yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    24 שעות • 02.06.2021
    סופרת הצלחות
    30 ספרים רבי מכר ורבי קסם כתבה וציירה רינת הופר, ואין כמעט בית בישראל שלא ניתן למצוא בו לפחות אחת מיצירותיה. רגע לפני שבוע הספר מצטרפות לרשימה עוד שתי יצירות, הזדמנות מצוינת לברר עם הופר האם יש ילדה אמיתית מאחורי הדמות של "איילת מטיילת", מדוע היא מפחדת לנהוג, ומה הסיכוי שנקבל ממנה ספר למבוגרים
    סמדר שיר | צילום: טל שחר

    מאז שהאחרונה־חביבה שלי למדה לבטא את המילה "חיפושית" בזכות "איילת מטיילת", אני חולמת שבגלגול הבא שלי אדע לכתוב ולצייר, או לצייר ולכתוב, כמו רינת הופר. כל ספר חדש שלה מתקבל בביתנו בצהלות חדווה, החריזה מושלמת והציורים רבי קסם. בימים אלה הנכדים שלי חוגגים עם "ספר על יד" ו"רוני ונעמה", שיצאו לאור לקראת שבוע הספר.

     

    החלום הסודי שלי קצת דעך אחרי ששמעתי מפיה שספר בא לעולם בתום שלוש שנות עבודה, אבל מנגד צץ לו חלום חדש – לעקור למועצה המקומית גדרה ולהתנחל בבית של הופר. בסלון עומד פסל של ג'ירפה שהיא מצאה בזבל, באהיל המנורה היא שתלה זרדים שהעניקו לו את הכינוי "קן הנשרים", ועל הקירות היא מדביקה אלף ואחד פיצ'יפקעס – חמסות, שלטים, לטאות מקרמיקה ואפילו דרקון גדום חוטם. הגינה פורחת בשלל צבעים, ומכל חדר נכנסים ויוצאים החתולים. ארבעה במספר. זואי וסושי כבר התרגלו לסמבה ומוריץ, שהיו שייכים לשכנים לשעבר ומטעמי מיאו־מיאו סירבו לעבור דירה.

     

    ההתלהבות שזולגת ממני למראה הממלכה מפתיעה את הופר. "ילדים שמגיעים לבית שלי קצת מתאכזבים", היא מספרת. "אין לי סטודיו עם דלת מוגפת, אני עובדת בקומה השנייה, בחלל פתוח, מפני שאני לא זקוקה לשקט. תמיד יצרתי בתוך בלגן. והמחשב שעומד על השולחן נועד לקישוט בלבד. אני מציירת בצבעי מים, והעכבר אפילו לא קורץ לי מפני שאני טכנופובית מדופלמת. יש לי הרבה חרדות שמתלבשות על דברים טכניים וזו הסיבה לכך שיש לי רישיון, אבל אני לא נוהגת. בגילי – 55 – אני כבר לא מנסה להתחבר לעולם הטכנולוגי שמעבר להקלדה בוורד. אני נמשכת לעבודת כפיים פיזית, אולי בעקבות אבא שלי, עליו השלום, שעסק בחריטת אמייל לתכשיטי זהב. יש לי צורך עז להזיע ולהתלכלך".

     

    היא מצביעה על כפות ידיה. "הציפורניים שלי כחולות מפני שבקורונה התחלתי לעשות פסיפס ובחרתי בצבע שלא יורד. אם אעבוד במחשב יהיו לי פחות טעויות, וזה יתרון לחולת שליטה כמוני, אבל המקריות מאוד מזינה אותי. 'אוי, נשפך לי צבע על הדף, מה עושים עכשיו?'. בסיפורים שלי יש המון אסוציאציות שנובעות מהציור הידני. כשהספר יוצא מהדפוס, ברור שאני מזהה את הטעויות שלי ובאה אל עצמי בטענות. איך לא".

