חן אמסלם חלמה להיות האמא הקולית והספונטנית, רק שבדרך היא נתקפה חרדת ביצוע. את חופשת הלידה העבירה מסוגרת בביתה. כל דבר שהיה כרוך בהתארגנות בוטל. כל יציאה החוצה לוותה בפמליה אפילו שלכוכבת שנולדה לא מזמן אין כל כך מניירות, אולי גזים במקרה הגרוע. "לא ירדתי עם העגלה לבד. לא הלכתי לקניון. לא למסעדה. פחדתי שלא אדע מה לעשות. הלחיץ אותי הבכי. מה את עושה עם בכי במסעדה? הלבד הזה, כל ההתארגנות. לפרק את העגלה, להרכיב, הילדה בתוך האוטו. הכל היה לי מורכב. אם יצאתי החוצה עם הילדה, תמיד היו איתי עוד אנשים".
מצפים מהורים טריים לדעת הכל מיד. זה מלחיץ.
"רק באימהות הבנתי את המושג אובדת עצות. מרוב עצות, לא ידעתי מה לעשות. הייתי מדברת עם הירקן למטה, הוא היה אומר לי 'שימי אותה על הבטן'. הייתי ממשיכה לסופר, מישהי הייתה אומרת לי 'שימי אותה על הגב', ואני עושה הכל. על הבטן. על הגב. אין מובייל שלא קניתי. אין עגלה שלא הבאתי. היה רגע שממש חשבנו לעבור לעפולה. רציתי עזרה. רציתי להיות ליד אמא שלי. אני לא רוצה להשתמש במושג דיכאון אחרי לידה, כי לא שכבתי בבית עם שמיכה ובכיתי, אבל עבר עליי משהו, סוג של בדידות שלא מדברים עליה. שילוב של הורמונים ומערכת הפעלה שאת לא ממש יודעת איך לתקתק. דיברו איתי על חרדות – אני יודעת מה זה חרדות – אבל וואו, אלה חרדות ברמה מאוד גבוהה. במקביל עברנו לדירה חדשה בצפון תל־אביב. סביבה חדשה, לא כל החברות שלי אמהות, הן לא באמת מבינות, זה לא ברור".
איזו מין בדידות זו?
"רק נשים יכולות להבין את הבדידות הזאת. גברים אולי יכולים להזדהות איתי, אבל אין אישה שדיברתי איתה על זה ולא הבינה על מה אני מדברת. הייתי ככה שנה. את נמצאת לבד עם תינוקת. בהתחלה היא לא מדברת ולא מתקשרת, ובעלי שיחיה יוצא לעבוד, ואת כל הזמן רוצה שיהיו סביבך אנשים. לא להיות לבד. חלמתי להיות האמא התקתקנית, שהכל פיין אצלה, עם העגלה המתוקתקת, שעושה סלפי, ולוקחת את הילד שלה לים בגיל שלושה חודשים וטסה למקסיקו אחרי חודשיים, והזוגיות וואו, ובייביסיטר כדי שנמשיך לצאת בערבים. בפועל – לא מצליחה להחליט. יוצאת מהבית, רוצה לחזור. נשארת בבית, רוצה לצאת. הפכתי להיות מפקדת בצבא. הכל על פי זמנים, שום דבר לא ספונטני. מלא חוקים. מלא דעות. כאילו הילדה רובוט. אני האמא, אני יודעת הכל, אני צודקת בהכל. ותוסיף לזה פרצוף תחת. לא זיהיתי את הבחורה שפתאום הפכתי להיות, ובעיקר התעייפתי מעצמי".
חלק מהתמודדות הוא להודות בזה.
"קיבלתי אותי ככה כי ידעתי שבסוף אחזור להיות אני. אחד הרגעים היותר־מפחידים היה כשמאור היה בחו"ל ואני הייתי בסופ"ש בעפולה אצל ההורים והחלטתי שאני אמא ספונטנית שיכולה לנהוג מעפולה לתל־אביב עם תינוקת בת שנה במושב האחורי. תיכננתי הכל לפי הלו"ז של הילדה. נתתי לה בקבוק והייתי בטוחה שהיא תירדם בנסיעה. מה שבפועל קרה זה שהיא לא נרדמה, ולא הצלחתי להרגיע אותה תוך כדי נהיגה. מרוב שהיא בכתה היא הקיאה ונחנקה לי בכיסא כשאני על כביש 6 לבד בחושך".
