קשה מאוד לגנוב את הפוקוס מסטפן לגר, אלא אם אתה ישו. כלומר, תליון ענק של ישו שמשובץ בעשרות יהלומים, כל כך מסנוור עד שלרגע נדמה לי שאני חווה התגלות. הוא מביט בי, ג'יזס קרייסט, תוך שהכוכב שעונד אותו מזמין לימונדה מהמלצרית, כולו, כמו בשיר של נועה קירל, צ'ינג־צ'ינג ובלינג־בלינג. "זה פיס מוכר, להרבה אנשים יש אותו", אומר לגר כשהוא קולט את הפזילה הבלתי רצונית שלי לצווארו; "הכל פה יהלומים אמיתיים, גם כתר הקוצים סביב הראש שלו".

לא פשוט להיות פשוט.

"דווקא הכי פשוט להיות פשוט".

היחצן שלך אומר שזה שווה כמו בית. עם פיס כזה אולי כדאי לך להסתובב עם מאבטח.

"אני המאבטח".

ובכל זאת ישראל. לא שואלים אותך למה אתה לא עונד איזה משה רבנו מנצנץ? איזה נפתלי בנט משובץ?

"יש לי גם תכשיט של מגן דוד, לפעמים אני עונד גם חמסה".

ומה התגובות לתליון הנוכחי?

"הרבה חושבים שזה אני".

אתה מתקן אותם?

"לפעמים אני אומר להם שזה ישו, לפעמים אני פשוט זורם".

× × ×

כידוע, לא כל הנוצץ זהב, ולא תמיד קל להיות כוכב. דווקא בשנה האחרונה שבה נפרד סופית מהטייטל "כוכב רשת", כשהוא מציין דריסת רגל בשוק הבינלאומי (השיר 'וידה לוקה' הפך ללהיט בצרפת, והקליפ שלו ביוטיוב גרף למעלה מ-14 מיליון צפיות), עם חוזה בחברת 'וורנר מיוזיק' הבינלאומית (לצד שמות כמו ברונו מארס, אד שירן והרד הוט צ'ילי פפרס), קמפיין לחברת האופנה טוונטיפורסבן (לצד נטע אלחמיסטר) ועם קאדילק שחורה שמחכה לו בחניה, סטפן בן ה־23 הבין שהוא פעל על אוטומט; שהעבודה הקשה מגיל 14 השתלמה, אבל שהנפש קומסי קומסה. "הייתי באיזה אירוע על־האש", הוא משחזר; "שיא האנרגיות, צוחק, קופץ, ואז התיישבתי על הספה ומשום מקום פתאום התחילו לזלוג לי דמעות. הבנתי שגם כשאני נהנה ממה שאני עושה, ואני מאוד נהנה ממה שאני עושה, אז יש סוג של רכבת הרים, ובאיזשהו שלב קורה משהו בנפש. זה בא בבום משום מקום".

נשמע כמו סטרס. לא הרגשת את זה בא?

"לא, אני הרי עושה את מה שאני אוהב כל היום, אבל בסופו של דבר זה עבודה, נפשית זה כן עושה משהו. הייתי כמו רובוט, לא נתתי לעצמי שנייה, לא ממש חשבתי על עצמי. אחרי האירוע הזה אנשים סביבי הסבירו לי שאני נותן את הנשמה ומוציא אנרגיות מטורפות, ולי לא נשאר כלום".

מה עשית עם זה?

"התחלתי טיפול פסיכולוגי. כשפעם היו אומרים לי פה ושם ללכת לפסיכולוגית זה נשמע לי שלילי, כאילו אני לא באמת צריך. אולי בגלל שזה מתחיל ב'פסיכו' - כמו 'פסיכופת' - אז זה נשמע רע. אבל זה משהו מדהים שקרה לי, אין לי איך להסביר לך כמה שזה עושה לי טוב. תראי איך אני מחייך כשאני מדבר על זה. אני חושב שכל בן־אדם צריך ללכת לטיפול".

מה השתנה אצלך מאז הטיפול?

