ג'ושוע כהן זוכר שכאשר היה ילד, כל ביקור משפחתי בישראל כלל ביקור בכותל. לא משנה כמה פעמים מבקרים בארץ, תמיד הולכים לכותל. הילד גדל להיות סופר שהיהדות טבועה בכל מילה שהכישרון המיוחד שלו מייצר, אבל פיתח סלידה מכל סוגי הדתות. שנואה עליו מכולן היא דת האוכל בישראל.

"זו דת מטורפת", נראה כהן כועס באמת בצוהרי שישי במנהטן החוזרת לחיים, "הדבר הכי יהודי שראיתי אי פעם הוא ישראלים שמקבלים אוכל במסעדה ואומרים שזה טעים עוד לפני שטועמים. כל הדבר הזה הוא טקס מרגיז. אתה עומד שעות בתור, צריך להקשיב למלצר מדבר על התפריט המזוין 45 דקות, ובסוף אתה הולך הביתה ושואל את עצמך, 'וואט דה פאק?' המסעדה היא עכשיו הכותל, ובכל חודש יש כותל חדש שחייבים ללכת אליו".

אבל בכותל הזה המשאלה שלך נענית מיד.

"תמורת הרבה מאוד כסף, והכותל המקורי לפחות עומד באותו מקום. חברים אומרים לי להכניס כתובת למפה של גוגל, אבל מתברר שמספר הרחוב הוא לא המיקום של המסעדה, לא, יש סמטה לפני המספר, ושם תפנה ימינה, זו כניסה דרך חצר שיש בה גדר, והכל חשוך אבל יש את האור האחד הזה באופק, ותמיד איזה פח זבל בדרך".

אז אתה לא עושה עלייה לתל־אביב.

"אני לא יכול להרשות לעצמי לגור בתל־אביב".

תכתוב סדרה לנטפליקס ותוכל.

"לא־לא. ישבתי פעם בחדרי כותבים, ביקשו ממני כל מיני דברים, אמרתי, 'זה פאקינג מטופש' והסתכסכתי עם אנשים. כשאני צריך לשים את השם שלי על משהו אני הופך מיליטנט. לא מוכן להיות חתום על דרעק, אין מספיק כסף בעולם שיגרום לי למכור את השם שלי. כשאנשים סביבי שמעו שאני כותב ספר שעוסק בבנציון נתניהו, התגובה הראשונה הייתה, 'הו מאן, אתה לעולם לא תרוויח כסף, הא?' כנראה שלא".

• • •

עוד נגיע לבנציון נתניהו ולספר המדובר, אבל תחילה היכרות קצרה לקורא העברי שטרם נפגש עם יצירתו: ג'ושוע כהן, בן 40, סופר יהודי־אמריקאי עם בייבי פייס ומוח שמתרוצצות בו מיליון מחשבות בדקה. אולי הוא באמת לעולם לא ירוויח כסף; הוא גר בצ'יינה טאון, משלם שכר דירה לדודה שלו, ולא רואה איך יוכל לפרנס משפחה בלי לקחת עוד עבודה שתפריע לו — חס וחלילה — לכתוב. זאת למרות שכל ספר שהוציא עד היום זכה בפרסים ובביקורות נלהבות, ויש קונצנזוס גורף כי הוא אחד הכותבים הטובים בדורו. הוא גאון של משפטים, מצחיק ומרגש, והוא מאוד יהודי, גם אם לא תמצאו אותו עושה שבת.

אפשר למצוא את היהדות כמעט בכל דבר שכתב כהן עד היום, והוא מתייסר סביבה במיוחד בספרו החדש, הנושא את השם המאוד ארוך והמאוד נפיץ: The Netanyahus: An Account of a Minor and Ultimately Even Negligible Episode in the History of a Very Famous Family. ('הנתניהוז: אפיזודה מינורית ואפילו זניחה בהיסטוריה של משפחה מאוד מפורסמת').

