לקראת סיום הכשרתו כקצין איסוף (קצ"א) במוסד נשלח דוד ברנע לאחת ממדינות אירופה. זה היה במסגרת התרגול המסכם של הקורס, שכלל הכנה קצרה בארץ ולאחר מכן ביצוע "על רטוב", בשטח.
מפקד שלוחת המוסד באותה מדינה היה דוד מידן, לימים ראש אגף בארגון. מידן התרשם מאוד מברנע, גם ברמה האישית וגם המקצועית, והוא זה שהעניק לו את ההסמכה כקצ"א – אחד מתפקידי הליבה במוסד וזה שעוסק בגיוס ובהפעלת סוכנים.
מידן רצה להשאיר את ברנע אצלו, אך מסיבות כאלה ואחרות זה לא יצא לפועל. יוסי כהן, שהיה אז ראש השלוחה במדינה אחרת באירופה, משך את ברנע אליו, והוא הוצב שם בתפקידו המבצעי הראשון במוסד.
ב־1 ביוני ייסגר מעגל כאשר כהן יעביר לברנע את מטה ראשות המוסד – מוט עץ מגולף ובראשו סמל הארגון בריקוע על גבי זהב ודגל ישראל, ועליו טבעות עם שמותיהם של ראשי המוסד עד כה.
כמו כהן ומידן, גם ברנע גדל ב"צומת", האגף לגיוס והפעלת סוכנים. מידן, שהיה אף הוא מועמד לתפקיד ראש המוסד אצל נתניהו, כיהן כראש אגף "תבל" ליחסי חוץ חשאיים במוסד וכמתאם שו"ן (שבועיים ונעדרים) והוביל מטעם ישראל את עסקת שליט, אומר כי תפקיד הקצ"א, יותר מכל תפקיד אחר, הוא ההכנה הטובה ביותר לתפקידים הבכירים ביותר בארגון.
"בסופו של דבר, קצ"א הוא אדם שאמנותו היא לעסוק באנשים, להבין אנשים, לקרוא אנשים, ליצור מגע ואמון עם אנשים", מסביר מידן. "את היכולות האלה, והידיעה כיצד להתאים את עצמך לנסיבות ולמי שעומד מולך, צריך לא רק בסיטואציה של גיוס סוכנים, אלא בכל מקום ובכל רגע. מפקד צריך לדעת איך לזכות מאנשיו לציות ולתפקוד ברמה הגבוהה ביותר; ראש מוסד צריך לדעת להוביל את הארגון קדימה, גם להשיג את התמיכה מהדרג המדיני, וגם לבוא בדברים ובתיאום מבצעי עם שירותי מודיעין אחרים. כל זה, בשורה התחתונה, הם אנשים".
מידן הוא לא רק קולגה ומפקד לשעבר של ברנע אלא גם חבר. הם אפילו מתגוררים לא רחוק זה מזה, באחד היישובים בשרון. "דדי הוא איש משפחה, אחד מהעם, לא בולט, לא יצעק באירועים ולא יריב עם אף אחד", מספר מידן. "יש בו שילוב של שקט ושל המון עוצמה. החלטי, משימתי, מסמן מטרות וחותר אליהן כל הזמן. לפעמים אתה לא יכול להיות נחמד כדי לבצע את המשימה, אז יש לו גם את זה, הוא איש פתוח וקשוב שאין לו בעיה לשאול על דברים שהוא לא יודע. והוא לא איש של מהלכים פוליטיים. אני לא רואה אותו נפגש עם פוליטיקאים בכלל".
ד', שמשרת עדיין במוסד, הוא חבר ופקוד לשעבר של ברנע, ומכיר אותו יותר מ־20 שנה. "אני זוכר את דדי עוד מהיום הראשון של הקורס, ב־1996", הוא מספר. "אמנם הוא היה שקט, אבל שידר עוצמה פנימית בלתי רגילה. כשמפקד הקורס שאל את החניכים מדוע התגייסו למוסד, דדי השיב שלאחר רצח רבין הוא הרגיש שהוא נקרא לדגל.
