האיש שנאלץ להיות ראש ממשלה התייצב אתמול מול המצלמות, ובנאום ממוקד, ממלכתי וחד משמעי, קפץ מתחת לאלונקה, סיכן את עתידו הפוליטי והלך להיות ראש ממשלה. כן, כן. למרות הסתירות הפנימיות במשפט הזה וקורטוב הציניות שעולה ממנו, לא ניתן להזים אף אחד מחלקיו. ורק במדינה שלנו, שבה שלושה אנשים (גנץ, סער ובנט) מסרבים להיות ראשי ממשלה כבר ממחר בבוקר בגלל שאין להם שמץ של אמון בראש הממשלה – אפשר לכתוב משפט כזה מבלי להישמע הזוי ולא מחובר.
נאומו של בנט היה מצוין. לראשונה מזה זמן רב לא הייתה בו עמימות, דו משמעות, או ניסיון להותיר איזה חריץ בדלת. זה לא היה כמו המעשה ההיסטורי המוכר של חציית הרוביקון, הדימוי שאוהבים להשתמש בו בהקשר הזה. חציית הרוביקון הייתה חציה רגלית, מסורבלת. מה שבנט עשה אתמול היה קפיצה נחשונית מגדה אחת לגדה השנייה, בפרט אם מביאים בחשבון שעד אתמול עוד היה בנט נטוע בגדה הימנית, נכון לכל הצעה שתותיר אותו שם, קרוב לבייס שלו, למחנה שלו, למצביעים שלו. ואם בכל זאת מתעקשים על דימוי של נהר, הרי שמדובר יותר בנהר הסמבטיון. אותו נהר שאופיין בהשלכת אבנים גדולות אל גדותיו כדי להקשות את המעבר בתוכו.
נאומו של בנט אמש מחפה על השבועות הארוכים של ההתלבטויות, ההיסוסים, הניסיונות לרקוד על שתי הגדות. בנט עשה אתמול מעשה אמיץ ומנהיגותי, בעיקר כשמביאים בחשבון את מה שקורה בימים האחרונים ליד ביתו, ברשתות החברתיות, בטינופי השופרות ובדברי השטנה שהכתיב אתמול נתניהו למחנה הימין. זה לא היה נאום. זו הייתה קריאה לפעולה. מול המון ביביסטי זועם, מאוכזב ומתוסכל, הדברים יכולים להתפרש באופן שאינו משתמע לשתי פנים. ואם דבריו של ראש הממשלה לא מובנים במקומות הנכונים כהסתה ולא הקפיצו את היחידה לאבטחת אישים כדי לתגבר משמעותית את האבטחה סביב בנט ושקד – כדאי שיכינו כבר עכשיו את ההסברים שחלילה יזדקקו להם בוועדת החקירה.
סכנה לביטחון ישראל, לעתיד המדינה, לצה"ל – כך כינה אתמול ראש הממשלה את ממשלתם של לפיד, סער, בנט, ליברמן, גנץ, בר־לב ויאיר גולן, והרשימה (הטובה, המאוזנת, השפויה, עדיין ארוכה). בלעג ובזלזול הוא תיאר את הקבינט הביטחוני של לפיד, הורביץ, מיכאלי וזנדברג. ואת זה אומר מי שבמשך שבועות ארוכים לא כינס בכלל ישיבות קבינט כי זה לא התאים לו פוליטית.
נתניהו נראה אתמול אדם מובס. גם פיסית וגם נפשית. מתוח, עיניו טרוטות, עייפות. פיו יבש. זה היה נאום רופס, נטול אנרגיה, שנמיכותו ועליבותו בלטו עוד יותר אל מול הממלכתיות והכוח שנבע פתאום מדבריו המאחדים והשפויים של בנט. זה היה דווקא לפיד שהריץ קמפיין שלם עם הסלוגן "צריך ממשלה שפויה". אתמול נראה שבנט אימץ את הנרטיב של חברו הוותיק ושותפו החדש: יחסית לנתניהו אתמול, הוא נראה כסמל השפיות והממלכתיות.
בשוק ההון וגם בספורט, אמר לי אתמול מישהו, יש אלמנט ראשון במעלה שהוא כמעט אלכימי בגלל חוסר היכולת לצפות אותו וזהו המומנטום. המומנטום משתנה פתאום, ורק בדיעבד ניתן להבין את נקודת השינוי. מניה שנוסקת או מתרסקת, או קבוצת ספורט שיכולה להתעלות במשחק או להתפרק לרסיסים. נאום בנט יכול להיות מה שנקרא MOMENTUM CHANGER. אותו אירוע שאחריו המנצח של אתמול מתרסק והלוזר של אתמול נוסק.