     

    |
    |

     

     

    "נשארתי בגיל 8"

     

    מאחוריה 30 ספרים שרובם הפכו לרבי מכר, גם בזכות העובדה שהיא לא מתבגרת. "אומרים שכל אדם מדמיין את עצמו בגיל מסוים ונשאר בו", היא מהרהרת, "ואם זה נכון אז נשארתי בגיל 8. ילדה קטנה מחולון שנולדה עם עיפרון ביד. הציור היה מאז ומתמיד חלק קריטי בזהות שלי, הוא היה כוח־העל שלי. לא ציירתי את המורים, היה לי מנוי בוועדת הקישוט כיוון שנטיתי לצד הממסדי, ורק במגמת אמנות בתלמה ילין גיליתי את הכתיבה. ב'מעריב לנוער' קיבלתי מדור אישי, 'פינת רינת', שבו שילבתי בין איור למילים, ומאז ככל שחולפות השנים אני מרגישה שהכתיבה חשובה לי אפילו יותר מהציור. כבר לא מספיק לי ליצור משהו יפה, הרי יש בעולם המון דברים יפים, ואני לא רוצה להיות הכלי השני שמלווה את המילים. חשוב לי להגיד משהו. מפחיד אותי ליצור ספרים יפים שהם חסרי משמעות, מינינגלס".

     

    |
    |

     

    אחרי שירותה הצבאי (כגרפיקאית ב"במחנה") ולימודים בבצלאל (במהלכם הכירה את בעלה, עודד כהן, שלמד פיזיקה בעיר הקודש) היא איירה לעיתונים ולספרים. רק על סף גיל 30, כאמא טרייה, היא השיקה את ספרה הראשון, "ציידת הנמשים", שסלל לה את הדרך. "השראה? אין דבר כזה", היא פוסקת. "אני לא יושבת ומחכה, אלא חיה את היומיום ורוב הזמן מוצפת ברעיונות שרוצים להשתחרר ומתחרים ביניהם מי יבשיל קודם. נורא קשה לי לכתוב כשאני לא מציירת, ולהפך. הערוץ הוויזואלי והערוץ הלשוני פועלים אצלי במקביל, כמו בסטריאו, הם לא חופפים אלא משלימים זה את זה כמו בכבישים מפלסיים שבהם המכוניות הפרטיות נוסעות מעל הרכבת".

     

    תגלי לנו מי הילדה שמסתתרת מאחורי "איילת מטיילת"?

     

    "אין לי סודות", היא מחייכת. "כל הדמויות שאני ממציאה – או שהן אני או שהן אנשים שפגשתי בילדות המוקדמת, עד גיל 10. אחיינית שלי, שחקרה את אילן השורשים המשפחתי, מצאה שהופר, בגרמנית, זה 'יערן' או 'שומר הגינה', ולפעמים נדמה לי שזה הייעוד שלי – להיות אחראית על חלקת אדמה ולטפל בה כמו 'חנן הגנן'. יש משהו מאוד ראשוני ביכולת של איילת לקבל את כל בעלי החיים, ממש לחבר אותם לגופה, וביכולת של אמא שלה להכיל את כל האורחים המוזרים לכאורה שהיא מכניסה לביתה, וזה מוטיב שלא הייתי מודעת לקיומו בזמן הכתיבה.

     

    "הדברים האלה פשוט נראו לי מובנים מאליהם וכתוצאה מכך איילת נבראה במהירות שיא, לא גילגלתי אותה על הלשון במשך שלוש שנים כמו שקורה לי בספרים אחרים. היכולת להכיל את הטבע ואת המנעד האנושי מופיעה בעוד ספרים שלי מפני שכמו ילדה אני יותר חווה ופחות שופטת. רק לאחרונה שמתי לב לעובדה שבספרים שלי אין יסודות פסיכולוגיים ואין מילים של רגש כמו 'עצובה' או 'כועסת'. זה לא אומר שאין בהם רגשות, זה אומר שאני מאמינה במעשים ופחות בדיבורים. זה גם אומר שנשארתי באותה עמדה ילדית שפחות מנתחת ויותר רואה ולומדת".