אמאל'ה.
"עצרתי בשוליים במקום מסוכן מאוד. כל משאית שחלפה הרעידה את האוטו כולו. עברתי אחורה להרגיע אותה, ובדיוק מאור התקשר ושומע אותי צורחת ואת הילדה בוכה. הוא לא מבין מה קורה ואומר לי, 'תעצרי במקום בטוח. זו סכנת חיים!' לא יכולתי להחליט אז התקשרתי לאבא שלי כמו ילדה בת שש והוא גם צרח עליי לזוז משם ואמר שהוא בדרך. התעשתי ולמזלי שתי דקות מאיפה שעמדתי הייתה תחנת דלק. נכנסתי אליה, בוכה ונסערת באמצע הלילה וחיכיתי להורים שלי שהגיעו כמו מלאך גואל. אז נכון שאני אמא במשרה מלאה אבל בסוף גם אני ילדה של אמא ואבא".
× × ×
שנתיים אחרי הלידה, אמסלם מדווחת על אסטרסטגיית יציאה מההלם. "חוזרת לעצמי", היא אומרת שוב ושוב. "אבא שלי תמיד אומר כשמשחררים, הכל נפתח", אז היא מנסה לשחרר, בעיקר את האחיזה מהניסיון לשלוט בהכל. "מהרגע שלאב נכנסה לגן לפני חצי שנה משהו נרגע, פתאום היה לי את הבית לעצמי, את מאור, פתאום נכנסה עבודה. אני אמא מהממת. ולא סתם אחרי שנתיים יצאתי לעבוד. שנה של חופשת לידה. שנה של קורונה. בין לבין עשיתי כמה ימי צילום, פרויקטים קטנים, לא עבדתי כמו שעבדתי בחודשים האחרונים. זה לא היה מדויק לי לפני לעבוד. לא הייתי יכולה אחרי ארבעה חודשים לצאת ל־40 ימי צילום, כמו שאני יכולה היום. זה לא שזה לא מורכב לי עכשיו, אבל היום אני יכולה וחוזרת ג'יזל הביתה. קודם לא ידעתי איך עושים את זה. אני מעריצה נשים שחוזרות לעבוד אחרי שלושה חודשים. זה מעורר השראה שהן מצליחות לשחרר".
בשבוע הבא מסתיימת רשמית חופשת הלידה שלה. במקביל להיותה פרזנטורית של מותג הטיפוח הבריטי Simple היא נכנסת שוב לנעלי מרסל בן דוד, עורכת הדין הקשוחה, בעונה השנייה של 'פמת"א' ב'כאן 11' (שמשודרת בימי שני) וחוזרת לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: דמויות חזקות, נוגעת ללב, אגרוף של ברזל שבעצם עושה קווץ' בלב. שבע שנים אחרי הפריצה המסחררת שלה ב'זגורי אימפריה', כבר ברור שאמסלם כאן כדי להישאר. נציגת דור השחקניות החדש - ודאי מהבולטות והמצליחות שבהן – שהולידה המהפכה המזרחית. הישראלית המסורתית המשודרגת: בבוקר קפה בצפון החדש של תל־אביב, בערב קידוש אצל ההורים בעפולה. לא מתנצלת, לא מחנטרשת, לא מעמידה פנים שהיא משהו שהיא לא.
