הסרט, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע הקרוב

"טנט" של כריסטופר נולאן, הוא סרט שאפתני ומעניין כמו כל סרטיו. רק הפעם, חייבים להודות, יש בו דברים שפשוט לא עובדים | בנימין טוביאס | 3 כוכבים

"תגיד, כואב לך כבר הראש?", אומר אחד הגיבורים של "טנט" לגיבור השני, אחרי עוד חפירה של שניהם על עקרונות שיבושי המסע בזמן והחלל המסובכים שהסרט מציג. כריסטופר נולאן, היוצר והגורו, בעצם מיישם פה את אחד הטריקים השחוקים בתסריטאות: יש לך חולשה בסצינה? תן לאחת הדמויות להגיד אותה בקול רם (נניח: "וואי, אתה מדבר כל הזמן בקלישאות", או: "ההסבר הזה מאוד משעמם"). "טנט", למרות ההומור העצמי, לא מצליח להתעלות מעל הבעיה: זה אכן סרט שגורם לכאב ראש. השאלה היא מה הוא נותן בתמורה.

"טנט" הוא סרט שמגיע עם מיליארד מטענים וציפיות, וברור שהוא לא יכול לעמוד בכולם. הסרט החדש והכי יקר עד כה של נולאן ("האביר האפל" ו"התחלה"), בו הוא חוזר לעשות מד"ב הארדקור אחרי הגיחה המוצלחת לאוסקרים עם "דנקרק", פומפם במסע היח"צ גם כפרויקט הכי מורכב ושאפתני שלו - עם הדלפות מפוצצות מהסט דוגמת "התסריט כל כך מסובך שגם השחקנים שלו לא הבינו אותו!". חשוב מכך: הוא הוכתר בשלב מסוים כסרט שאמור "להציל את הקולנוע", כשיצא באוגוסט שעבר לאולמות ברחבי העולם. תזכורת: נולאן, סינפיל ופרפקציוניסט פנאט, התעקש להוציא את סרטו למסך הגדול כדי להוכיח שסרט יקר יכול לשבור קופות גם בעידן הקורונה. אך הסרט התרסק מול הקהל, דבר שהוביל את אולפן האב וורנר להודיע כעבור חודש שכמעט כל סרטיהם ייצאו מעתה ישירות לסטרימינג. הציל את הקולנוע? הפוך. אלינו הוא מגיע עכשיו באיחור היסטרי, בקולנוע סוף סוף, והגיע הזמן לבחון אותו במנותק מהציפיות החיוביות והשליליות שנתלו בו.

האמת? אני די באמצע. כי מצד אחד יש משהו מקסים ומעורר הערכה ביוצר שכה בטוח בעצמו ונותן לעצמו עכשיו דרור לאתגר את הקהל שלו עם גרסת ה"פי אלף כריסטופר נולאן", זו שלוקחת את הקולנוע שלו לאקסטרים - גם מבחינת מורכבות לכאורה בקונספטים המדעיים והפילוסופיים, וגם מבחינת קור אנושי (הגיבור למשל נטול שם או סיפור עבר). אפשר גם להוריד את הכובע בפני האולפן שזרק רבע מיליארד דולר לפח על סרט מלא בדיבורים חופרים על אנטרופיה וכיווני זמן, ושסומך על האינטיליגנציה של הקהל, בלי הבטחה אפילו שייצא מזה סרט המשך. הבמאי הוא גם הכוכב היחיד כאן, בלי דיקפריו או באטמן כדי להמתיק את הגלולה.

לכן אפשר לשער שמבחינת מעריצי נולאן השרופים (ואני סוג של עונה להגדרה הזו) יש כאן סרט שבהמשך יזכה אולי למעמד של "הסרט האולטימטיבי" של נולאן שמיועד למביני עניין, ומכאן קצרה הדרך לויכוחים ברשת שיטענו שזה בעצם "הסרט הכי טוב שלו שאף אחד לא הבין". אוקיי, נניח. מצד שני, צריך גם לומר בכנות: חבר'ה, חלקים נרחבים מהסרט הזה, בעיקר בחלקו השני, פשוט לא עובדים.