"כבר במהלך הקורס ידענו שהוא יגיע רחוק. דדי הוא איש של אנשים. עם כניסתו לתפקיד ראש האגף, בהתכנסות הראשונה עם כלל עובדי האגף הוא אמר שכל מי שמעוניין בשיחה אישית עימו, הוא מתחייב לפגוש אותו בהקדם האפשרי ואף באותו היום".
כמה שנים לפני הצטרפותו של ברנע לשורות הארגון אפיין ראש המוסד דאז, שבתי שביט, את איראן כאויב מרכזי. עולם היעדים שברנע פגש כלל אפוא מעט מאוד מהיריבים הישנים – אש"ף ועיראק – קצת מהיריב שנותר משמעותי – סוריה, והרבה מהיריב המרכזי החדש – איראן, ולצידו ארגוני הטרור הג'יהאדיסטיים – חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני.
בתחום שבו עסק, גיוס והפעלת סוכנים, יש למוסד קשיים שאין לארגוני ביון אחרים. מגייס הסוכנים צריך לפעול תחת כיסוי, גם מפני גורמי ביטחון מקומיים אך בעיקר מול המטרה (כלומר: הסוכן הפוטנציאלי). מדובר בתהליך ארוך, איטי, ומייגע מאוד, שבו המגויס צריך להיות משוכנע כי הוא זה שיזם את הקשר, או שמדובר במפגש מקרי או בקשר תמים – ולא בקשר עם האויב הגרוע מכולם – מדינת ישראל. הרבה יותר קל לגרום למישהו לשתף פעולה אם הוא חושב שהוא מסייע לשירות ביון ערבי אחר, לקצין של אחד הצבאות או לאיש עסקים שמבקש לעשות בעזרתו כסף קל. ובעולם של אמצע שנות ה־90, עם מעט סלולרי, אבל בלי רשתות חברתיות ובלי מערכות ביומטריות, היה קל יותר להחליף זהות.
הילד המקובל של הכיתה
דוד ברנע נולד באשקלון לפני 56 שנה וגדל בראשון־לציון. הוא למד בבית הספר היסודי עין הקורא בעיר, ילד נמוך קומה עם שיער בהיר ואמא שמלווה אותו בכל בוקר ודואגת שייכנס בבטחה. ברנע היה מגיע ראשון לכיתה כדי להספיק ולעבור שוב על שיעורי הבית.
"הייתי המחנכת שלו מכיתה ו' עד ח'", מספרת רחל לוין, בת 74. "הוא היה תלמיד מאוד טוב, אבל לא מאלה שקופצים עם כל שאלה שהם יודעים את התשובה עליה. הוא לא משך תשומת לב בכלל, ועדיין היה הילד המקובל של הכיתה, כזה שאוהבים אותו למרות התכונות הבלתי מתבלטות שלו. יש מנהיגים קולניים, ויש את הילדים האלה שמובילים ומנהיגים בזכות השקט שלהם. כזה היה דדי. כל מורה היה חולם על תלמידים כמוהו. השקט שלו מאוד מתאים לארגון כמו המוסד וזה כנראה חלק מהעניין".
מנהל בית הספר באותם ימים, זאב דורות, זוכר אותו היטב: "הוא היה תלמיד טוב, שקט מאוד, לא שוויצר. כשפורסם על מינויו לראש המוסד, הרגשתי כאילו הבן שלי מונה. זה עבר בקבוצות הווטסאפ של המורות והמורים לדורותיהם והם מיד התחילו להעלות זכרונות. התקשרתי לרחל לוין ואמרתי לה שמגיע לה קצת נחת, כי דדי שלה הפך להיות איש חשוב, כנראה גם בזכותה".
בשנת 1979 הצטרף ברנע לפנימייה הצבאית לפיקוד בתל־אביב (שעם בוגריה נמנה גם הרמטכ"ל לשעבר, שר החוץ גבי אשכנזי). "דדי בלט בכישורים שלו – גם במישור השכלי וגם במישור הפיזי", מספר עו"ד צחי יגור, חברו לפנימייה. "הוא היה אחד החניכים המקובלים והמוערכים. בריצות הוא היה בין הראשונים, הוא הצטיין בניווטים ובמסעות והיה אלוף בעליות מתח. אני זוכר אותו כשתקן, לא מתפרץ, צנוע, ללא צורך אובסיסיבי להפגין את כישוריו, שהתבלטו באופן טבעי".
