אני לא רוצה לעשות ראיון של 'זו הייתה השנה הקשה בחיי'", תום יער אומרת ושולחת בי מבט של אני יודעת מה באת לעשות פה, "אבל כן קרו שני דברים שהיו לי קשים השנה".
מה?
"כשהקורונה הגיעה הייתי בשיא הכושר שלי, הגעתי לפיק שלי בסטנד־אפ, ופתאום נתקעתי בבית. בהתחלה נהניתי מזה ואז נכנסתי למה שאני בדיעבד מבינה שהיה דיכאון. תקיעות שלא הייתה לי המון שנים. עליתי כשמונה קילו, וכן, כל המדינה עלתה שמונה קילו, אבל זו אני אז זה יותר דרמטי. אחת התכונות שהכי מאפיינות אותי היא שאני עסוקה. אני תמיד עסוקה. עובדת מסודר עם היומן, פעילה, יוצאת. פתאום אני לא יוצאת מהמיטה, ירון (ירון סיון, בעלה - ד"ס) ממש נבהל מזה. התמסטלתי מהבוקר, אפילו טלוויזיה לא ראיתי. היו ימים שלא הוצאתי צליל. שכבתי במיטה והסתכלתי בפינטרסט בתמונות של עציצים וסוקולנטים. מאיפה אני יכולה להזמין עוד סוקולנט? בוא נעשה לו ייחור, אבל לא עכשיו נעשה את הייחור כי מאוחר, חמש בערב אז נגמר היום, מחר. דחיינות גם בלהזמין סוקולנט מסריח. הייתי משוכנעת שאני לא יוצאת מפה".
למה זה כל כך דיכא אותך?
"הרגשתי שאני לא יודעת מי אני בלי להיות קומיקאית. וחוסר המשמעות הזה פתאום עשה לי מאוד קשה. אני יודעת שיש הרבה אנשים שלקחו יותר קשה את הקורונה, אבל שוב, הם לא אני, והאמת, שממש חשבתי שאני לא אצא מזה. את הזום הראשון הצוות שלי הכריח אותי לעשות ברמה של לבעוט אותי החוצה, אבל משם נזכרתי שאני טובה בלהופיע, ואם אני לא מקבלת את האהבה הזאת אני נובלת ומתה".
בדיוק אז, הצלחת עם קרואסון הפיסטוק נופלת. זה היה די מוזר, האמת, אף אחת מאיתנו לא נגעה בה אפילו בציפורן וזה לא שבחודש יוני בישראל יש רוחות טייפון. ובכל זאת, היא מתרסקת על המדרכה מתחת לשולחן שלנו בבית הקפה. "יששששש!" תום אומרת, "זה הדבר הכי טוב שקרה. אני כל כך שמחה. לא צריך לאכול מנימוס. זה היה קרואסון לא רצוי. הוא דחוי, והוא ידע את זה".
את הקרואסון הביא לה המלצר במתנה, ברגע שהוא זיהה שהיא אכן היא. כלומר תום יער מ'ארץ נהדרת', הקומיקאית המחוננת והאהובה שאחראית לדמויות פנתיאון כמו ליאורה ואגס קימל ולאחרונה גם אוסנת מארק ומרים פרץ. לא שהוא זיהה אותה ישר. גם אני לא. הגעתי לבית הקפה חמש דקות לפני הזמן, אמרו לי שיער, בניגוד לתדמית הפרא שלה, היא קצין פרוסי מתוקתק כשזה מגיע לזמנים ותמיד מקדימה לכל פגישה ברבע שעה מינימום. חיפשתי אותה בין כל מאות האנשים, ואז, על הספסל היחיד שנותר פנוי, ראיתי בחורה יפה וענוגה עם כובע פטרייה שחור מעל קארה ומשקפי שמש ענקיים. לקח לי זמן להבין שזו היא, כי תום יער של הזיכרון שלי נראית אחרת לגמרי. יש לה שיער ארוך וסבוך ומלופף מעל הראש בקן ציפורים, כמו איימי ויינהאוס. היא לובשת בגדים מהמחסן של דאעש, טרנינג בצבע נזלת וחולצת טי ענקית. "את נראית כל כך טוב", יוצא לי מהפה. "תודה", היא אומרת, "למרות שגם על המראה הזה אפשר לצחוק. אני אומרת, 'נכון אני נראית כמו אוצרת?' וכולם ישר מבינים".
