בחירות 1999 לא בישרו טובות לנתניהו ולליכוד. אסיפת הבחירות האחרונה התקיימה בביתן דמוי הכדור בגני התערוכה בתל־אביב. הביתן נמחק מאז בשיני הדחפורים. חבל שנמחק. על הבמה הקטנה עמדו נתניהו, אשתו שרה, דני נווה ואשתו צילי. המעמד הזכיר נאומי תבוסה של מועמדים לנשיאות בארצות־הברית. נתניהו הקדים נאום תבוסה לתבוסה. הוא נשא נאום זועם, מתריס, קודר. שתי מילים נותרו מהנאום ההוא: "הם מפחדים". הם – בעיקר העיתונאים – מפחדים מהרוח החדשה שהוא הביא למדינה, ולכן הם גמרו אומר להשמיד אותו. כשסיים את נאומו הוא נמנע מלרדת לקהל. מאבטחיו פתחו דלת קטנה בירכתי הבמה והוציאו אותו משם.

למיטב ידיעתי היו שם שני עיתונאים – ירון דקל מרשות השידור ואני. הקהל – פעילי ליכוד מתל־אביב – נע על הציר בין זעם לבכי. את האווירה אפשר היה לחתוך בסכין. כאשר דקל ואני יצאנו הקהל ליווה אותנו בשנאה אילמת. תמונות כאלה רואים בבתי משפט, כשמשפחה של קורבן עוקבת בדממה אחר הרוצח.

נתניהו לא יודע להפסיד. זה אחד מסודות כוחו: הוא נלחם עד הרגע האחרון, וכפי שלמדנו בשנתיים האחרונות נלחם גם ברגע אחרי האחרון וגם ברגע שאחריו. לאחר הבחירות ההן הוא אמר עוד משפט שהפך למנטרה: "בואי שרה'לה, הולכים". המילים נאמרו בתום טקס העברת המפתחות לאהוד ונאווה ברק, הדיירים החדשים בבלפור. קדם להן נאום קצר שכולו עלבון. לא אני הפסדתי, אמר למעשה, אתם הפסדתם. נא לכם.

אתמול בבוקר פירסם נתניהו הצעה חדשה, מרעישה, לסער ולבנט: ממשלת רוטציה משולשת. ראשות הממשלה תתחלק בין בנט, סער ונתניהו. כל אחד יקבל את השנה וחצי שלו, בתנאי אחד: שמשפחה אחת תוכל להמשיך להתגורר בבלפור. הרבה רעיונות מוזרים יצאו בשנתיים האחרונות מסביבת נתניהו, לשמחת הפרשנים הפוליטיים. הרעיון הזה היה המטורלל מכולם.

נתניהו לא התכוון, כמובן. כל מי שעיניו בראשו, כולל המועמדים לקידום, הבין את זה. הרוטציה המשולשת לא נועדה להתבצע. היא נועדה לקרוץ לעריקים פוטנציאליים. הנה, תראו מה הצעתי לבנט ולסער. תראו מה הם השיבו. הם לא ראויים לתמיכתכם. בואו הביתה, לימין האמיתי. צבא שלם של רבנים, עסקנים ובעלי ממון יצא מיד לדרך, מצויד בספין החדש, ללחוץ, להטיף, לאיים.

ראשות הממשלה איננה דירה בדרום תל־אביב, שמפוצלת לחתיכות כדי לשכן עובדים זרים. נתניהו אמור לדעת את זה יותר מכולם. אבל הפחד מתבוסה חזק ממנו, חזק מהאחריות שנדרשת ממנו בתוקף תפקידו.

התהליך הזה צריך להדאיג את כולם, מצביעי נתניהו ומצביעי לא נתניהו כאחד. מתרגיל לתרגיל, מספין לספין, נשמטת עוד אבן בבניין המשותף. אני מדבר על כבוד: כבוד איננו מילה גסה. מדינה לא יכולה לתפקד כאשר לאזרחיה אין כבוד מינימלי למוסדות שמנהיגים אותה. המערכת המשפטית ובראשה בית המשפט העליון הייתה היעד הראשון. יו"ר הכנסת תוקף אותה בגסות, יום־יום. הוא הופך אותה בעיני רבים לארגון פשע.

התקשורת הייתה היעד השני. היחס שלו כלפיה היה תמיד אובססיבי. לאחר שלא הצליח – במונחים שלו – לכבוש את ליבה, הוא ניסה לכבוש אותה בכוח. בתמצית, זהו תיק 4000.

היעד השלישי לכיבוש היה חוקי היסוד. חוקי היסוד נועדו להיות פרקים בחוקה שלנו. נתניהו וגנץ הפכו את ההסכם הפוליטי הארעי ביניהם לחלק מחוק יסוד. התוצאה היא זילות של מוסד שאמור היה לעמוד לדורות.

היעד הרביעי היה הניהול השוטף של המדינה. ישראל מתנהלת מזה שנתיים ללא תקציב; השירות הציבורי הוחלש ודוכא; פקידים בכירים במשרדי מפתח הודחו ואת מקומם תפסו מקורבים פוליטיים. הלכה המשילות.

היעד החמישי היה כללי המשחק. יש דמוקרטיה בלי חוקה; אין דמוקרטיה בלי כיבוד של כללי המשחק. ברגע שנתניהו הכניס למרכז הזירה את הכהניסטים בן־גביר וסמוטריץ', ברגע שאיפשר לכל מיני גורמים להלך אימים על פוליטיקאים יריבים ובני משפחותיהם, כללי המשחק יצאו לחופשה.

כך הגענו אל היעד השישי: ראש הממשלה. אין תפקיד חשוב ממנו. ברגע שראש הממשלה המכהן מבזה את התפקיד שלו ברבים, מה מצפים מאזרחים מהשורה? חבל שנתניהו לא למד מפרס, שמיר, ברק ואולמרט. חבל שהוא לא יודע להפסיד בכבוד.