אימרי ביטון, בזוגיות, נולד בשנת 1985 וגדל בקריית־גת. עזב את התיכון בגיל 16. התגייס לנח"ל ושירת כלוחם. היה מצטיין חטיבת הנח"ל במלחמת לבנון השנייה. אחרי השירות עבד במשרד הביטחון. עבר לגור בשכונת פלורנטין בתל־אביב ושם התגלה על ידי השחקן ששי סמוכה שהציע לו ללמוד משחק. סיים שלוש שנים בבית הספר של יורם לוינשטיין. שיחק בין השאר בסדרות 'המדרשה' ו'שעת נעילה'. בימים אלה משחק בסדרה 'בני אור' שמשודרת ב־yes וב־STINGTV, בסרט הקולנוע 'בגידה' ובסדרת הילדים 'שקשוקה'. מצטלם בימים אלה לסרט 'סבוי' שיעלה ב'כאן', ולסדרות 'בעלת החלומות' ו'העיר הטובה' שיעלו ב־HOT. בקרוב יעלה סרט הקולנוע בכיכובו 'הבית ברחוב פין'.
לפני הכל, 'בני אור' מתכתבת מעט עם החיים שלך.
"כשהייתי נער הייתי לא רחוק מהעולם הזה, שמוצג בסדרה. השכונה שלי בקריית־גת היא אחת לאחת 'בני אור' בבאר־שבע. בסדרה פשוט זה יוצא יותר סקסי, כי בכל זאת יש פילטרים, אבל בחיים זה באסה וזה כואב וזה מתסכל, מתיש ועצוב. אם היית רואה את מה שלפעמים קרה בשכונה הזאת במציאות, היית מסובב את הראש או שבא להפריד אם יש מכות, ועל המסך אתה נשאר לצפות".
ואתה?
"גדלתי לתוך זה, שכונה הרי לא בוחרים. כשאתה מתבגר, אתה מתחיל להבין את ההשלכות של הבחירות שתעשה בקרוב. אין לי 12 שנות לימוד, היינו לא מעט חבר'ה שלא למדנו. הרבה פעמים יצאתי עם תיק בית ספר מהבית אבל עליתי לאוטובוס, לחוף דלילה באשקלון. גם שם היינו הולכים מכות עם אשקלונים, הרי יש לך גאוות עיר".
כמה פעמים זה קרה?
"הלכתי מכות יותר מדי בחיים שלי. חד־משמעית, יכולתי להתפתח כעבריין. בגילי 15־16 מכרתי סמים, גראס. היו סיטואציות שבהן נסעתי לדימונה עם חבר וחזרנו עם שני קילו באוטו. היינו מגיעים הביתה, מפרקים את הכל לשקיות של מאה שקל ומוכרים. היו גם לפעמים תופסים אותנו מהבילוש. נותנים לנו כאפה ומשחררים. אמא שלי, בכל פעם שאיבדתי את הדרך, הייתה המצפן שלי. היה לה קשה לשלוט עליי בנעורים אבל אני מאחל לכל ילד ציפי ביטון משלו".
ואיך יצאת מזה?
"נקודת השינוי שלי הייתה בצבא, כשהפכתי לקרבי בנח"ל. זה המקום הראשון שחיבק אותי, שהכיל אותי ונתן לי הזדמנות בלי לשפוט אותי על המעשים שעשיתי לפני כן. הרגשתי שאני יכול להתחיל דף חדש".
'בני אור' החזירה אותך קצת לימים ההם?
"מהמקום שלי היום, מה ש'בני אור' עושה זה להציב מראה קשוחה, נוקבת, אלימה ואפילו מפחידה בפני החברה שלנו, ואני מקווה שמי שיצפה בסדרה לאו דווקא ייקח השראה לייצר אירועים כאלה אלא יחשוש מזה. ואם הוא יראה חבורה כזו ברחוב וישקול להצטרף אליה, אולי הוא יעדיף לעצור את זה".
מה עם עונה שנייה ל'שעת נעילה'?
"אני חושב שמגיעה ל'שעת נעילה' עונה שנייה גם אם הקאסט של השחקנים מהעונה הראשונה לא יהיה. אנחנו לא באמת יודעים איפה זה עומד אבל חשוב שתחזור למסך כי היא העבירה מסרים חשובים. ירון זילברמן, הבמאי, אמר לנו משפט יפה: 'אני עושה את הסדרה על המלחמה ועושה את זה כל כך כואב וקשה כדי שמי שיצפה יבין למה לא צריך מלחמות יותר'. אם היינו עושים את זה מעודן יותר, זה לא היה עובר באותה חדות".
מה בשכונה שלך אז מזכיר את הסדרה?
"הייתה לנו מעין תחנת סמים. כמה כורסאות זרוקות, יושבים, יש חבר'ה ובאים להתארגן. זה היה שגרה, אף אחד לא חשב שקורה פה משהו דרמטי. הסצנה הכי קשוחה שזכורה לי היא דקירה. הייתי בכיתה ח', שיחקנו כדורגל, עשינו רעש ואחד השכנים המבוגרים ירד למטה. שני חברים שהרגע שיחקתי איתם פשוט הוציאו סכינים ודקרו אותו. הם כמובן נעצרו".
איזו עצה היית נותן לאימרי ביטון בן ה־16?