מה תכונת האופי שהכי בלטה אצלו?
"דיבר מעט ועשה הרבה. תמיד הגיע ראשון, אבל לא שכח לעזור לחברים בדרך. מאוד מאורגן ומסודר. אי־אפשר היה לנחש לאן יגיע בסוף, אבל כן היה אפשר להתרשם שמדובר בבחור עם הרבה מאוד איכויות".
ב־1983 התגייס ברנע לצה"ל, סיים מסלול בסיירת מטכ"ל ושירת כלוחם ביחידה. מפקד הצוות שלו, אריאל מגל (אחיו של ינון מגל), מספר עליו: "הוא בן אדם מדהים, גבר, כמו שאומרים, איש מאוד ישר, מאוד מקצועי, במיוחד בניווטים, חבר לעילא ולעילא, מישהו שאפשר תמיד לסמוך עליו, שכיף להיות איתו, וגם איש אמיץ מאוד. אני גאה שהייתי המפקד שלו ומאוד שמח על המינוי. המוסד לא חף מקשרים ומאינטריגות, ודדי הוא אנטי־תזה לדבר הזה, אדם שבא ממקום מאוד צנוע, ישר ונקי".
לאחר שחרורו מצה"ל יצא ברנע ללימודים בארצות־הברית וסיים תואר ראשון במינהל עסקים במכון הטכנולוגי של ניו־יורק ותואר שני במינהל עסקים במגמת מימון ב־Pace Univrsity. עם סיום לימודיו שב לארץ ועבד כמנהל עסקי בבנק השקעות וכאנליסט ומנהל בכיר בחברת "כלל מנפיקים".
ב־1996 החליט לעזוב את העולם העסקי והתגייס למוסד. יש כאלה שטוענים כי מאס בחיי הבנקאות ולמרות ההצלחה שם, חיפש אקשן. אחרים שמעו ממנו כי גל פיגועי ההתאבדות של אמצע שנות ה־90 הניעו אותו לחזור ולחפש את מקומו בחזית ההגנה על מדינת ישראל ועל העם היהודי. וישנם כאלה, שששמעו ממנו כי הטראומה של רצח רבין היא שהניעה אותו לחפש קריירה חדשה במקום כה שונה. "הוא היה בכיכר בזמן העצרת שבסופה נרצח רבין והאירוע הזה הוא שדחף אותו להתגייס למערכת הביטחון", מספר מידן. ויכול להיות שכל התשובות נכונות. כל קצ"א מתחיל במוסד יודע שאנשים אף פעם לא עושים משהו בגלל מניע אחד. תמיד יש כמה מניעים והם מעורבבים זה בזה, וכדי להצליח לגייס אדם להיות סוכן שלך צריך לדעת לאבחן את מניעיו במיקרוסקופ רגשי ולדעת איך להשתמש בהם לטובת המשימה.
אילן מזרחי, לימים המשנה לראש המוסד וראש המטה לביטחון לאומי, היה ראש אגף צומת כשברנע הגיע לשם כקצין איסוף צעיר. גם הוא מתאר אדם צנוע ומופנם, בבחינת מים שקטים חודרים עמוק. "מהרגע הראשון דדי בלט באופן המעמיק שהוא מטפל בדברים", מספר מזרחי. "כבר אז הוא נראה לי כמי שיתקדם לעמדות בכירות בארגון, אם כי לא חשבתי שהוא יגיע להיות ראש המוסד. כשכבר הייתי בפנסיה, ודדי היה ראש צומת, היינו נפגשים, ואז הבנתי שהוא יגיע הרבה יותר רחוק ממה ששיערתי. איש רציני מאוד, בעל ראייה רחבה, מקצוען ומאוד יצירתי. לא הופתעתי כשנבחר לראש המוסד".
