במלחמה אין מנצחים

שלומפ // הנס הרברט גרים - תרגום: ארז וולק - אפרסמון - 256 עמודים

קראו את הספר באתר ''עברית'' 

בתחילת 1928 יצא הספר 'במערב אין כל חדש' של אריך מריה רמרק, שהוכתר מיד — וגם נשאר מאז — כספר המייצג והמפורסם ביותר של מלחמת העולם הראשונה. חייל צעיר שגויס לצבא הגרמני מתאר בגוף ראשון את המצב בחזית, מחיר הדמים הנורא והפער בין ההצהרות הבומבסטיות של מנהיגי גרמניה לבין חוסר התכלית של המלחמה עצמה. הספר תורגם לעשרות שפות וזכה לעיבוד הוליוודי מצליח.

כמה שבועות אחרי 'במערב אין כל חדש' יצא הרומן 'שלומפ' של הנס הרברט גרים, גם הוא תיאור בגוף ראשון של חייל באותה מלחמה. אחרי התהילה שקיבל הרומן של רמרק, לספר של גרים — שמבוסס על מה שעבר במלחמה — לא היה סיכוי והוא כמעט נשכח. אבל הוא משך מספיק תשומת לב בשביל להכעיס את הנאצים. אחרי שעותקים של הספר נשרפו ופרסומו נאסר, גרים הסתיר את כתב היד בתוך קיר בביתו במזרח גרמניה. עברו כמעט מאה שנה עד שהתבררה זהותו האמיתית של המחבר והספר יצא מחדש.

השנה היא 1915 ואמיל שולץ, המכונה שלומפ (קיצור של שלומפר), בן 17, מתגייס לצבא הגרמני באקט שהוא תוצאה של רגש פטריוטי והורמונים פעילים. בתחילה הוא משובץ לתפקיד אדמיניסטרטיבי באזור כפרי של צרפת הכבושה. הוא מתיידד עם התושבים, מבלה עם הנערות המקומיות, שותה בבית המרזח וכמעט שוכח שהוא חייל. חלק זה של הספר מאופיין בתחושה של עליצות הרפתקנית. רעם התותחים נשמע מרחוק, אבל נראה שהמלחמה מתרחשת במקום אחר. "בשוחות נמצאים רק טפשים או כאלה שהפרו פקודה", אומר לשלומפ חייל ותיק שהוא פוגש.

אבל אז שלומפ נשלח לחזית וחווה מיד ראשונה את השגרה המדממת של מלחמת החפירות. אחרי התיאור הנינוח של החודשים הראשונים שלו בצבא, הגיהינום של המלחמה מגיח במלוא טירופו: ההפגזות האינסופיות כשהאויב מרוחק מאות מטרים, המחסור בשעות שינה, האוכל שניתן בצמצום (כמעט תמיד זה כרוב כבוש), הגשם הבלתי פוסק, החולדות, הכינים. התיאורים משדה הקרב סוחפים וריאליסטיים ומעבירים היטב את סיוט המוות שאורב במחילות ואת ההווי הציני, חסר התקווה, של הלוחמים.

קטע אחד מתאר מאבק בין חייל גרמני בשם מישל לחייל אויב במהלך הפגזה כמו ריקוד מטורף של אהבה ומוות, כאקט עם עוצמה סקסואלית: "הוא משליך את הנשק מידו ואוחז בטומי (כינוי לחייל בריטי) בשתי ידיים, כאילו הוא רוצה להתחיל להתאבק... למישל יש כוח על אנושי. הוא מצמיד את הטומי לחזהו בזרועו הימנית. עכשיו שמאלו חופשייה. הוא תולש רימון יד מהחגור ומחדיר אותו בינו ובין האויב. הוא מאמץ את האנגלי עוד יותר אל חזהו. בשיניו הוא מושך את הנצרה הלבנה! עכשיו! עכשיו — שניהם נקרעים לגזרים. במקום שלפני רגע התגוששו בו, ראשו של מישל מתגלגל. הוא מתייצב ומביט אל שלומפ, עיניו קרועות לרווחה, ונדמה שהוא רוצה לחייך".

שלומפ, שמצויר בתחילת הרומן כנער נאיבי עם כוונת טובות, הולך וגדל במהלך הקריאה. החשיפה היום־יומית לסבל מזרזת תהליך של טרנספורמציה, שבמסגרתה הוא הופך לגבר מפוכח, חשדן כלפי שררה, זועם על הקצינים הבכירים שמנהלים את הקרבות הרחק מהחזית בזמן שהם שולחים גברים אחרים למות עבור גרמניה. ויחד עם זה הוא גם מפגין אומץ וגבורה בשדה הקרב, ומשמר איזו תפיסה נדיבה, חומלת, על בני האדם. "גבורתו של שלומפ היא גבורה של התנגדות לעוינות, לשנאת אדם, להתפכחות", כותב באחרית הדבר הסופר והמבקר פולקר ויידרמן. "הוא חווה את הנורא מכל מה שאדם יכול לחוות בעולם הזה, אבל הוא רוצה להמשיך לחיות, הוא רוצה להמשיך לצעוד זקוף בעולם והוא זקוק לצורך כך למעין אמונה באנושות. בלעדיה, אין שלומפ חי, לא בעולם הזה".

לנוכח האפיון הזה עצוב עוד יותר לגלות מה עלה בגורלו של הסופר. אחרי שהספר נאסר לפרסום, גרים, שהתפרנס כמרצה לפילוסופיה, שקל להימלט אבל לבסוף הצטרף למפלגה הנאצית. המו"ל שלו הסביר שהוא נאלץ לעשות זאת בגלל שרצה לשמור על החופש לכתוב. אבל כמו הנאצים לפניהם, גם הקומוניסטים לא סלחו לו כשתפסו את השלטון. בקיץ 1950 הוא זומן לחקירה אצל נציגי הרפובליקה המזרח־גרמנית שהוקמה שנה קודם לכן. הוא לא סיפר לאיש מה קרה לו שם, אבל כעבור יומיים הוא התאבד בביתו. גם אם היה נאצי, לפחות להלכה, הספר שלו הוא מסמך חשוב וראוי מאוד. •