בימי חלדי כבר הזדמן לי להיתקל באי אלו אנשים דוחים - השמות שמורים במערכת - אבל דבר לא הכין אותי לקבס שעוררו בי הח"כים החרדים שמתנגדים להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את האסון במירון.

חקירת אסון הרכבל באיטליה התחילה למחרת התרחשותו, ומספר חשודים כבר נעצרו. אצלנו עוסקים הח"כים החרדים בהשכחתו ובהתנערות ממנו. אבל הטוב שבסיפור הרע הזה, שנקטלו בו 45 נפשות, שהוא קורע את המסווה מעל הפרות החרדיות שהרביץ לנו הקב"ה בנאות הדשא של הכנסת, ומראה שאינן פרות קדושות אלא סתם בהמות. בלדינו קוראים לאנשים כאלה "בהמה אין פורמה דה בן־אדם", וכאן לפנינו בהמות אין פורמה דה ח"כים - ח"כים חרדים, ערלי לב וחסרי מצפון, אשר על פי התנהגותם כלפי ציבור יהודי עם "מאפיינים יהודיים", אפשר לראות בהם גם סוג חדש של אנטישמים.

כזכור, הפצועים וההרוגים באסון הזה, הגדול בתולדות המדינה, היו כולם חרדים, ודווקא נציגיהם בכנסת - כמו לכבוד השלושים למותם - מתנגדים להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. ליתר דיוק, הם מסכימים לוועדה אחרת, שבראשה לא יכהן שופט בדימוס, שתמנה נשיאת בית המשפט העליון, אלא ראש רשות מקומית לשעבר שימנה שר הפנים (עבריין מועד ומורשע, ומי שיש לברר את תרומתו האישית לאסון הזה), נציג משרד הפנים (כלומר, מי שימנה שר הפנים, אותו עבריין מועד ומורשע שהרגע הזכרנו), נציג המשרד לבטחון הפנים (כלומר, שלוחו של השר העני ממעש לבטחון הפנים, שגם את אחריותו ואת אשמתו יש לחקור), נציג משרד הדתות, שהמקומות המכונים קדושים נמצאים באחריותו, נציגי הרבנות הראשית (נא להפסיק לגחך) ושני "נציגי ציבור" מטעם יו"ר הוועדה, שימונה, כאמור, על ידי אותו עבריין מועד ומורשע, שרוחו הרעה מרחפת מעל למדינה הזאת ומתקרא "שר הפנים".

בחודש שחלף מאז האסון, התמוטט גם יציע באירוע חרדי בגבעת זאב, ושני אנשים נהרגו בו, ונחשפו עוד פגמים מאותו סוג עצמו בבניית עוד יציעים לקראת חתונה גדולה בבני־ברק. ובכלל, אין זו התקופה המפוארת ביותר של הנהגת היהדות החרדית, וצאן מרעיתם משלמים את המחיר. מגפת הקורונה, בדרכה הכה־אובייקטיבית, העלתה את המוות בחלונותיהם וחשפה את בורותם ואת אנוכיותם של חלק מרבניהם. האסון במירון חשף את זלזולם ועתה את רשעותם של עסקניהם ואת תאוות הכבוד והכוח שלהם. חתונות הפאר הוולגריות שהם מפיקים בימים אלה ממש, מעידות על אטימותם.

כמו אדם שמזניח את בריאותו, הזניחה החברה החרדית, בניצוחם של כל אלה, את בריאותה. שנים של טפילות, של תובענות, של סחטנות, עם הרהב שנלווה אליהן, גובות מחיר לא רק מהחברה הישראלית בכלל, אלא מהם עצמם. בהנהגת אותם עסקנים הם דימו בליבם: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". כוחי, עליונותי, דרגתי הרוחנית, בקיאותי ושאר מעלות וסגולות שהם מייחסים לעצמם.

פעם, כשהייתה מתגלה גופה בשדה, היו מקיימים טקס "עגלה ערופה" ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". היום לא די בכך. יש ידיים ששפכו, יש עיניים שראו, ויש אנשים שהזהירו, ויש אמצעים לחקור וצריך לחקור, וכיוון שהציבור הכללי כבר התרגל לשרת את הציבור החרדי - נעניק לו גם את השירות הזה.

בעניין אחר אך שייך

בימים אלה מבקשת רשות שמורת הטבע והגנים לבדוק את האפשרות למנוע את כניסתן של נשים לאתרי טבע מסוימים בשעות מסוימות, כדי שגברים יוכלו להשתכשך שם בלי נוכחותן. הבדיקה הזאת נערכת בגלל פניות ותלונות שהגיעו "מאנשים ומארגונים" - כך נאמר לי - בעניין זה. כיוון שאני נגד הדרתם של בני אדם, ומשום שאינני מאמין שאמונה דתית ורגשות דתיים עומדים מעל לתפיסות מעוד סוגים, קראתי ומצאתי שארגון בשם "בצלמו" שב ומופיע בפעילות הזאת.

"בצלמו" הוא ארגון שמבקש "זכויות אדם" - כך כתוב - "גם לציבור הדתי". יש בניסוח הזה משהו נוגע ללב אך גם תמוה, כי בדרך כלל הדת והמחזיקים בה מבקשים לעצמם חובות, ולא זכויות, ועושים זאת מתוך הכרה פנימית עמוקה, מה גם ש"דת" ו"זכויות אדם" אינן מחבבות זו את זו במיוחד. אבל מה שבאמת מעניין כאן הוא השם "בצלמו". כמו "בצלם", גם הוא לקוח מהפסוק: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו". אבל לפסוק הזה יש גם המשך: "זכר ונקבה ברא אותם". כלומר, גם האשה היא אדם, וגם היא נבראה בצלם אלוהים. אלוהים עצמו אומר באותו פרק: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", בלשון שהיא גם זכר וגם נקבה, אבל "בצלמו", בניגוד לאלוהים, בחר בצורת הזכר בלבד, הוא הזכר שמגיע לו לרחוץ במעיינות בלי שנקבות תפרענה לו.

מספד קצר

בשבוע שעבר מת בניו־יורק הרופא והסופר פרופ' יצחק קרונזון. לשמחתי, לא נזקקתי ליכולתו הרפואית - הוא היה רופא לב דגול - אבל נזקקתי בהחלט ליכולתו הספרותית. לא כל הסופרים זוכרים שתפקידם המקורי והראשוני, הרבה לפני היותם הצופים לבית ישראל, הוא לספר סיפור, ופרופ' קרונזון היה מספר בחסד עליון. פגשתי, שמעתי וקראתי אותו. הייתה לו הבחנה נפלאה ללב האדם - אולי צריך להיות קרדיולוג לשם כך - והיה אחד הסופרים הכי מצחיקים שקראתי מימיי.

במותו של קרונזון אבד לספרות העברית חבר מיוחד במינו. בין היתר, משום שבכל מה שנוגע לצחוק, אי־אפשר לרמות, ולא להסתתר מאחורי פוזות, סמלים ופרשנויות. הסופר עומד בו למבחן אכזרי ופסקני - האם הקורא פרץ בצחוק רם בקריאת ספרו, או לא. קרונזון, בעיקר בספריו "מי מקבל את בלגיה?" ו"אמא שמש ומולדת", הצחיק אותי ואחרים עד כדי עוויתות ודמעות. אני מתעצב ומצטער על מותו. ¿