בשבועות האחרונים קיבלתי שורה של מסרונים מגוף שבחר לעצמו שם באנגלית: LoveIsrael. גם אני Love Israel. מאוד. שמחתי לגלות שאנשים שאני לא מכיר טורחים לחלוק איתי את אהבתם, אהבתנו.

"עכשיו יותר מתמיד!!!" פתח אחד המסרונים. "על אפה וחמתה של האליטה: (מרים פרץ) נשיאה, נציגת הציונות הדתית, מתנחלת. שהשמאל ירקע ברגליים עד מחר".

"גם ד"ר מיכאל בן־ארי (חבר כנסת לשעבר מטעם רשימת כהניסטים) יודע: מרים פרץ צריכה להיות הנשיאה הבאה".

"בקרוב לישראל תהיה נשיאה מתנחלת, נציגת הציונות הדתית וימנית", אמר מסרון נוסף. "מי שלא נאה לו – שיישתה מהים של עזה".

מסרון שלישי בישר על תמיכתה של אורית סטרוק מרשימת סמוטריץ'. "מרים פרץ, הנשיאה הראשונה מטעם הציונות הדתית".

מעניין, חשבתי. מרים פרץ אולי אוהבת את כל הישראלים, אבל אלה שפועלים למענה הרבה יותר סלקטיביים. בעיקר, הם רוצים לעצבן: לעורר את אפה וחמתה של האליטה ולגרום לשמאל לעשות תנועות בלתי רצוניות ברגליו "עד מחר".

לפעמים העדות המוסמכת ביותר על מועמד היא רשימת הממליצים שלו.

בהתבטאויות הפומביות שלה פרץ מרבה לדבר על ציונות ועל אהבה. לרבים היא משמשת סמל; כוונותיה הטובות ניכרות בה; בולטת במיוחד גאוותה בעמה ובמדינתה. אבל מי שמבקש לדעת מה תעשה הנשיאה פרץ במסגרת סמכויותיה, מה תאמר מול אירועים שנויים במחלוקת, מתי תתערב ומתי תשתוק, נתקל בבעיה. או שהיא מעדיפה לשמור את התשובות לעצמה או שלא הכינה שיעורי בית.

הביוגרפיה שלה בוויקיפדיה מזכירה שבעה פרסים מכובדים שקיבלה: פרס תל"י, פרס בגין, פרס רוטרי, יקירת משרד החינוך, דוקטור כבוד בבר־אילן, הדלקת המשואה ביום העצמאות וגולת הכותרת, פרס ישראל. נדמה שהיא מתייחסת היום אל בחירתה כאל עוד אחד מהפרסים שהתכבדה בהם: נושאים נאום תודה יפה, מקבלים תשואות וחוזרים הביתה.

תפקיד הנשיא הוא משרה מלאה, תובענית, מורכבת, רילוקיישן לשבע שנים. ככל שהחברה הישראלית מפוצלת יותר, ככל שהפוליטיקה רעילה יותר, תפקידו של הנשיא משמעותי יותר, קשה יותר. הוא לא נועד לחובבנים.

כשם שפרץ היא חידה, הרצוג הוא ספר פתוח. הקריירה הפוליטית שלו היא בת 30 שנה ויותר. הכישורים שלו, התפקידים שעשה, הקשרים שלו, המזג שלו, הופכים אותו למועמד אידיאלי. אילו הייתי עוזרו של אחד מחברי הכנסת הייתי לוחש לו באוזן: בוז'י, רק בוז'י.

עם זאת יש לו, להרצוג, תכונה אחת שעלולה לפגום בהצלחה שלו כנשיא: הוא מתקשה לומר לא. הרצון לפייס, להרגיע, להשביע רצון, להגיע אל לב הקונצנזוס, יכול להפוך אותו לנשיא אהוד, אבל יש קוץ גדול באליה הזאת: לפעמים הנשיא חייב לומר לא, לפעמים הוא חייב לעמוד מול הלך הרוח ברחוב, מול הסקרים, מול הרוב בממשלה ובכנסת. הנשיא נפגש בדילמה הזאת יום־יום, מול ערימת הבקשות לחנינה שמגיעה לשולחנו. הוא נפגש בה מול תופעות חברתיות ופוליטיות שזועקות למישהו שיאמר, עד כאן. אלאור אזריה, החייל שירה למוות במחבל מנוטרל בחברון, זכה לחיבוק רבתי, מראש הממשלה ומטה. הנשיא ריבלין סירב לחון אותו. האם גם הרצוג היה מסרב? אני מקווה שכן.

כל נשיא עושה שני תפקידים במקביל: גם מכהן וגם משרת, גם מסמן דרך וגם דואג לאלה שנשארו מאחור. נשיא חזק יודע לשלב בין השניים, לכהן ולשרת. המדינה זקוקה כרגע לנשיא חזק.

ההצבעה בכנסת חשאית. כל מצביע וחשבונו: הפוליטי, העדתי, הדתי, האישי. חנינת נתניהו הייתה השיקול הנוסף, הפיל שבחדר: נתניהו ידע שאם יביע תמיכה באחד המועמדים יפגע קשות בסיכוי שלו לקבל חנינה נשיאותית. לכן הליכוד לא הציג מועמד משלו.

השאלה איננה האם חנינה אלא איזו חנינה ומתי. חיים הרצוג, הנשיא השישי, העניק ב־1986 חנינה לפני משפט למעורבים בפרשת השב"כ. זאת הייתה שגיאה בלתי נסלחת, ביזוי ההליך המשפטי ופרצה הקוראת לגנב. אין פסול בחנינה לנתניהו במסגרת עסקת טיעון, בתנאי שתכלול הודאה מצידו בעובדות ופרישה שלו מהחיים הפוליטיים. כל עסקה אחרת תמיט חרפה על בית הנשיא בעיני חצי מהישראלים. מוטב למרים פרץ להתרחק מתומכיה; מוטב לבוז'י הרצוג לא ללכת בעקבות אביו.