נתחיל בחדשות הטובות: הקונספט שמאחורי "טנט" באמת מה זה מגניב. העלילה בקצרה: סוכן סי-איי-איי חסר שם וחסר עבר (ג'ון דייויד וושינגטון, הבן של דנזל וושינגטון, שמצליח להיות כריזמטי למדי בתפקיד כפוי טובה) מגלה יום אחד איום חדש על העולם - עצמים ששינו את "כיוון הזמן" שלהם והולכים לעבר: כדורים שנכנסים חזרה לאקדח במקום שיירו בהם למטרה, עצמים שעולים ליד במקום ליפול. הסברה המובילה: מישהו בעתיד משגר אל העבר את העצמים האלה, וזה איום שמסוגל בקרוב "להשמיד את העולם".

"רגע, למה שזה ישמיד את העולם?", שואל הגיבור שמדבר עם המדענית בסצינת האקספוזיציה המתבקשת, בעוד דיאלוג שנועד להמחיש שנולאן מודע לבעיות בסרטו. והאמת? הסרט בשום שלב לא נותן תשובה מספקת לעניין הזה. כלומר, נולאן בהחלט דואג לרצף את הסרט בהסברים פיזיקליים רבע-מעניינים על וקטורים וכיווני זמן ו"פרדוקס סבא", אבל אחת הבעיות הקשות של "טנט", היא שלמרות שכל הזמן מדברים על זה שהעולם ייחרב בעוד רגע, אין באמת שנייה אמיתית של תחושת סכנה ואובדן. סצינות האקשן, מגניבות ככל שיהיו (עם טאץ' סופר-מדליק של מכוניות ואנשים שהולכים לאחור בזמן ששאר העולם נע קדימה), מנותקות מהתחושה שמישהו כאן נלחם על חייו. ולכן אין מתח ואין באמת עניין.

הבעיה חמורה במיוחד בסצינה האחרונה, שאמורה להיות שיא הסרט. בלי ספוילרים: כוחות של עשרות אנשים אמורים למנוע אירוע דרמטי שעתיד האנושות תלוי בו, כולם במסיכות ומדברים לא ברור, ובחיי שלא נראה לי שמישהו באולם בו הייתי הבין מי נגד מי כאן, ועל מה. זה הבמאי שהביא לנו סצינות אקשן מהוללות ב"אביר האפל" ו"התחלה", שבהן עצרנו את נשמתנו כדי לראות איך ייגמר?

ובכל זאת, נחזור להתמקד במה שטוב. בתוך הבלאגן הגדול של "טנט" יש שורת סצינות משובחות, צילום מצויין (קר וסטרילי, כרגיל) של הצלם הקבוע של נולאן הויט ואן הויטמה ופסקול אדיר וטראנסי משהו של לודוויג גוראנסון. לי גם לא הפריעה העובדה שאנו יודעים מעט מאוד על הדמויות ושיש משהו "רזה" ורובוטי בהן. קצת כמו סרטי ג'יימס בונד ו"משימה בלתי אפשרית", שהסרט ללא ספק מרפרר אליהם, יש ב"טנט" גם מימד של סרט אקשן מופשט - שמתמקד במשימה, ולועג לניסיונות להסביר את הדמויות בפסיכולוגיזם בגרוש. זה כאילו נולאן אומר: "חושבים שאני קר ולא אנושי? קבלו".

מי שמצטיין במיוחד מהקאסט ונראה כנהנה מכל רגע על המסך הוא רוברט פטינסון, כשותפו המסתורי והחייכן של הגיבור. כוכב "דמדומים" בדימוס כבר הוכיח אינספור פעמים שהוא שחקן מצויין, וכאן הוא מתאים לטון הבריטי האירוני של נולאן כמו כפפה ליד. מהלך שפחות מצליח לנולאן ולסרט הוא להכניס עלילה שלמה, שאולה כולה מהקולנוע של היצ'קוק, שבו הגיבור נכנס בתווך של מערכת יחסים מתעללת בין הנבל הרוסי של הסרט (קנת' בראנה) לאשתו האומללה והפלרטטנית במקביל (אליזבת' דביקי, בבלונד היצ'קוקי כמובן). הביקורות בעולם כבר שחטו לבראנה את הצורה, אז אחסוך מכם.