עשור לאחר שהחל את עבודתו כקצ"א, חזר ברנע לאותה שלוחה אירופית כמפקד. בהמשך מינה אותו ראש המוסד תמיר פרדו להיות סגן ראש אגף "קשת" (אגף מבצעים מיוחדים), שעוסק במעקבים, פריצות ופעולות בארצות בסיס, כלומר – מדינות שיש לישראל קשרים דיפלומטיים עימן.
"הכרתי אותו מאז שהיה צעיר מאוד והיה בו פוטנציאל מדהים", מספר פרדו. ביקשתי ממנו להיות סגן ראש אגף מבצעים מיוחדים למרות שזה לא התחום שממנו הגיע. הרקע הצבאי, האופי והיכולות שלו סייעו לו להצליח. אחד הדברים היפים אצלו זה כושר הלימוד. דבר נוסף שבולט אצלו זו לקיחת אחריות אישית אם יש דברים שנעשים לא כמו שצריך. זו תכונה נדירה מאוד במדינת ישראל".
פרדו הוא גם זה שקידם את ברנע לראש אגף צומת. "מהר מאוד הוא הבין שצריך לעשות מהפכה כדי לממש את הייעוד של האגף, שבו צמח בעצמו. הוא הכניס שינויים מדהימים ועשה מהפכה שלדעתי לא עשו שם יותר מ־30 שנה. היו הרבה משימות קשות והוא ביצע אותן בצורה יוצאת דופן. הוא איש עבודה אמיתי".
יצא לך לעמוד לצידו במצבי לחץ?
"לא מעט פעמים. הוא קוּל, מאוד קר רוח, ענייני, מקבל החלטות קשות ברגעים קשים מאוד. שילוב של מפקד ובן אדם. כשהוא אומר 'אחריי', הוא לא צריך לסובב את הראש כדי לראות אם רצים אחריו. מדינת ישראל תתברך בראש מוסד מעולה".
גם ח"כ רם בן ברק, לשעבר המשנה לראש המוסד, סבור שמדובר במינוי ראוי מאוד. "דדי יודע לקבל החלטות מבצעיות אמיצות. הוא מתפקד מעולה במצבי לחץ, לא מתרגש. מאוד לא מוחצן. איש צנוע בהתנהלות שלו, מאוד שונה מראש המוסד היוצא. אני מעריך שהמוסד הולך להתכנס בחזרה לתוך עצמו תחת פיקודו ולעשות ארגון מחדש".
דיברת איתו מאז המינוי?
"כמובן. הוא לא הוא לא הופתע בכלל, אבל התרגש מאוד. גם אני התרגשתי בשבילו".
ברנע נשוי לרוני, בעצמה אשת קריירה העוסקת בתחום הייעוץ. "פגשתי את אשתו ואותו לא מזמן", מספר מידן, "עשינו כנס מצומצם של חברים ושם הוא סיפר לי שהוא מתרגש לקראת הריצה שלו לראשות המוסד ועד כמה הוא רוצה את זה. אנחנו גם נפגשים יחד בבית הקפה השכונתי מדי פעם".
עם סכין בין השיניים
על שני האנשים שעסקו בחשאי במינויו של ראש המוסד הבא – נתניהו וכהן – אומרים שהם רואים קדימה ויודעים לזהות סיכונים וסיכויים. אלא שנתניהו רצה שכהן יישאר, יש אומרים – כדי למנוע תחרות עתידית בפוליטיקה, ואילו כהן רצה לסיים.
ראשית, כי לא מתגרים במזל, אפילו אם אתה מאלה שהכוכבים תמיד מסתדרים להם בדיוק במקום. 38 שנים בלי תקלות שיכולות להתרחש בכל רגע זה לא דבר שצריך לקחת כמובן מאליו. ממש לאחרונה, ביום שבו יצא מאחת ממדינות היעד (מדינת אוייב) לוחם מוסד בפעם האחרונה בקדנציה שלו כראש הארגון, אמר כהן: "עכשיו יהיה הלילה הראשון שבו אני באמת יכול לישון בשקט".
שנית, כי מרגע שהיה ברור שביידן הוא הנשיא הבא של ארצות־הברית, הבין כהן כי המטרייה שפרסו טראמפ ואנשיו מעל פעולות המוסד נגד איראן עומדת להיסגר.