הכל התחיל ב־2018 עם מייל שקיבל כהן ממבקר הספרות המיתולוגי, הרולד בלום, שהזמין אותו לפגישה. בין היתר סיפר לו בלום איך ב־1970 הוטל עליו ללוות את האקדמאי הישראלי, בנציון נתניהו, במהלך ביקור באוניברסיטת קורנל. מהפגישה הזאת התבשל במוחו עתיר־החיווטים של כהן ספר עם בסיס אמיתי על דמות אמיתית, אבל ברובו עדיין דמיוני. הרולד בלום הופך לרובן בלום, מומחה להיסטוריה כלכלית במכללה במדינת ניו־יורק. כחבר הסגל היהודי היחיד, הוא נבחר לארח את ההיסטוריון בנציון נתניהו, שמגיע לראיון קבלה. נתניהו האב בא עם אשתו ושלושת בניהם הרעשניים לביקור בקמפוס, ומכאן צומחת פארסה מצחיקה, מענגת לקריאה ואפילו מרגשת, שבה צולל כהן לתוך נפשו המרירה של אבי ראש הממשלה — אדם שנשאר מחוץ להיסטוריה ומעולם לא סלח לה. על הדרך חופר כהן ביחסיה המסובכים של יהדות אמריקה עם ישראל ומה שנראה כמו תהום גדלה והולכת בין שני הצדדים.

הפער מעולם לא היה רחב יותר, הוא אפילו רחב יותר ממה שהיה לפני חודש.

"הרבה יותר רחב, אבל הוא החל לפני עשרות שנים, בדור של ביבי, שהוא הדור של ההורים שלי, וניכר ממש בדור שלי. יהודים אמריקאים בגילי נמצאים בצד שמאל, וחברים ובני משפחה בני גילי בישראל הם הכי בימין. רציתי לכתוב ספר שייגע בתחילת הסחף, אלגוריה לקרע הזה בין היהודי־האמריקאי הליברלי לבין הרוויזיוניסטים".

איך עושים תחקיר לספר כזה?

"ביבי נתניהו דאג באופן סלקטיבי שכמה מהקטעים של בנציון יהיו בספרייה הלאומית, וקראתי אותם. בנציון היה כותב טוב ואפקטיבי, ולכן גם מסוכן. הוא היה באוניברסיטת קורנל עד 1975, אז יש לא מעט אנשים שעדיין זוכרים אותו ויכולתי לדבר איתם. יש שיקראו לזה תחקיר, אבל אני קורא לזה רכילות. אנחנו בדיוק בנקודה שבה מהמרחק הזה הרכילות הופכת להיסטוריה".

מה למשל אמרה הרכילות?

"פוליטיקאים מהעבר שעבדו עם ביבי וגם הכירו את בנציון, סיפרו איך ביבי תיאר את אביו במונחים מופרזים כמו 'מוח פוליטי מבריק', 'השליח הכי חשוב בין ישראל לאמריקה', 'הוא עבד בשביל המוסד ובן־גוריון כמרגל באקדמיה'. שמעתי מאמריקאים שידעו שזה בולשיט, ואחרים שלגמרי בלעו את זה. לביבי נתניהו יש את כל החלקים של אדם אינטליגנטי, רק בלי הספק העצמי וללא ההתבוננות הפנימית. להיות אינטליגנטי בלי התבוננות פנימית זה מתכון לאסון".

ניסית לדבר עם בני משפחת נתניהו?

"ניסיתי, זה כמובן לא הלך. זו משפחה שמחפשת את מקומה בהיסטוריה ובגלל זה נמשכתי מאוד לסיפור. בנציון הסתובב עם המון טינה, 'יכולתי להיות משהו גדול, אבל הסוציאליסטים הרכרוכיים האלה בישראל חסמו אותי'. זה אדם שהאמין באמת שהוא נשאר מחוץ להיסטוריה. במהלך העשור הקריטי ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית, מהשואה ועד הקמת המדינה, הוא סתם היה בפרברים של פילדלפיה, והרגיש שלקחו ממנו את הגורל שלו".

מגלומני משהו.

"כן, וגם מישהו שמאוד רוצה להיות שימושי. צריך להיזהר מאנשים שרוצים להיות שימושיים אבל לא נמצא להם שום שימוש".

העוצמה הפסיכולוגית שהייתה לבנציון על בנו היא מיתולוגיה ממש.