האם "טנט" באמת יתואר בעתיד כ"יצירת המופת הסודית" של נולאן? אני בספק. אולי "הפגומה ממש". כך או כך, למעריצי נולאן זו חובה, גם אם שווה להיות מוכנים לאכזבה מסויימת. ולאחרים? קחו כדור נגד כאב ראש, ותיכנסו אם בא לכם להסתכן קצת בחיים.

ב"אקדמיה לתינוקות", קובץ הנובלות החדש של עודד וולקשטיין, הוא כותב בעברית מסחררת, וירטואוזית ומתפוצצת מעומס דימויים, שמחייבת ריכוז מקסימלי לאורך כל הקריאה| רן בן-נון | 4.5 כוכבים

במכללה דרומית מאובקת, שקצת מזכירה את מכללת ספיר, מרצה מסתבך בקשר רומנטי – אם אפשר לקרוא לזה ככה – עם סטודנט שעוקב אחריו. כך מתחיל "אקדמיה לתינוקות", קובץ הנובלות החדש של עודד וולקשטיין (כנרת) והפעם השנייה שבה העורך הספרותי הנערץ מפנק אותנו בפרוזה פרי עטו, שפשוט לא דומה לשום דבר אחר. וולקשטיין מתאר מערכת יחסים בכלים של מותחן ובכך ממקד את תשומת הלב שלנו במודל של גבריות שקטה המחביאה אלימות כבושה – והכל בעברית מסחררת, וירטואוזית, מתפוצצת מעומס דימוייה, שמחייבת ריכוז מקסימלי לאורך כל הקריאה.

אל תוך המפגש הטעון שבין המורה לתלמיד נמהלים שני סיפורים נפיצים נוספים: האחד, מאיים ורוחש ברקע – הזמנה לפגישה עם ראש ועדת המשמעת הקשוח של המכללה, שמתנהג כאילו שלט במוסד יוקרתי במרכז הארץ ולא בפריפריה הדוויה, שבה לכאורה הכל מותר. הסיפור השני הוא עבודה שהמרצה עוזר לסטודנט בהכנתה, על ארז'בת באטורי, רוזנת הונגריה אגדית שבתחילת המאה ה-17 הואשמה ברצח המוני של ילדים ונחשבה בפולקלור המקומי לתשובה הנשית הרצחנית במיוחד לרוזן דרקולה מהממלכה השכנה.

וולקשטיין מדלג בין הסיפורים, המקומות והשפות בקלילות סוחפת ובדיוק עילאי, ומותיר אותנו פעורי פה. מתברר שהסטודנט, נוח, הוא צאצא מרוחק של הרוזנת באטורי ושהעבודה נכתבת לקורס שמעביר ראש ועדת המשמעת הרשע. מכתביה הנואשים של ארז'בת נדחסים לתוך מיילים מתחננים לגמישות במועד הגשה, כשהכל קורס לתוך מערבולת טירוף, רדיפה ודיבוק שאין ממנה מוצא – אימה כמעשה אמנות עילאי המתמסר ליופיו של הרוע הטהור.

בנובלה השנייה בספר, "יסמין", וולקשטיין חוזר אל אדם ואוריאל, גיבורי "הסבך" הכה מצמרר שלו מלפני שנתיים ומגלה בקצה היער את האקדמיה לתינוקות – ספק מוסד חינוכי ספק היכל עינויים המיועד להפיכת פעוטות לאמני ציור מצליחים. "יסמין" היא טקסט דחוס במידה מבהילה, שהעברית המדהימה שבו מסתירה מתחתיה חרדה עמוקה מכל מה שיש כמעט. הסבך אולי מאיים לסגור עלינו בשלל ענפיו, נוזליו ויצוריו, אבל הפרברים הבורגניים המקיפים אותו הם החידלון האמיתי של הרוח, הלב והנשמה. כל זאת ועוד בתוך קריאה מאתגרת, המספקת חוויה אסתטית ואינטלקטואלית שלמה ונדירה.