'זגורי אימפריה' לא רק שינתה את חייה המקצועיים. על סט הצילומים היא הכירה את מאור זגורי, יוצר הסדרה, ולפני שלוש וחצי שנים נישאו. לאב היא בתם הבכורה. בשנה הקרובה צפוי לצאת סרט ביכורים שביים זגורי, 'בתולים', שבו מכבבת אמסלם בתפקיד הראשי. בהמשך, הם צפויים לחזור לעבוד יחד בצילומי העונה החדשה של 'זגורי אימפריה' שנכתבת בימים אלה. על ההחלטה להמשיך לשתף פעולה מקצועית, אומרת אמסלם, "אנחנו טובים בלעבוד יחד. אני חיילת על הסט. הוא מוציא אותי מלכה. בסרט שהוא ביים, בימים שלא צילמתי, הייתי נערת מים. לא כי לא היה תקציב, אלא כי רציתי. כי אני המאמא של הסט, כי זה של בעלי. גם אם רבים, אז רבים. ואז משלימים, אוהבים, כועסים. יש לנו זוגיות של שחקנית ויוצר. יש הרבה אקשן. הרבה עניין. זה סקסי".
הם נפרדו פעם אחת לפני שחזרו והחליטו להתחתן. לא דרמה גדולה, אבל ניעור מהסוג שאמסלם טענה שהיה הכרחי. היא מספרת בכנות שהתקופה המסובכת אחרי הלידה העמידה גם את הזוגיות באתגר. "מאור הגיב אליי מדהים. הוא מאוד דברן. כל הזמן, 'בואי נשב וננתח את מה שאת מרגישה'. בתקופה ההיא הפכתי למישהי אחרת. שיניתי את עורי. הוא לא זיהה. פתאום יש מישהי שהיא מקום ראשון, לפניו. זה מערער את היסודות. ביני לבין מאור יש פתיחות עמוקה ושיח מורכב. כל האמת בפרצוף. זה קשה לפעמים. אבל זה גם מרים. לפעמים אין לי כוח למורכבות הזאת. די. בא לי לראות ריאליטי. אבל בזכות זה אנחנו חברים מאוד טובים ומאוד אוהבים אחד את השני".
שקלתם טיפול זוגי?
"דיברנו על האפשרות של טיפול, אבל לא הגענו לשם".
למה לא? מה, דעות קדומות?
"קצת, מבחינתי. רציתי שנעבוד על זה יחד. לפני שנים הייתי מתייחסת לטיפול זוגי כהודאה בבעיה. בכלל, לי לקח שנה לקבוע תור לפסיכולוגית כשהחלטתי שאני צריכה. דחיתי את זה. המשפחה שלי זה 'תני לי את ה־200 שקל, אני אגיד לך בדיוק מה הבעיות שלך'. לפעמים הם צודקים. לפעמים הנבירה הזאת מיותרת. לפעמים היא מדהימה. אבל ברמה הזוגית – צלחנו את זה".
ילד ראשון משנה את האיזון הזוגי, ומקבע עוד יותר חלוקת תפקידים.
"אני גדלתי עם האבא הכי מדהים בעולם. הוא היה חוזר ב־11 בלילה. בחיים הוא לא החליף לי חיתול ולא הכניס לי מוצץ לפה. ויש לי את האבא הכי מושלם בעולם. מאור הוא לגמרי שותף. הוא לא קם בלילה. למה? כי הוא ישן. גם אני רוצה לישון, אבל מאור באמת לא מתפקד אם הוא לא ישן. אני מתפקדת".
הרבה הורים מתאמצים לייצר שוויון בדברים האלה.
"אני לא. אני קצת אוהבת את זה ככה. אולד־פשן. אני אוהבת מצד אחד לצאת ליום עבודה משש בבוקר עד שש בערב, לחזור כשהילדה מקולחת, ומצד שני אוהבת שיום אחרי אני קמה מוקדם, מטגנת שניצלים, ומכינה דגים. יש לי עזרה. אני לא יכולה להגיד לך שהוא שוטף את הרצפה, אבל הוא שותף במה שהוא צריך ונוכח. בשיחות שלנו אני אומרת לו, אני לא צריכה עזרה, אני צריכה שתהיה, שתראה אותי".
הפמיניזם מנסה להגדיר סדר חדש.