"זה כמעט סיפור תנכ"י, האיש מוגלה מממלכתו, ובנו חוזר וכובש אותה. ביבי גדל בבועה אידיאולוגית רוויזיוניסטית. אביו היה בטוח, בצדק או לא, שהוא נמצא בגלות וזה מה שהוא העביר לילדים. החדיר בהם שכל רגע הוא איום קיומי. זה מתבטא בצורה שבה ביבי מתפקד כראש ממשלה, כל דבר הוא חיים או מוות. הוא אף פעם לא באמת רואה את העובדות, כשביבי אומר דברים כמו 'העובדות בשטח', הוא מתכוון לעובדות במוחו".

• • •

אם אפשר להבין מכל זה שכהן מגיע, כמו מרבית הסופרים היהודים־אמריקאים בני דורו, מהצד המאוד־שמאלי של המפה, זו תהיה הנחה שגויה. אם יש דבר שכהן שונא זה תוויות וקופסאות. דעותיו, גם בנושאים הנפיצים ביותר, מורכבות. "אני סקרן לקרוא את הביקורות של יהודים כאן", הוא אומר, "כי אני בטוח שאלה משמאל, שמשתמשים בקשת המילים שבין 'אפרטהייד' ל'רצח העם', יגידו שאני בצד שלהם. ואלה שהשמאל חושב שהם ימין, יגידו שאני איתם. חלק מזה נובע מכך שבספר אין אמוג'י של דגל פלסטין ואין בו אמוג'י של מגן דוד".

המחסור באמוג'ים מכוון?

"המותרות שלי כסופר הם לא להיות פשטני ולא לחשוב בהשטגים. אמריקאי שקורא סופרים ישראלים שמתורגמים כאן מבין שהם קצת מדוכאים, אבל הוא לא מקבל ממש הדרכה פוליטית לגבי מה שקורה בישראל. מצד שני, סופרים יהודים־אמריקאים מהדור שלי גם הם לא נותנים את ההכוונה הזאת. אני חושב שיש רעב לקרוא משהו קצת יותר מורכב מהאמוג'ים".

הספר נפתח בציטוט פרובוקטיבי מאוד של זאב ז'בוטינסקי, גיבורו של נתניהו, מנאום שנשא בתשעה באב 1938 ובו אמר: "תחסל את הגלות או שהגלות תחסל אותך". "אני אוהב את הטריק של לשים כבר בהתחלה את התזה או המשפט המאתגרים ביותר ולתת לאנשים להגיב", אומר כהן, "אני אומר לקורא, 'זה האלמנט הקיצוני ביותר שאליו הספר יגיע, אם אתה יכול להתמודד עם זה, תתחיל לקרוא'".

זה באמת ציטוט קיצוני.

"כקורא אמריקאי, גם אם אתה לא יודע מי היה בנציון נתניהו, אז מהכריכה אתה לפחות לומד שהוא האבא של ביבי. אולי אתה גם מכיר את יוני, אתה בוודאי לא מכיר את עדו. אבל את ז'בוטינסקי, שמשחק תפקיד בספר, באמת לא מכירים. המשפט הזה הוא תמצית האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית של נתניהו. מה הכוונה בלחסל את הגלות או שהיא תחסל אותך? לחסל את היהודים במדינות אחרות או שהם יחסלו אותך? האם זה אומר לחסל את המדינות האחרות עצמן או שהן יחסלו אותך? האם זה אומר שיהודים צריכים לחסל את המדינות האלה ואז להגיע לישראל? האם זה אומר שכל היהודים צריכים לחיות בישראל? אפשר לפרש את המשפט הזה בכל כך הרבה דרכים, כי הכל תלוי במה אתה מתכוון כשאתה אומר 'גלות'".

האם אתה תומך בישראל בכל תנאי?