"התחלתי לדאוג לעצמי. הפסיכולוגית אמרה לי שאני כל הזמן מדבר על אחרים, שאני לא מדבר על עצמי. היא עזרה לי להבין שאני צריך לדאוג קודם כל לעצמי. ה'לדאוג לעצמך' נתפס כמשהו אנוכי, אבל זה לא. הבנתי שאני יכול להגיד 'לא בא לי', למשל אם אני לא רוצה ללכת לאולפן. פעם אם הייתי מרגיש שלא בא לי, הייתי כועס על עצמי. מה זה לא בא לך? תלך, תעשה, אל תהיה מפונק ואנוכי. היום אם לא בא לי לעשות מוזיקה באותו יום אני לא הולך, אני סומך על ה'לא בא לי'. יום אחר כך אני הולך, ויש סשן הרבה יותר טוב".

"בקורונה טסתי ליוון, בפעם הראשונה בקריירה טסתי לחופש", הוא ממשיך; "זה לא נורמלי. טסתי תמיד לעבודה, הכיף הוא חלק קטן ותכלס אתה בא לעבוד, לא לעשות שטויות. אז בפעם הראשונה טסתי עם חבר לחופש וזה היה לי מוזר".

למה מוזר?

"הגענו למסיבה ולא הכירו אותי. הגעתי עם רקדן שעובד איתי בהפקה, והוא היה הכוכב שם. הוא רקד, הוא זה שהשתגע, ההפך ממה שקורה בארץ. הסתכלתי מהצד והתלהבתי מזה, כי הפוקוס לא היה עליי, זה מגניב להרגיש רגיל. אנשים שם מאוד אהבו אותי אבל זו הייתה אהבה נקייה, הם לא יודעים אם אני מפורסם או לא. הרבה זמן לא הרגשתי שאנשים אוהבים אותי נטו בגלל מי שאני. שם הייתי סטפן. פתאום אמרתי, וואו, כמה זמן לא הרגשתי את זה. כשפוגשים אותי פה רואים את סטפן, סטפן הדמות, לא מבינים מי אני בפנים. וכשאתה מוכר הרבה אנשים נחמדים אליך, רוצים לתת לך, ואתה לא יודע אם זה בגלל הבן־אדם שאתה או בגלל שאתה מפורסם".

כלומר?

"את יודעת, נותנים מתנה ואז אומרים, 'אתה יכול לצלם את זה ולהעלות לאינסטגרם?'"

יעני אין מתנות חינם.

"בדיוק".

זה גורם לך להיות חשדן?

"ברור, אבל זה לא משהו רע. אני יכול לשים את עצמי בנעליים של האנשים האלה. אבל שם, ביוון, זה לא היה בכלל, הייתי נטו אדם שמגיע למקום ומתחבר לאנשים שאין להם שום אינטרס לגביי. זה היה ממקום נקי".

קצת מסריט לא? להיות תמיד חלק ממערך של פרסום ויחסי ציבור.

"החוויה הזאת שם העבירה אותי משהו עם עצמי. כשראיתי שמתלהבים ממני שם באותה צורה, אמרתי וואלה, כנראה שמתלהבים מהבן־אדם שאני, שזה לא קשור לפרסום. זה עשה לי משהו לביטחון העצמי, אני מודה. מאז אני אומר לעצמי 'תעריך את עצמך'".

ו"הטיפול משתלם".

"זה מאוד עוזר, שתדעי. It’s a good thing".

× × ×

סטפן החדש, המטופל, לא רוצה יותר להתבחבש בעבר. והעבר, כבן של הורים מטוגו שנולד בבת־ים וגדל כנוצרי במדינה ים־תיכונית תוססת ואמוציונלית, כולל גם גזענות. בראיונות עד כה הסכים לדבר על חוויותיו כילד, נער וגבר שחור, אבל עכשיו הוא מסרב לדבר על הגזענות הישראלית. "זה כבר לא מעניין", הוא חוזר ואומר, וגם, "אמנים אחרים לא נדרשים לדבר כל הזמן על העבר". רק לפני שנה, עם שחרורו מצה"ל, קיבל לראשונה אזרחות ודרכון ישראליים, ורגע אחר כך, בסרטון שהופץ ברשת, כינה אותו הרב רונן שאולוב "גוי מסריח". אז נמאס לו לדבר על זה, אבל בשיר 'נעים מאוד' שיצא בחודש שעבר הוא מצליח לשיר את זה. "מה נשמע זה אני / זה הגוי, השונה השחור הלאומי / בא מטוגו בא מקונגו לא מכאן בקיצוני / אבל אם השגתי משהו זה הישג ישראלי". "כשאני הולך ברחוב אני לא אומר 'אני שחור', אבל הסביבה מזכירה לי את זה", הוא אומר בזהירות. "כל הזמן אומרים שאני שונה, ואז כשיש לי הישג אומרים 'הישג ישראלי'. אני לא צריך הוכחות כדי להרגיש ישראלי. אבל אני לא שופט אף אחד, לא מאשים, לא היה פה אמן שחור שהצליח בצורה כזו, אלה דברים שאנשים לא רגילים אליהם. כל פעם מדברים איתי על גזענות, לא משנה כמה התפתחתי מאז. תמיד זה חוזר לצבע העור".