     

    גיבורי ספרייך לא מתמודדים עם הורים שהתגרשו או עם אח קטן שגזל מהם את הכתר.

     

    "אני רוצה להאמין שתופעות מהסוג הזה קיימות בספרים בלי שאצביע עליהן באצבע. גיבורי שני הכרכים של 'הדלת הירוקה' נתקלים בסוגים שונים של יחסים בין אנשים שמשדרים להם סובלנות וקבלה. לאחרונה כתבתי על ילדה שמדי בוקר לובשת כנפיים שמפריעות לה לתלות את הילקוט על השכם וזו הדרך שלי להביע את החששות של ילדה שעולה לכיתה אל"ף".

     

    כמה שעות ביום את מקדישה ליצירה?

     

    "אני לא מסוגלת לשבת מול השולחן יותר משעתיים ברצף, אבל הראש שלי עובד בכל שעות היממה. גם כשאני מבשלת וגוזמת ויוצאת להליכה עם חברות ורוקדת זומבה. בכל רגע נתון יש לי עוד עשרה ספרים לא עשויים, שאולי יבשילו ואולי לא. התחושה שאני טובעת בין רעיונות ומתבלבלת ולא מצליחה למצוא את השפיץ של הדבר שרציתי לומר מלחיצה מאוד. אני יוצרת גם כשאני יושבת בגינה עם הטאבלט, באוטובוס וברכבת אני מסתכלת על אנשים וממלאת פתקים. המוח כל הזמן בפעולה. בשנים האחרונות אני מרגישה שהאימהות הקלאסית, שהייתה נוכחת מאוד בספרים שלי, מתקרבת לסיומה. שלושת ילדיי כבר יצאו לדרכם. איה (25) לומדת פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה בירושלים, איתי (22) הוא חייל משוחרר, ונגה (19) המריאה ללוס־אנג'לס, לשנת שירות מטעם הסוכנות היהודית".

     

    הקן שהתרוקן משרה עלייך פחד?

     

    "לא, מפני שהגיל הכרונולוגי פחות משמעותי לי. כבר כתבתי וציירתי את עצמי בכל מצבי החיים – כילדה, נערה, רווקה, נשואה, אמא טרייה, אמא לבני עשרה, עכשיו אני נוגעת בזיקנה וזו הסיבה שכתבתי את 'אלטע זאכן'. במשך שנים חיפשתי את הטריק שיהפוך ספר לגיל הרך ללוח משחק ומצאתי אותו ב'ספר על יד' שבו היד קופצת ונוקשת על הדף. רציתי לנסות פורמט של סדרה, חיפשתי דמות שתוכל לסחוב על גבה סדרה רבת שנים כמו 'ג'ורג' הסקרן', וכך נולד רוני, גיבור סדרת 'סיפורוני', שדי דומה לבן שלי, איתי, כשהיה קטן. הוא סקרן וממציאן. אמנם יותר קל לי לצייר בנות, יש להן יותר מאפיינים, אבל רציתי להמציא בן, ורוני הוא ילד לגמרי רגיל, למרות שהוא נראה קצת ינשופי וקצת חתולי. הלוואי שאמציא לו עוד ועוד עלילות גם כשאהיה בת תשעים".

     

    איזה ספרים הורייך הקריאו לך בילדותך?

     

    "קבצים של שירים, בעיקר של מרים ילן־שטקליס ולאה גולדברג. לכן כל כך שמחתי כשהלחינו שירים מתוך 'ציידת הנמשים' לדיסק ולמופע 'ענן של מקל'. ההלחנה מהווה עוד דרך להנגיש לילד שיר, שפעמים רבות מהווה מבוא לשיחה. לדעתי, לא חייבים להקריא לילד דווקא לפני השינה, אפשר גם בבוקר או במהלך הארוחה. לספרים יש כוח, הם סוג של ויטמין, ואפילו הורים עסוקים מאוד, שחוזרים הביתה רק בערב ומקריאים ספר באופן מכני כדי לצאת ידי חובה, מעניקים לילדיהם את היכולת לפתור בעיות וקשיים בעתיד".