"אני מרגישה הכי פמיניסטית כשאני משלבת את הכל. זה לא 50:50. ואני גם לא דורשת ולא רוצה. כי נוח לי ככה. כי זה מה שאני מכירה מהבית. וזה מה שאני אוהבת. זה נותן לי להיות בשליטה. זה סקסי בעיניי. אם מה שנחשב פמיניסטי זה שגבר קם בלילה, אז מבחינתי פמיניסטי זה שאני קמה בלילה ולמחרת הולכת לעבוד כמו ג'דאית וחוזרת, אחרי שהוא הרדים את הילדה. לכל אחד מאיתנו יש דברים שיותר קל לו לעשות. לי היה קשה להרגיל את לאב לישון לבד, והוא לקח את זה על עצמו. הוא לימד אותה לישון בשלושה ימים. אמר, לכי. צאי החוצה. זה פמיניסטי בעיניי. אני לא יודעת אם זה קשור למקום שגדלתי בו, אבל אני לא תופסת את עצמי חלשה מול גברים אם אני קמה בלילה. אני לא מרגישה פראיירית. להפך. אני שולטת בסיטואציה".
× × ×
היה רגע אחד השנה שהיא לא שלטה בסיטואציה. קצת אחרי הסגר השני, גילתה שנדבקה בקורונה, והדביקה, בלי ידיעתה, גדוד שלם. "לא רציתי לפרסם שאני חולה כי לא רציתי את התווית הזאת, אבל יום לפני צילמו אותי לחדשות, אז הייתי צריכה להודיע לצלם. זאת הייתה הזיה. זה קרה בראש השנה. בדיוק עברנו דירה. נכנסו מאומתים. הכנסתי את כל המובילים, את כל המסדרות בגדים, כולם נכנסו לבידוד בגללי. והדבקתי את ההורים שלי, את מאור ואת הילדה".
תקופת הקורונה, היא מספרת, הכריחה אותה להתבגר, "להבין שהחיים מורכבים, ושיש לי אחריות. לא פאקינג הילדה שרואה את התאומים נופלים בטלוויזיה וזה עובר לידי. לפני, איכשהו, לא נכנסתי לעומקם של דברים. הבנתי שאני חלק מההיסטוריה".
גם עכשיו היא נזהרת לא לצלול עמוק מדי. נמנעת משיחות על פוליטיקה. לא נגררת בקלות לשיחה על "המצב". היא מבולבלת כמו כולם – הצביעה פעם לאורלי לוי ופעם למרב מיכאלי – אבל לא מתיימרת להתפלמס על מה שבוער. היא רואה, כמו שאר חבריה למקצוע, את המהירות שבה נכנסים חזיתית בשחקניות כמו מיה לנדסמן, ונבהלת: "הרשתות החברתיות זה פחד אלוהים. גם לא מאוד בוער לי להשמיע את דעתי. כן, אני חושבת פעמיים לפני שאני מעלה דברים באינסטגרם. גם על בשר – צלע כבש – אני חושבת פעמיים אם להעלות. אם זה יפגע בצמחונים. מבאס, אבל אני מעדיפה ככה. זה עושה פחות כאב ראש".
בתחילת השנה צילמה את הסרט הראשון בתמיכת קרן הקולנוע של השומרון – אבל מספרת שלא הבינה את המשמעות הפוליטית מאחורי. "מבחינתי זו יצירה, אמנות, תסריט שכתבו יפה עם קאסט מהמם. הפוליטיקה לא הייתה חלק מזה. אני לא אדם שצופה בחדשות. אני מרגישה שככל שאתה יודע יותר, ככה החרדות גדלות. אני יודעת שאני אצטרך להתמודד עם האינפורמציה הזאת מתישהו, בינתיים ב'פמת"א' נעה רוטמן (יוצרת הסדרה, לצד אסתר נמדר תמאם ועודד לוטן) מתמודדת עם המורכבות הזאת טוב ממני. היא שולחת לי כל מיני נושאים ומאמרים, אני אומרת לה, אחותי, מה זה? דברי אליי ברכילות".
גם 'פמת"א', אפילו מעצם היותה סדרה על הפרקליטות, מתעסקת בנושאים נפיצים כרגע. זה מחייב לנקוט עמדה.