היא לא ממש רות וסטהיימר לגיל הנעורים, אבל מיה דגן (זאת מהטיקטוק) בכל זאת מנסה לייעץ בנושאי מין שמטרידים את הצעירים בימינו. "עושים רק מה שרוצים, סבבה?" | אסף יערי | 4 כוכבים

עבור בני ה-30 ומעלה השם מיה דגן מתייחס ככל הנראה באופן בלעדי לשחקנית המוכרת כבר שנים מהבמות והמסכים, אבל אם נולדתם אחרי 1995 הדמות שתעלה לנגד עיניכם היא של מיה דגן כוכבת הטיקטוק, עם 111 אלף עוקבים ויותר מ-8 מיליון צפיות.

דגן מרחיבה את תחומי פעילותה והשיקה את פודקאסט "דגנים מלאים", שהוא קצת כמו הטיקטוק שלה, כלומר שיחות של דגן עם עצמה, אבל בפרקים של כ-20 דקות ולא סרטונים קצרצרים.

אחרי שדיברה על מראה חיצוני, דיכאון, עבודה וגברים – כנראה הנושאים שמטרידים נערות ונשים צעירות בימינו - הפרק החמישי של הפודקאסט מוקדש לסקס.

בתחילת הפרק ממליצה המגישה הצעירה לילדים הקטנים יותר לא להאזין, אם הם מתחת לגיל 13 או 14. במחשבה שנייה, עם החשיפה של ילדים לתכנים מיניים לא מפוקחים, אולי עדיף שדווקא הגילאים הצעירים כן יאזינו.

דגן לא מתעכבת על ציפורים ודבורים ונכנסת ישר לעניין – פורנו. מדובר במונולוג של מיה שבו היא פורשת את מחשבותיה, ומשיבה לשאלות שהיא מעלה בעצמה.

היא מספרת על החשיפה המאוחרת שלה, כדבריה, לפורנו, בגיל 17, ועל גילוי אפשרות ההנאה העצמית. בעדינות אפשר לומר שכללי הפוליטיקלי קורקט לא קיימים כאן, אבל היא מתמקדת בסיבות שצפייה בתכנים כאלה יכולה לסבך את החיים למי שצופה בהם יותר מדי.

הנושא השני בפרק: "שרמוטה". למה נשים עם בני זוג רבים נחשבות זולות, ואילו גברים עם הרבה בנות זוג הם מנצחים ומצליחים. לזכותה של דגן ייאמר שהיא לא מסתתרת מאחורי תווית היועצת אלא משתפת מעולמה. "האם אני תמיד משתפת פעולה עם גברים כי אני אוהבת מין, או כדי לרצות בנים ושיחשבו שאני זורמת ומגניבה? אני מתלבטת". מטריד.

הנושא הבא: הסכמה. איך יודעים שהצד השני מעוניין. המסקנה: "לא לעשות דברים שלא רוצים. סבבה?"

לא ממש ברור מה מסמיך את דגן לייעץ בנושאים האלה או בכל נושא אחר, אבל למרות השימוש הישיר במונחים מיניים היא נשארת לרוב בתוך האזור הבטוח של המלצות כלליות ו"מקובלות". אפשר לראות איך נערה מבולבלת במערכת יחסים ראשונה יכולה להרוויח מהמלצות של מישהי שהיא מזדהה איתה. וכמו שכולם יודעים: סקס מוכר, או במונחי אינטרנט ופודקאסטים, מביא הרבה חשיפה.

את פינת השאלות והתשובות בסוף הפרק, שמזכירה לקשישים בינינו את מדור "על בנים ועל בנות", היא מסכמת ב"יו, אני כוהנת סקס עכשיו?"

לא בטוח, אבל עשית צעד ראשון בכיוון.

אזהרת האזנה: הפרק לא מתחמק ממילים או ביטויים גסים, להיפך.

