סופרחן

מצפים מהורים טריים לדעת הכל מיד. זה מלחיץ.

"רק באימהות הבנתי את המושג אובדת עצות. מרוב עצות, לא ידעתי מה לעשות. הייתי מדברת עם הירקן למטה, הוא היה אומר לי 'שימי אותה על הבטן'. הייתי ממשיכה לסופר, מישהי הייתה אומרת לי 'שימי אותה על הגב', ואני עושה הכל. על הבטן. על הגב. אין מובייל שלא קניתי. אין עגלה שלא הבאתי. היה רגע שממש חשבנו לעבור לעפולה. רציתי עזרה. רציתי להיות ליד אמא שלי. אני לא רוצה להשתמש במושג דיכאון אחרי לידה, כי לא שכבתי בבית עם שמיכה ובכיתי, אבל עבר עליי משהו, סוג של בדידות שלא מדברים עליה. שילוב של הורמונים ומערכת הפעלה שאת לא ממש יודעת איך לתקתק. דיברו איתי על חרדות – אני יודעת מה זה חרדות – אבל וואו, אלה חרדות ברמה מאוד גבוהה. במקביל עברנו לדירה חדשה בצפון תל־אביב. סביבה חדשה, לא כל החברות שלי אמהות, הן לא באמת מבינות, זה לא ברור".

איזו מין בדידות זו?

"רק נשים יכולות להבין את הבדידות הזאת. גברים אולי יכולים להזדהות איתי, אבל אין אישה שדיברתי איתה על זה ולא הבינה על מה אני מדברת. הייתי ככה שנה. את נמצאת לבד עם תינוקת. בהתחלה היא לא מדברת ולא מתקשרת, ובעלי שיחיה יוצא לעבוד, ואת כל הזמן רוצה שיהיו סביבך אנשים. לא להיות לבד. חלמתי להיות האמא התקתקנית, שהכל פיין אצלה, עם העגלה המתוקתקת, שעושה סלפי, ולוקחת את הילד שלה לים בגיל שלושה חודשים וטסה למקסיקו אחרי חודשיים, והזוגיות וואו, ובייביסיטר כדי שנמשיך לצאת בערבים. בפועל – לא מצליחה להחליט. יוצאת מהבית, רוצה לחזור. נשארת בבית, רוצה לצאת. הפכתי להיות מפקדת בצבא. הכל על פי זמנים, שום דבר לא ספונטני. מלא חוקים. מלא דעות. כאילו הילדה רובוט. אני האמא, אני יודעת הכל, אני צודקת בהכל. ותוסיף לזה פרצוף תחת. לא זיהיתי את הבחורה שפתאום הפכתי להיות, ובעיקר התעייפתי מעצמי".

הכתבה המלאה מחר, במוסף '7 לילות'