"כשהתחילו ללהק את 'פמת"א', השם שאיכשהו עבר בסוכנויות שחקנים היה פאטמה. חשבתי שזה יהיה משהו כמו 'פאודה'. אפילו אמרתי לעצמי, וואי איזה שם נדיר לסדרה. מי בכלל ידע מה זה פמת"א? מי באמת הבין שפרקליטות ובית המשפט זה לא אותו מקום? למזלי גל, חברה טובה מצטיינת דיקן, לימדה אותי משפטים בתוך חודשיים, ליוותה אותי לבית המשפט וחנכה אותי להיות מרסל, ואני הרי תלמידה חרשנית. אחרי שאבא של מאור ראה 'פמת"א' הוא אמר לי שאני חייבת ללכת ללמוד משפטים, שמתאים לי עורכת דין. הוא כל כך האמין למרסל שהוא חושב שבאמת הבנתי מה יוצא לי מהפה. סתם, ברור שהבנתי", היא צוחקת.
העונה הצטרפה לקאסט נגה ארז.
"תקשיב את הפדיחה שלי עם נגה ארז. הגעתי ליום צילום. מיכאל אלוני אמר לי, זה כאילו נינט מגיעה לסט. הבנתי שהדיבור מטורף, פגשתי אותה בחזרות, אבל לא שמעתי את השירים שלה. באו מהיח"צ של 'כאן' לסט, אמרו, בואי תעשי איתה טיקטוק. אמרתי בסדר. התחילו להשמיע את השיר שלה Views, אני לא מכירה כלום, שואלת אותה: זאת את שרה? איזה מין טמטום מוחלט וחוסר הבנה. הגעתי הביתה. שמה את השירים שלה והופכת למעריצה מספר אחת. יודעת את כל השירים. עפה על האלבום. ולא מאמינה שעשיתי את הטיקטוק הראשון שלי עם נגה ארז בלי לדעת מה קורה סביבי".
× × ×
היא בטיפול כבר שנים. בעיקר חרדות. מאור אומר לה שככה היא מרגישה בשליטה. יש בזה משהו, היא מהנהנת. בלי הדריכות הזאת, אין לה מושג איך חיים. "לפני כמה זמן אמא שלי לא ענתה לי. הייתי בדיוק בצילומים. הזעקתי את כל הדודות שלי. לכו תבדקו. בסוף אבא שלי ענה לי, 'היא בסדר! היא מתקלחת!'. ההתקף חרדה הראשון שלי היה בחופשה במיקונוס. אני במקום הכי יפה בעולם ואני לא ישנה כל הלילה. הייתי בהתקף כזה שכבר חשבתי שאולי שמו לי משהו במשקה, שאולי זה לא התקף חרדה. אני לא לוקחת כדורים, זה לא שם. זה לא מנהל אותי. אני אדם שמח אבל זה נמצא שם, בא והולך. אני עובדת על זה שזה יהיה פחות".
אין עוד תאריך רשמי לצילומים, אבל אמסלם מחכה עכשיו בעיקר לחזור לסדרה שנתנה לה הכל – 'זגורי אימפריה' - שיא עוצמתי שהיא בעצמה מודה שלא הצליחה לשחזר מאז. "כשעברתי לתל־אביב בגיל 21, חברות שלי מעפולה באו לישון אצלי ויצאנו. עכשיו מי ידע לאן יוצאים בתל־אביב, מבחינתנו ללכת על שדרות רוטשילד ולשבת בקפה גרג היה השיא, אז בזמן שהתהלכנו לנו, חיות בסרט, ראינו את עוז זהבי 'זה מעספור'. בחוסר טאקט צעקתי לו, עוזזזז יא חתיך, וברחנו. שלושה שבועות אחרי זה הוזמנתי לעשות איתו מאץ' ל'זגורי אימפריה' והשאר היסטוריה. אני מגדירה את 'זגורי אימפריה' כמו אהבת נעוריי. יצא לי לעשות תפקידים משמעותיים מאז אבל שום דבר לא ישתווה ל'זגורי'. שם הכל היה הכי גדול. הפרמיירה הכי מטורפת שהייתי בה, הקאסט הכי משפחתי, האהבה שהכרתי שם, החיים שלי השתנו".