אם זה מה שקרה אתמול והמומנטום השתנה, יתעורר כאן הרעב החבוי לשיח אחר, כזה שנותן תקווה. מה שבטוח, שאתמול בערב התרחש אירוע שאי אפשר להפריז בחשיבותו. נוצרה אפשרות ממשית להזיז את משפחת נתניהו מבלפור. בלי הנחות, בלי רוטציות בינו לבין אחרים. ממשלת שינוי במלוא מובן המילה. זה לא גמור. יש לפנינו עוד ימים ארוכים שבהם ינסה נתניהו לעשות הכל, אבל הכל, כדי להטות את המומנטום, אבל אתמול התקרבה ישראל משמעותית לכינונה של ממשלה אחרת.
הראשון שצריך לקבל הבוקר את הפרחים על אירועי האתמול הוא דווקא לא לפיד. גם לא סער. שניהם ראויים לזרי ענק, ועוד ידובר רבות על המיומנות הפוליטית של השניים האלה, שבניגוד לכל סיכוי ניווטו את הספינה הזאת עד לרגע הזה.
אבל הכתובת הראשונה צריכה להיות בית ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים. בכתובת הזאת מתגורר, עדיין, האיש שהתנהגותו בימים האחרונים היא ששכנעה את בנט לנתק את חבל הטבור ולצאת למסע חדש.
מדובר בסדרה של הצעות מופרעות, אין מילה אחרת, שנתניהו הציג עד אתמול, כולל רוטציה משולשת, בין סער, בינו ובין בנט. האיש שלפני הבחירות קבע בנחרצות שלא תהיה שום רוטציה, הציע אתמול לחלק את הקדנציה הבאה בין שלושה אנשים (רק בדבר אחד הוא לא מוכן להתחלק - במעון בבלפור). כך גם היה נאום הבלהות שלו ביום שישי בקיסריה עם הגב לים – שנדמה לי שבאופן ליטראלי זה בדיוק מה שהיה שם - נתניהו עם גבו לים. נוספו לזה הניסיונות שלו להטריף את שקד דרך שופריו בתקשורת וברשתות החברתיות והבוטות של הקמפיין נגד ימינה – וקיבלנו ראש ממשלה שאיבד את כל הברקסים.
השני שאליו צריך להגיע השליח הוא גדעון סער. מה שאפשר לומר על ההתנהלות שלו בתקופה האחרונה ובעיקר בימים האחרונים - כולל התגובות שלו להצעות ההיסטריות של נתניהו – זה שמדובר באיש קר רוח, שלא מתבלבל מספינים ושעמד באופן מרשים ביותר בכל הבטחות הבחירות שלו. בניגוד ללפיד ולבנט, הוא לא יעמוד בסיבוב הזה בראשות הממשלה, וההצעה שהניח לפניו נתניהו הייתה כמו מלכודת דבש שהוא לא נפל בה.
וישנו לפיד, האיש שכמעט ללא טעויות הצליח כנגד כל הסיכויים. נדמה לי שבמקרה שלו הנסיקה בסקרים מוכיחה את מה שאינו טעון הוכחה: הציבור יודע להעריך את העמידה שלו במשך שנתיים ובעיקר את הוויתור שלו ביותר ממקרה אחד על האגו. אבל אל מי שנתניהו צריך לבוא בטענות זה לאיש אחד, וזה לא לפיד, סער ואפילו לא בנט. זה אל עצמו. חוסר האמון בנתניהו הוא ממש בלתי נתפס. לפיד, גנץ, סער, בנט ואפילו שקד, וככל הנראה גם לא אותם עריקים דמיוניים שאליהם פנה אתמול נתניהו ממש בתחינה – לא מוכנים לקנות ממנו אפילו ספה במחיר מציאה.
ואחרונים אחרונים, תרתי משמע, אלה בכירי הליכוד. הרגש היחיד שהם מצליחים לעורר בימים אלה זה רחמים. חבורה של אנשים פתטיים, רופסים, שנתניהו הצליח להשפיל ולבזות אפילו יותר מאשר את שנואי נפשו. מה עוד הם לא מבינים, אחרי שיו"ר המפלגה שלהם, שחלילו מוליך אותם לאופוזיציה, מוכן לתת רוטציה ליריביו הכי גדולים ורק לא לעשות את הדבר הפשוט, המתבקש, וזה לתת למישהו ממפלגתו את כסאו. במקום להציע לברקת, לכ"ץ, לאדלשטיין, למישהו את מקומו לתקופה מוגבלת, כפי שעשה עם בנט, גנץ וסער, ובכך להקים ממשלת ימין תוך שעה – הוא מעדיף לסחוב את ישראל לבחירות חמישיות. כולם, רק לא מישהו מחבריו בליכוד.
וזה האיש שטובת המדינה לנגד עיניו.