"אני לא תומך אפילו בעצמי בלי תנאים, אז כמובן שלא אתמוך במדינה ככה. אם את שואלת אם אני ציוני, אז כן, בוודאי. אני לא מרגיש את הדחף שיש להרבה אנשים להיות עקביים פוליטית, וגם לא את הדחף להיות הגיוני. רוב האנשים רוצים להיות מסוגלים לגבות תחושות עם עובדות, ואני לא מרגיש ככה. אם אבא שלי היה רוצח הרבה ילדים, עדיין הייתי אוהב אותו והוא עדיין היה אבי".

עדיין היית אוהב אותו, אבל האם היית נשאר בקשר איתו?

"כן, כמובן, הוא אבי. וגם אי־אפשר לשפוט מישהו שאוהב את אביו, אפילו אם הוא עושה דברים איומים, יותר מכפי שאכפת לו מילדים מתים שהוא לא מכיר. היקום מבקש מאיתנו לנהוג בהיגיון, אבל אנחנו חיות".

בכל זאת מגיע הרגע שבו צריך לקבל החלטות פרקטיות.

"נכון, אבל זה לא הדיון שאני מעורב בו כאן. בישראל לא מתווכחים על האם יש למדינה זכות קיום".

וכאן כן?

"אני שומע את זה פה כל הזמן. ואני מכיר בעיקר יהודים, אז כן גם מהם. הם אומרים את זה כדי שלא יאשימו אותם שהם יהודים מדי. מצייצים אלף פעמים ביום מפחד שיבטלו אותם. אני מקבל מיליון מיילים לחתום על עצומות, 'בוא נפרק את הקולוניאליזם', וכן, אני מסכים עם זה. הכיבוש שגוי ורע, נקודה. אבל אין במיילים האלה אף אזכור של פירוק חמאס. זה מצחיק כי עשיתי את המוניטין שלי מהשמאל, אבל אני מעדיף שיבטלו אותי מאשר לחטוף טילים או לקבל מכות באמצע רחוב 47 במנהטן".

אתה נשמע כמו השמאל הישראלי אחרי שראה את ג'ון אוליבר.

"ראיתי את אוליבר וגם את התגובות של תם אהרון וליאור שליין. ואני מניח שהייתי מכניס את עצמי למחנה הזה. אבל אני גם חושב שישראלים מעניקים הרבה יותר מדי תשומת לב לג'ון אוליבר. הוא מגיש תוכנית ב־HBO, זה הכל. הוא לא מצחיק, הוא משעמם. אני גם לא יודע אם תם אהרון יותר טוב, וזה לא חשוב, זו רק קומדיה פוליטית שאין לה שום חשיבות, תקראו חדשות אמיתיות".

• • •

כהן הוא חלק מהגל של סופרים יהודים־אמריקאים שהפכו במאה ה־21 לתו תקן של איכות — ג'ונתן ספרן פויר, נתן אנגלנדר, גארי שטיינגרט וניקול קראוס, בין היתר — ושפע הספרים והאוספים שהוציא עד היום הטביעו אותו בסופרלטיבים והשוואות לדיוויד פוסטר וואלאס. קראוס אפילו קבעה כי אין היום כותב אנגלית מוכשר ממנו.

יש לו גם שורה של קבלות: Wietz נבחר לספר הטוב ביותר לשנת 2010 של Village Voice; Four New Messages נבחר לספר הטוב ביותר ב־2012 על ידי הניו־יורקר; Book of Numbers נבחר לספר הטוב ביותר ב־2015 על ידי וול־סטריט ג'ורנל, NPR וניו־יורק מגזין; Moving Kings זכה בתואר הספר הטוב ביותר של 2017 על ידי ניו־יורק מגזין; ו־Attention: Dispatches from Land of Distraction נבחר לספר הטוב של 2018 על ידי Wired.

יש לך הספק מרשים מאוד בעשר השנים האחרונות. אתה כותב מהר?

"אני כותב טיוטות מהירות, אבל אז לוקח שנתיים להעביר את זה למשפטים. בסוף זה או שאכתוב את הספר או שהוא יהרוג אותי, זו מלחמה".

נהרגת בעבר?

"כל כך הרבה פעמים".