וזו לא תובנה קצת מדכדכת לפעול בתוכה? שלא תוכלי לשחזר שיא כזה לעולם?
"בגלל שאני חיה עם היוצר של הדבר הזה, אני לא מרגישה שנפרדתי מזה. זה תמיד שם. עכשיו מאור כותב את העונה החדשה, והוא לא מספר לי כלום. אני גם לא מנסה לחלץ פרטים. כי אני יודעת שהוא יכתוב לי תפקיד של פחד אלוהים".
איבגי לא יהיה חלק מהעונה הבאה, וחשיפת פרשת התקיפות המיניות היא למעשה הסיבה שלא צולמה אז עונה שלישית.
"קודם כל כואב לי על הבנות, על הקורבנות, על המעשים, על ההאשמות. אני מגנה כל סוג של אלימות והטרדה. עבדתי עם איבגי במשך שנה. הוא שיחק את אבא שלי והוא אחד השחקנים הכי מדהימים בארץ. אחד השיעורים הכי גדולים שלי במשחק. כיבד אותי. אהב אותי. שמר עליי. היו לי איתו רק חוויות טובות. אז נורא קשה לי לדבר על זה. נכון שהוא לא אבא שלי, אבל אני הבת הטלוויזיונית שלו, ולכן חלוקה מאוד".
דיברת איתו מאז שהתפוצצה הפרשה?
"כן, יצא לנו לדבר. אתה בעיקר מדבר על החיים. על הילדים. על הנכדים. אולי קצת מדברים על הדבר עצמו. זו סיטואציה מאוד מורכבת לשני הצדדים. מקשיבים. מדברים. מנסים לחזק. כן, יש פיל בחדר, וזה קשה. חבל שהוא לא ביקש סליחה. כולם שילמו מחיר כבד. גם הוא וגם הקורבנות וגם המשפחה שלו. כולם נפגעו מהדבר הזה. כואב לי עליו בתור חבר, כואב לי על הקורבנות בתור אישה, וכואב לי הכי על הקהל שהפסיד אותו. אני לא יודעת מה אני מרגישה. אני נורא חלוקה. בתור אישה אבל גם בתור 'בת משפחה'".
איך את עם ביקורות? לא ריחמו על הסדרה ששיחקת בה את אתי אלון.
"כתשו אותנו. לא נכנסתי לעומקן של הביקורות. אבל הבנתי שאיתי היו עדינים. אמא שלי התקשרה, 'קראתי ביקורות. עלייך לא ליכלכו'. האם הייתי עושה את זה שוב? בהחלט. זה היה פרויקט של חמישה ימי צילום. הקונספט הזה, דוקו־פשע, זה לא משהו שמכירים בארץ. המבקרים לא מחבבים אותו. מצד שני, יצאתי לרחוב, עפו עליי כאילו אני מריל סטריפ".
מה לגבי לכבוש את העולם? חושבת על זה?
"לא חושבת שאעבור לגור בחו"ל, אני משפחתית מדי, מקובעת מדי, ואוהבת את הארץ מדי. אבל הייתי שמחה לגיחות קטנות־גדולות. קודם אני חייבת לעבוד על האנגלית שלי כי כרגע האנגלית שלי לא מן האמבטיה ולא מן השירותים. אני מבינה מעולה, שלא תטעה, אבל צריך לתרגל ושאר תירוצים. כששודר האוסקר ובדיוק גל גדות עלתה להגיש את פרס האיפור ועיצוב השיער הטובים ביותר, מאור יושב בסלון וצופה ואני שוטפת כלים ופתאום אני מתחילה לבכות ומאור אומר לי, 'מה יש לך, למה את בוכה? מה קרה?' אני עונה לו, מייבבת בבכי, שאני יודעת שגם לי זה יקרה שאני אהיה על הבמה הזאת, וזה מרגש אותי. אז הוא צחק, חיבק אותי ואמר לי, 'אין לי בעיה, רק קודם תלמדי אנגלית'".