בשיר האחרון שלך אתה מתייחס לזה בעצמך.

"כי כל הזמן מדברים על זה. אמרתי רוצים לדבר על זה? אני אדבר על זה בשיר, אני אגיד 'הגוי השונה'. ואני לא אוהב את המילה גוי, היא מילה גזענית, כמו כושי. זה שיר מחאה, אבל הכוונה שלי לא הייתה לבוא לאנשים ולהגיד 'נו־נו־נו'. כשאתה נכנס לאולפן אתה לא חושב על המסר. אני לא הרגשתי שונה בחיים".

בבת־ים קיבלו אותך כמו שאתה?

"אמרו לי כל מיני קללות. קראו לי כושי. אבל גוי מסריח זה משהו שלא שמעתי הרבה זמן, עד שהרב אמר את זה בסרטון".

לא נעלבת מהדברים של הרב?

"כן, אבל זה קרה בעקבות התגובות של הקהל, הם היו בשוק וזה מה שגרם לי להרגיש את העלבון. קמתי בבוקר, נכנסתי להודעות באינסטגרם וראיתי שמישהו שלח לי לינק לסרטון של רונן שאולוב וכתב, 'לא אהבתי איך שהרב דיבר עליך'. נכנסתי, התחלתי לשמוע את זה, עוד הייתי חצי רדום ולא התרכזתי בתוכן. צילמתי מסך, העליתי לסטורי וכתבתי 'אמן', הכי בהומור על השטויות שהוא אומר. אנשים הגיבו בזעזוע ורק אז קלטתי מה העליתי בכלל. לא רציתי לענות לו, לא ארד לרמה הזו. זה בן־אדם שאמור להראות לאנשים את דרך הטוב וזה בדיוק ההפך ממה שהוא מציג, הוא פשוט גזען. אתה חושב שאני גוי מסריח? אתה לא צריך לצעוק את זה, תשמור את זה לעצמך. התחושה שמגיעה עם המילה גוי היא כאילו יש פה מישהו ששווה פחות ממך".

אתה מרגיש שאם היית יהודי היו מתייחסים אליך אחרת?

"לא יודע וגם לא אכפת לי. הייתי מקבל יחס אחר אם הייתי לבן? אולי, לא יודע, אנשים חושבים שאני בורח מזה אבל אני באמת לא מתעסק בזה".

יש פה יחס בעייתי לשחורים, יש פה קהילה שלמה שמרגישה אפליה. ראה ערך מחאת האתיופים.

"ואת מה שהם עוברים גם אני עברתי. אותי, אגב, רצו להעיף מפה כילד, כשלא הייתה לי אזרחות. הייתי מועמד לגירוש. הייתי בן עשר וההורים הסתירו את זה ממני, גוננו עליי, אמרו שהכל יהיה בסדר. קיבלתי אזרחות ישראלית רק אחרי השירות הצבאי, עד אז הייתי במעמד של תושב ישראל. וגם אז לא הרגשתי שונה. אחרי שקיבלתי אמרתי, 'סוף־סוף קיבלתי את מה שהייתי אמור לקבל'. לא היה לי דרכון, יש לי דרכון טוגולזי ועכשיו קיבלתי גם ישראלי. שמעי, אני משנה משהו בעצם זה שהצלחתי פה, זה פותח איזושהי דלת, נותן תחושת ביטחון לאנשים שחורים, שונים, לא יהודים. על 'נעים מאוד' קיבלתי תגובות מרוסים, אפילו מנכים. הם כתבו לי שהם מעריכים את זה שאני מקבל את השונות שבי, שזה נותן להם ביטחון".

אתה הלוחם של השונים?

"זה יוצא ככה כי רואים אותי כסמל, אני מעריך את זה ומחבק את זה מאוד. אני מבין שזו מתנה מאלוהים".