ל"דגנים מלאים" אפשר להאזין בכל אפליקציות הפודקאסט וגם באתר

https://www.shemma.co.il/mayadagan

הפרק "לא רק שרמוטה"

https://www.shemma.co.il/mayadagan/episode/1dce9e4c/

"יעלה ויבוא", פרויקט המחווה לשירי יורם טהרלב הוא בהחלט יוזמה מבורכת, אך מרבית הביצועים בו מתקשים לספק ערך אמיתי ומרענן | אמיר שוורץ | 3 כוכבים

הקורונה כנראה מאחורינו, אבל גל אלבומי הקאברים שנולד בעיצומה ממשיך. מה שהחל עם הקאמבק של חברי "זהו זה", המשיך לאורך פרויקט "צו השעה", קיבל תפנית מקורית בסדרת האלבומים שהפיק חיים שמש (למשל הטיפול של רע מוכיח ב"אהוד בנאי והפליטים"), המשיך בגרסאות האינדי לשירי יענקל'ה רוטבליט ("הוצאו מהקשרם"), זוכה כעת לסיבוב נוסף עם החלק הראשון של "יעלה ויבוא" המוקדש לשיריו של יורם טהרלב.

טהרלב ראוי למחווה. במשך לפחות שלושה עשורים הוא כתב עשרות שירים מופלאים שהיוו את השלד לפופ העברי בימי "ארץ ישראל הישנה והטובה" – ללהקות הצבאיות, לפסטיבלי הזמר והפזמון, לחוה אלברשטיין, לירדנה ארזי, ליהורם גאון, לחלונות הגבוהים ולרבים נוספים. הוא שילב יפה בין אהבה, נופי הארץ, שליטה בתנ"ך והומור, ותיאר בעברית קולחת ולא מתנשאת את ישראל שראה מחלון חדר העבודה שלו.

אלא שלא בטוח ש"יעלה ויבוא" – לפחות בחלקו הראשון – עומד באתגר. רבים מ-11 הביצועים שפה לא מצליחים להציע זווית חדשה לשירים שהם פסקול החיים של רובנו. צריך לקוות (ולהניח) שבמחצית השנייה של הפרויקט יהיה גם ביטוי לפרק העשיר שכתב טהרלב בתולדות הלהקות הצבאיות - ויש ממה לבחור: משירי שכול וגבורה כ"היה לי חבר היה לי אח" ועד לכיף טהור דוגמת "חסקה", "ישנן בנות" ו"אני מת (לראות אותך הלילה").

כאמור, ההיצע פה לא דל, אך רובו רחוק מלהסעיר. שלומי שבת פותח עם "עיניה קראו לי" (במקור של אבנר גדסי), והתוצאה חלבית למדי. אודיה אזולאי מגיעה אחריו עם "הביתה לחזור" המוצלח בהרבה. אחריה נרשם אחד מהשיאים הבודדים פה – לירון עמרם עם "בשביל אל הברכות" המוגש עם גרוב מדוד, סאונד רטרואי וסלסול נכון. זה גם ממשיך טוב - עם עדן חסון בגרסה יפה ל"על כפיו יביא". חסון לא מנסה להתחרות בביצוע של רבקה זוהר – כי אין באמת טעם – אך ממצליח להדגים שהוא יכול להיות מגיש מעניין, כל עוד הוא לא מוקף בהפקה קלאב-טראנסית שמזכירה מסיבת קריוקי שיצאה משליטה.

אחריו מגיעה להקת שלווה עם "שהשמש תעבור עלי". הסיפור של חבריה מרגש, הביצוע פחות. אגב, הדתל"ש שבי מעדיף את הגרסה של אברהם פריד (שהפך אותו ל"רק תפילה" עם תזמורת חתונות שצמחה לממדי ביג בנד), על פני המקור של ירדנה ארזי. גם מוש בן ארי, עם האלמנטים ההודים ברוח הביטלס שנוספו ל"האוהבים את האביב" של השלושרים, עובר בציון חיובי ולא יותר.

לקראת הסוף מתגלות שתי הפתעות: קמה ורדי, נכדתו של טהרלב עם "אין אהבה אחרונה" המקסים שגם הלחינה, ורוני אלטר בגרסה רגועה דווקא ל"אינך יכולה" של החלונות הגבוהים. ואחרי הנכדה מגיע גם הסבא, שחותם עם הגבעטרון ב"לילות".

יש לטהרלב עשרות שירים אייקוניים שמסקרן לשמוע ביצוע חדש – ובעיקר מוצדק - שלהם, למשל "חשמל זורם בכפות ידיך", "החולמים אחר השמש", "נח", "הדרך אל הכפר" או "יעלה ויבוא" שהעניק לפרויקט את שמו. אולי זה עוד יקרה בחלקו השני.