למרות שספג בבית הרבה מאוד יהדות, למד בישיבה, מדבר עברית ברמה שמאפשרת לו לתרגם כתבים לאנגלית, ומגיע לישראל באופן קבוע כדי לקלל בתור למסעדה, כהן לא חושב לעשות עלייה. "אני מאוד חשדן לגבי עלייה", הוא אומר על כוסית של 12 בצהריים בלב הסוהו, "יש בזה אלמנט של 'עם ישראל חי', אבל כל מי שהכרתי שעבר לישראל השאיר את הוריו מאחור ואני לא מבין איך אפשר. ההורים שלי לא יעברו, ועכשיו שהם מזדקנים אני בוודאי צריך להיות כאן. אין לי ילדים, אז אני מאוד קרוב לאחיינים שלי, והרעיון שאלך לגור עם ה'אנשים שלי', אבל אשאיר את כל 'האנשים שלי' מאחור נראה לי מטורף".

אתה לא רוצה ילדים?

"לפרנס משפחה ממה שאני עושה נראה בלתי אפשרי. האם הייתי רוצה להרתחתן עם בחורה עשירה? בוודאי, אבל אנילא רוצה להיות חייב לעבוד בעוד משהושימנע ממני לכתוב. כסף בהחלט חשוב, אבל כדילחיות וזהו. אני בר מזל, או אפילו לא בר מזל, אבליש לי אחריות מסוימת לשמור על מסורת ספרורתית וגם מסורת יהודית שקיבלתי בירושה מהמשרפחה ומהתרבות. באופן מסוים זה משחרר, כי לערשות משהו נסתר מעין הציבור מרגיש כאילו ישלך איזה סוד מסוכן. בגלל זה הרגשתי קשר מוזרעם בנציון נתניהו. הוא הסתובב בתחושה שיש לואת הסוד הגדול והחשוב שאף אחד לא יודע מהו.אני מכיר את זה. זה גם משהו שמאחד את הסופרואת הטרוריסט. שניהם מסתובבים עם סוד ותחתאשליה שברגע שזה יהיה בחוץ, הכל ישתנה".

"אנחנו יודעים שכל מי שמפורסם אכן ראוי לפררסום והחברה מתגמלת את מי שמגיע לו", הוא מחייך,"אני לא יודע אם המשפט הזה היה ביקורת עליי אועל העולם".כמי שאף פעם לא עושה עבודה בלי להרגיש נוחמוסרית, אחד הפרטים המסקרנים ברזומה של כהןהוא העזרה שנתן לאדוארד סנודן — חושף ההאזרנות של ה־ NSA שנמצא בגלות ברוסיה — בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו שיצאה ב־ 2019 . כהן, ששמחלדבר על כל דבר, לא יכול לדבר על זה. הוא לאיכול להגיד אפילו מילה או שיסתבך בצרות.

"את מנסה למשוך אותי בלשון".

"כדי שהוא ישקר לי?" אולי הוא ייפתח בפניך. "אני חושב שזה יכול לקרות רק אם נעשן יחד, אבל נצטרך לעשן הרבה מאוד כדי שתצא ממנו אמת. הייתי מספר לו על כמה נשים שהוא הכיר מפילדר לפיה, הוא ישאל מה הן עושות עכשיו, אגיד לו שזו גרה בלאס־וגאס וזו התחתנה עם כתב טלוויזיה. הכי טוב יהיה אם אשתה איוואסקה עם כל המשפחה".

"בערך כמו שאני מעורב בניו־יורק ניקס. אני אוהב כדורסל, והניקס היו הכי קרובים אז אני אוהד שלהם, אבל לא באמת אכפת לי מהם. אני אוהב פור ליטיקה באותה צורה, זה ספורט, וזה נכון גם לגבי הפוליטיקה האמריקאית. לא אכפת לי מי הנשיא".

"חשבתי שזה מפתיע, אבל לא חשבתי שזה סוף העולם. טראמפ עצלן, ידעתי שהוא לא יעבוד ואי־אפשר באמת להרוס דברים אם אתה לא עושה עבודה. ג'ורג' בוש היה הרבה יותר מסוכן כי היו סביבו אנשים שידעו את העבודה. טראמפ פגע בדמוקרטיה והוא איום ונורא, אבל מצד שני הוא לא יצא לאף מלחמה".