"אל תפסיק להאמין בעצמך, לא משנה כמה מכשולים וכמה קשיים יהיו בדרך. זה ישתלם לך. הייתי נער מקובל, אבל רוב החברים שלי גרו בווילות מפוארות ואני בדירת עמידר, שני חדרים. זה לא היה פשוט אבל אמא כל הזמן דאגה להגיד לי, 'אתה מוכשר ויפה ומדהים והכי טוב'. לא היה תמיד כסף לקנות בגדים חדשים או לצאת לבלות והרגשתי פחות, גם בביטחון העצמי. בגיל הזה נורא קשה".
מתי היית הכי מאושר?
"כשהודיעו לי שקיבלתי את התפקיד הגדול הראשון שלי בטלוויזיה, מיצי מ'המדרשה'. בלילה הודיעו לי שקיבלתי את התפקיד, התרגשתי, אבל לא ממש עיכלתי. למחרת בבוקר, כשאספו אותי להצגת ילדים, פתאום נפל לי האסימון. שמעתי ברקע את השורה מהשיר של עידן רייכל, 'לא לפחד להתאהב שיישבר הלב', ופשוט פרצתי בבכי. אם מישהו היה רואה אותי, הוא היה חושב שאדם קרוב מת - אבל זה היה בכי של אושר. אמרתי לעצמי: זהו, זה מתחיל, אני רק צריך לעשות תפקיד טוב ויידעו שאני שחקן".
מה הג'וב הכי גרוע שהיה לך?
"לא גרוע אבל מזכיר ימים אחרים. כשלמדתי בבית הספר למשחק, לא היה לי כסף לשכירות וישנתי בבית הספר במשך חצי שנה. לא כולם ידעו את זה, רק כמה תלמידים ויורם. לא הייתה שם מיטה, רק ספה או מזרן על הרצפה, וכדי לשמור על פאסון הייתי מתעורר בשש וחצי, מתקלח, מתארגן ומשחק אותה כאילו הגעתי עכשיו. בית הספר היה קרוב לשוק התקווה, עבדתי בצוות ששוטף את השוק במשך חודשיים. אחלה משכורת הייתה".
מתי הרגשת שנעשה לך אי־צדק בקריירה?
"עד לפני שנתיים עשיתי תפקידים רק של ערסים רגישים או קשוחים ועד שלא הוכחתי את המקום שלי שם, לא פתחו אותי למקומות חדשים. אני מרגיש שהייתי הכי חזק בטייפקאסט שלי כדי להתקדם וככה זה אולי צריך לעבוד. ב'שעת נעילה' כבר שיחקתי משהו אחר, סוג של בחור שהוא מלח הארץ, לא נגד הממסד אלא רוצה להיות חלק ממנו".
מתי התרגשת לראות מפורסם?
"הייתי בן שבע בערך. מכבי קריית־גת שיחקה נגד בית"ר ירושלים, שבאה למשחקי ראווה. ישבתי עם אחי בקהל של בית"ר, נגמר 1:1, ואודי שטרית האליל שם את הגול לקריית־גת. חזרנו לשכונה, שיחקנו גולות, פתאום עוצרת לידנו מרצדס שחורה, ומישהו שואל: 'איך אני מגיע ליציאה מקריית־גת?' זה היה אלי אוחנה. רצתי אליו, צעקתי 'אלי אני אוהב אותך, תחתום לי'. אבל לא היה לו איפה לחתום לי כי מי מסתובב עם דף ועט? בסוף הוא חתם לי על היד, בתור ילד לא הבנתי שזה לא יישאר לנצח, אבל עד סוף הגולות כבר לא הייתה לי חתימה של אוחנה".
מה היה החיפוש האחרון שלך בגוגל?
"שייק פירות מומלץ. בתקופה האחרונה אני משתדל לאכול פחות גלוטן ועושה ניקויים".
מתי היית הכי קרוב למוות?
"לא מעט פעמים במהלך השירות הצבאי. במלחמת לבנון השנייה הגענו לע'נדוריה, לחימה אינטנסיבית של יומיים כשאנחנו מתקדמים תוך כדי פצועים והרוגים. היינו צריכים להגיע לקו בתים ראשון כדי להתחיל לטהר את הכפר מחיזבאללה - אבל לא הצלחנו לצאת ממטעי הזיתים. במשך שלוש שעות לא מפסיק לרדת עלינו גשם של פצמ"רים. אחד החברים הכי קרובים שלי קיבל הלם קרב דרגה 4 בעקבות הלחימה הזאת. אני מוגדר פוסט־טראומטי אחרי שירות, והרגע שהכי מגדיר את הפוסט־טראומה הוא פינוי הפצועים בע'נדוריה. מישהו שהכרתי במהלך השירות שלי פשוט מת על האלונקה שאני פיניתי והדם שלו היה עליי. בשנים הראשונות אחרי הצבא לא הבנתי מה בדיוק קרה וחשבתי שאני בסדר אבל לא ישנתי טוב, הייתי מתעורר מסיוטים בצעקות של חרדה. גם היום אני עדיין מתעורר לפעמים, אבל מאז שהתחלתי ללמוד משחק משהו בנפש השתחרר. אני עדיין מטופל בנט"ל, פגישה של פעם בשבוע עם המטפלת הכי טובה בעולם. ההכרה בדבר היא כבר חלק מהפתרון".