× × ×

ויש גם את הסיפור הזה על דודו פארוק, האלטר־אגו הפארודי של אורי קומאי, שהוציא שיר בשם 'סטפן לגר', שעליו קצת מביך לדבר עם סטפן האיש, בעיקר בגלל שהמילים הן "סטפן, סטפן, מה יש לך שם? תראה לנו ת'נמייה, ת'חנוכייה" (וזה עוד החלק הרך), פלוס קליפ שמלווה באימג'ים של נקניקים ובננות. "אני מכיר את קומאי מזמן, הוא התקשר אליי ואמר, 'שומע, יש לי איזה שיר…' אז אמרתי לו, 'תעשה מה שאתה רוצה, אל תדבר'. לא נתתי לו להמשיך את המשפט. את מכירה את זה שמתקשרים אליך ואין לך כוח?"

לא בהקשר של "היי, כתבתי שיר על איבר המין שלך".

"זה לא שהוא אמר, 'שומע? אני עושה שיר על הזין שלך' ואני אמרתי, 'סבבה, איזה כיף, יש'. לא הבנתי שהוא הולך לעשות את זה".
איך הגבת כששמעת את השיר בפעם הראשונה?

"שמעי, השיר טוב מאוד, המוזיקה טובה, הקליפ יפה. אבל לא ידעתי איך להרגיש. אולי מישהו אחר היה מתעצבן או תובע, אבל אני לקחתי את זה בהומור. אני לא גאה בשיר הזה, כשמשמיעים לי אותו במסיבה זה מביך אותי, אבל אני זורם. מה אעשה, אברח? אני רוקד. זה מוזיקה, זה אמנות. אין לי באמת רגש כלפי הדבר הזה".

הגבת לקומאי?

"נפגשנו באיזה אירוע. הוא פחד קצת, כי הוא ראה שלא הגבתי על זה בכלל. לא היה לי נעים להגיב על זה, שתקתי. ואז הוא בא אליי בחשש כזה, וצחקנו על זה".

בכללי, אתה מרגיש מוחפץ?

"מה זה מוחפץ?"

לפני ארבע שנים אמרת לי בראיון שאמהות וסבתות נמרחות עליך.

"את מחרטטת".

נשבעת. אמרת, "יש אמהות שביד אחת מחזיקות את הילדה וביד השנייה מפלרטטות, הייתה אפילו סבתא שהתחילה להימרח עליי באמצע הופעה".

"לא התלוננתי על זה. שלשום סיימתי הופעה ובאו סבתות ונישקו אותי בלחי. אני חולה על זה שסבתות צובטות ומחבקות".

אני חולה על זה שסבתות צובטות ומחבקות. סטפן בקמפיין לטוונטיפורסבן

בנובמבר תועדת בסרטון כשמנהלת בית ספר מנשקת אותך על השפתיים ללא הסכמתך.

"מסכנה מה שעשו לה, קורה שאתה מסתובב כשבאים לתת נשיקה וככה יוצא. התגובה שלי הייתה כזו של שוק וגם שלה, כי זה קרה בטעות. הגזימו עם התגובות".

וכל ההתעסקות הזו בנראות שלך, בגוף, זה לא מחבל בעשייה? במיתוג?

"אין לי תשובה לזה. אני לא הולך ואומר 'אני סמל מין'. הנראות היא חלק מהעניין. כשחם לי אני מוריד חולצה. לא הוטרדתי על ידי בחורות, אני בטוח שיש גברים שכן, ויכול להיות שתטריד אותי בחורה יום אחד. בינתיים לא הייתה לי תחושה כזו. אני גם לא נתקע על דברים, מהר מאוד משחרר. ממשיך הלאה".

מה לגבי זוגיות?

"אני רווק".

תגיד, איך אתה מכיר נשים? באינסטגרם?

"ממש לא. אם מישהי ניגשת זה מהסביבה, מי שבמעגל שלי או חלק מהמעגל. אני לא יצאתי עם בחורה שאני לא מכיר בכלל".

יוצא לדייטים?

"לא יצא לי לצאת לדייט. דייט שלי הוא שונה. אני אלך עם הבחורה לשחק כדורסל".

אז מה שצריך זה כישורי קליעה לסל.

"מישהי שבאה ומטביעה? אמא'לה".

rotmoosh@gmail.com