להמשיך לקבל החלטות. לנו כצוות רפואי יש פריבילגיה לא לקבל החלטות. לזה אחראית המשפחה והאפוטרופסים לגוף".
לידה יושבת שעות על גבי שעות, מהבוקר עד הלילה, על הספות מחוץ למחלקה. מדי פעם היא נכנסת לראות מה שלום איציק. פעמיים ביום היא נכנסת אליו לחדר. "אני מדברת איתו כל הזמן. בבוקר אני אומרת לו, 'בוקר טוב, מה שלומך? עברת את הניתוח בטוב, ברוך השם. אני רוצה שתהיה חזק ותתגבר על זה'. אני מדברת אליו גם לפני השינה. אני מדמיינת את היום שהוא ייצא דרך הדלת. כל פעם שדלת החדר שלו נפתחת אני רואה אותו פוסע דרכה בדמיון. אני לא מוכנה לוותר", היא אומרת בגרון חנוק. "הוא רוצה לחיות. אני יודעת שהוא רוצה לחיות. הלוואי שהוא יתעורר וירגיש כמה הוא גיבור".
"חשוב לי שכל עם ישראל יידע שיצחק סעידיאן הוא גיבור", אומר גם אבי. "פעמיים הוא הגן על עם ישראל: בפעם הראשונה במלחמה, ופעם נוספת כשהוא רצה להקריב את עצמו למען כל נכי צה"ל. הוא עשה הכל בשביל עם ישראל".
לפנייה לכתב/ת 