     

    וכשהילדים לומדים לקרוא ומתחברים למסכים, ההורה אמור לחייב אותם בשעת קריאה יומית?

     

    "לא. אני לא אוהבת את הקישור של 'חובה לקרוא ספר כמו שחובה לאכול ברוקולי'. הקישור היחיד שקיים, לדעתי, הוא שכיף לקרוא וכיף להתעסק במילים. לשם כך צריך שיהיו בבית ספרים ואנשים שקוראים. זה כבר ייצור את האווירה. בקורונה גיליתי את הספרים הדיגיטליים ואת אשר קרביץ שהוא סופר גאוני".

     

    ספרי הילדים שלך מהווים הכנה לרומן מפתח?

     

    "לא. הוצאתי ספר אחד למבוגרים, 'טמונות', תמונות שטמון בהן משהו נוסף. חשבתי שהוא יובן יותר ויימכר יותר, וכנראה הקונספט של איורים ללא טקסט הוא בעייתי. אבל אני לא דומה לסופרים שבאיזשהו שלב בקריירה החליטו לכתוב גם משהו לילדים. כל מה שאני כותבת יוצא לילדים, וכל האוטוביוגרפיה שלי גלומה בהם לא פחות מאשר ברומן בן 600 עמודים. במבט לאחור אני מוצאת בהם את הקול שלי ואת כל נימי נשמתי, לטוב ולרע, ומה שנראה לאנשים מצחיק וקליל הם זיכרונות שנצברו בסמרטוט שנסחט".

     

    מה הצבע האהוב עלייך?

     

    "כתום, כמו הקוקו הענקי של איילת. זה אחלה צבע. את השחור אני משתדלת להוציא מהחיים שלי, ואני לא מסוגלת להבין את התופעה העולמית של מינימליזם. איך מגדלים ילדים בבית שכולו לבן?"

     

    נוף ילדות

     

    לגדרה הם הגיעו במקרה. "היינו שלוש שנים בקליפורניה ובאורגון מטעם 'אינטל', בעלי מהנדס בהיי־טק, בניגוד אליי הוא עושה דברים מדויקים, וטוב שכך. העובדה שאנחנו עוסקים בתחומים שונים היא בסיס לזוגיות מוצלחת, לא הייתי שורדת עם עוד אדם יוצר מתחת לאותה התקרה. השנים האלה מעבר לים, בבדידות כפויה, העצימו בי את הדחף לכתוב ולצייר. כשחזרנו ארצה, עם שני ילדים, הוריי שכרו לנו בית בגדרה בגלל קרבתה ל'אינטל' בקריית־גת.

     

    "גדרה קצת הזכירה לי את חולון, נוף ילדותי, וגם היה בה משהו ירושלמי, היא מאוד גבעתית. אחרי שנדדנו בין בתים שכורים, ובמיוחד אחרי שקנינו את חלקת האלוהים הקטנה שלנו, למדתי לאהוב את הערבוב שקיים בגדרה בין עתיק לחדש. יש בה בתים בני יותר ממאה שנה, מעליית הבילויים ועד עליית 'מחיר למשתכן' וזה מרתק. אני מרגישה לא בנוח כשאני מוקפת באנשים שמאוד דומים לי. זה מעיק".

     

    כבר זכית בפרס זאב, פרס בן־יצחק של מוזיאון ישראל ובעיטור כריסטיאן אנדרסן.

     

    "נעים להיווכח שהעבודה שלך מוערכת, זו הרגשה טובה, אבל שום פרס לא ישתווה לאהבה של ילד. שקל שאקבל על ספר שהורה קנה עדיף לי על מאה שקל שאקבל באיזשהו פרס".

     


    פרסום ראשון: 02.06.21 , 20:40
    yed660100