ושלישית, כי כהן בוודאי חשב על מה שגורם אמריקאי בכיר שדיבר איתו לא מזמן הגדיר כ"הפסגה השנייה". כלומר – לאן הוא הולך מכאן. נדמה כי כל הפרסומים בנוגע לתפקיד שגריר או מתאם או כל משרה ממשלתית אחרת – היו כוזבים. כהן מחפש לבלות לפחות את העתיד הקרוב במקומות אחרים לגמרי ובפרופיל נמוך מאוד.
כהן הבהיר שהוא "הולך לבקו"ם" ב־6 בינואר 2021, ולא משנה מה יגיד נתניהו. ראש הממשלה לחץ על כהן להישאר שנה נוספת, כהן הסכים לשלושה חודשים, והם סיכמו על חצי שנה שמסתיימת ביום שלישי הבא.
בנובמבר האחרון, אחרי ההתנקשות במוחסן פח'ריזאדה, ביקש כהן מנתניהו לקבוע מי יהיה ראש המוסד הבא. הוא ראה את חוסר היציבות הפוליטית וחשש, ובצדק, שייתקע בממשלות מעבר.
כהן אמר בזמנו לאהוד לביא, סגנו הקודם, כי הוא ממליץ לו להישאר בתפקיד מסוים במערכת כדי לאפשר לעצמו תחרות עם הסגן הבא, דוד ברנע. לביא סירב וביקש חופש עד שימונה ראש. יש הסבורים כי היה בטוח מדי שהירושה נמצאת בידיו. נתניהו קיבל בדצמבר את דעתו של כהן כי יש למנות חצי שנה מראש את ראש המוסד הבא – והחליט על ברנע.
חשוב לציין כי יש קונצנזוס כמעט מלא במוסד, גם בקרב המשרתים כעת וגם אצל הלשעברים, כי שני המועמדים ראויים מאוד. זה לא מובן מאליו. אנשי המוסד הם לא תמיד, אם לנסח זאת בעדינות, מהמפרגנים ביותר.
הבחירה בברנע היא ניצחון במאבק בין שתי גישות פעולה. גישה אחת דוגלת בפעולה שקטה, מתמשכת, בפרופיל נמוך, שעיקרה השגת מידע והכנת תשתיות למקרי חירום קשים שבהם תזדקק המדינה לפעולות הגורמות נזק משמעותי ליריב. הגישה השנייה, שכהן הוא אחד מחסידיה, דוגלת בכמה שיותר פעולות שיש להן הכרעה ברורה, שמסתיימות בנזק משמעותי ליריב, גם בעיתות שאינן מצב חירום.
שורת הפעולות שביצע המוסד בשנים האחרונות, או שיוחסו לו בתקשורת הבילאומית, ממחישות את הגישה השנייה. דוגמה מצוינת שאפשר לדבר עליה – פשוט כי ישראל לקחה עליה אחריות – היא גניבת ארכיון הגרעין האיראני בידי אנשי המוסד, ב־1 בפברואר 2018. חסידי הגישה השמרנית יגידו שהמבצע חשף או סיכן יכולות של המוסד שהיו צריכות להישמר לעיתות חירום. חסידי הגישה השנייה יגידו כי אל מול האויב המרכזי צריך להשתמש בכל אמצעי. ברנע שייך לאסכולה של כהן ושל מאיר דגן ז"ל לפניו – עם סכין בין השיניים, חותר למגע ומחפש touchdown.
כסגנו של כהן בשנתיים וחצי האחרונות היה ברנע אחראי על כל האגפים המבצעיים ועל הפעלת הכוח. ומדובר באחת התקופות העמוסות ביותר במבצעים בתולדות הארגון. אבל צריך לזכור כי העולם מכיסא ראש המוסד שונה מאוד מכל תפקיד אחר בארגון. "זה תפקיד שבו כל אחד מ־7,000 העובדים יכול לדפוק אותך עד העצם בכל רגע נתון", הגדיר זאת בכיר לשעבר. כל עובד בארגון יכול לגרום לתקלה דרמטית, וכל אחת כזו – נופלת לראש ישר על הראש. "היו ראשים שרק חיכו כבר להיות ראש המוסד לשעבר", אמר אותו בכיר.
המוסד הוא ארגון ריכוזי מאוד, אולי מהריכוזיים ביותר בישראל. כל ההחלטות החשובות, גם אלה שאינן קריטיות, מגיעות לשולחן של הבוס. פני המוסד כפני המנכ"ל, כפי שהוא מכונה שם. הבולמוס המבצעי נבע בראש ובראשונה מתפיסת עולמו של יוסי כהן – והוא לא היה מובן מאליו.
המלחמה על התודעה
האתגר הראשון של ברנע כיורשו של כהן הוא המשך המאבק באיראן ובשלוחותיה. בתקופת כהונתו של ביידן כנשיא צפוי המוסד לקבל הרבה פחות יד חופשית מהממשל. כמה בכירים אמריקאים, לרבות היועץ לביטחון לאומי וראש הסי־איי־איי, צפויים להגיע בקרוב לישראל כדי לדון במידע שהצטבר במוסד ובאמ"ן על אודות פרויקט הגרעין האיראני.
אם ישראל לא תצליח לשכנע את ארה"ב שלא לחתום על הסכם הגרעין, או לפחות לשנות את ההסכם הקודם משמעותית, יצטרך ברנע להתמודד עם הסכם דומה לזה שטראמפ החליט לנטוש, בין היתר, בעקבות המידע שהושג במבצע גניבת הארכיון. זה משאיר את ישראל לבד בשני מובנים: בצורך להקדיש משאבים אדירים לאיסוף בתוך איראן – ובצורך לחדש את מלאי "הכפתורים", כלומר את המבצעים שיש להם סוף רועם. במבצעים האלה, מטבע הדברים, אי־אפשר ללחוץ על אותו כפתור פעמיים. במקביל יצטרך ברנע לשמור על מערך הקשרים של המוסד במזרח התיכון, שעמד בבסיס היכולת לחתום על שורת הסכמי השלום. חתימה זה דבר אחד. שמירה וטיפוח זה משהו שונה. היחסים הללו שבריריים ויכולים להימצא בסיכון עמוק בגלל, למשל, התפרצות אלימה עם הפלסטינים, כפי שהייתה עכשיו.
אתגרים נוספים של ברנע קשורים לארגון עצמו. במוסד מתרחשים בשנים האחרונות תהליכים דרמטיים של בניין הכוח. בניגוד למה שנהוג לחשוב, אי־אפשר לפוצץ מתקני גרעין או לחסל מדענים רק באמצעות טכנולוגיות מתקדמות וסייבר. מצד שני, היחידות שפעלו בעבר במשימות איסוף ומבצעים בעומק שטח האויב, למשל סיירת מטכ"ל ואגף "קיסריה" של המוסד, צריכות להתאים את עצמן לאתגרים החדשים. המערכים העצומים, החשובים והסופר־יקרים מהדור הישן מחייבים רענון דחוף ומחשבה כיצד לנצל אותם טוב יותר או לצמצם אותם לטובת אחרים. נושא נוסף הוא מידת החשיפה שמקבל המוסד בתקשורת. ייתכן שהיום הציבור יודע יותר על תוצאות המבצעים של המוסד, אבל האופן שבו בוצעו נותר עלום. מעבר לכך, חלק גדול מהישגים לא יבואו לביטוי מלא ללא שימוש מדוד ומושכל במלחמה על התודעה. כך, למשל, החלטתו של נתניהו לחשוף את מבצע גניבת הארכיון על ידי המוסד הפך להצלחה בינלאומית חסרת תקדים של ישראל, שהוכיחה כי איראן מפעילה הונאה ברמת מדינה זה שנים רבות. הפרנויה והחיפוש האובססיבי אחר סוכן מוסד מאחורי כל פינה ומתחת לכל מיטה, שאחזו בהנהגה האיראנית, והתחושה בקרב ציבורים רחבים באיראן כי ישראל מנצחת את המלחמה החשאית ומשפילה את ההנהגה -כל אלה לא היו יכולים להתרחש אלמלא הקצה הרועם של הפעילות היה רואה אור. ברנע יצטרך להחליט גם על תפיסתו בנושא מורכב זה.