× × ×
קבלו את תום יער החדשה. היא לבושה בשיא הסטייל, יש לה עור פנים מושלם ומטופח בצבע שלג, ותכשיטי זהב מעודנים. היא חוגגת כשצלחות עם קרואסון לא מספיק משובח מחליטות להתאבד ולקפוץ לה מהשולחן, כשפעם היא הייתה מסוגלת להעביר ימים על רדבול ושוקולד השחר. ובעיקר, היא נראית כמו בחורה מאושרת, כזו שסוף־סוף מצאה את הבית הפנימי שהיא תמיד חיפשה, את המולדת של הנפש שלה, ונוח לה וכיף לה שם.
"אני בתקופה מדהימה שאין לי מילים להסביר”, היא מאשרת. “גיל 30 התחיל במאבק להישאר 'צעירה', להישאר מופרעת בדיוק כמו שהכירו אותי, פחדתי להראות את השינוי. לאט־לאט זה נהיה חזק ממני. אני קמה בבוקר ישר למדיטציה ומצליחה לשבת לבד עם עצמי, דבר שפעם לא הייתי עושה. הבנתי שזה גם לגיטימי ובסדר להרגיש סקסית ויפה וחכמה ולא רק פאנצ'ים־פאנצ'ים. המיניות שלי באיזה פיק, אני מרגישה שופעת ומהממת ולא מתנצלת שמלאה קצת. אני כבר לא מרגישה מלאה. אני מרגישה הכי אישה בעולם ואני מחבקת את זה. פתאום מתחילים איתי ואני מרגישה מחוזרת ושיש לי מלא מה להציע. זה גם חלק מהתהליך שלי להרגיש שלמה עם עצמי ולהיות מי שאני באמת. כוסאומו, אני אוהבת לבשל ולארח ולמה זה פדיחה? אני אוהבת בגדים יפים ואוכל מעולה, למה אני מסתירה או מתביישת? אפשר לגור בפלורנטין ולהיות קומיקאית ‘משוגעת’ ועדיין לשבת עם תה ירוק על ספה נוחה. זה לא פוגע בקומדיה. להפך".
כדי להבין איך תום יער (33) הגיעה למקום הזה, צריך לצאת למסע מרתק שכולל דברים כמו עבודה קשה והמון משמעת, ואהבת אמת, וכן גם שימוש בסמים פסיכדליים ובמיינדפולנס, אבל קודם בוא נגמור עם הקורונה הזאת. היא הייתה בין האמנים היחידים שהצליחו לעשות במהלך הסגרים את המילה המתועבת הזאת: "למנף". הופעות הזום שהיא הרימה במה שהיא מיתגה בתור "אמפי זומי" הפכו להצלחה מסחררת, אולי מסחררת מדי.
"אמפי זומי היה הדבר הכי מדהים שהמצאתי, וזה תפס", היא אומרת. "אחרי שבעה חודשים של ניוון הגעתי שוב לכושר שיא, ואז נהייתי פתאום חלשה מאוד פיזית. נגמרה הקורונה, היה לי מופע חדש, הייתי בשיא הצילומים של 'סבתא בישלה', ואני נהיית צרודה. ואני מתעלמת, עובדת מסביב לזה. אני כמו מכונה ששותה רדבול כמו מפגרת, וגם מתפגזת בסוף הופעה - וופורייזר, וויד, קנאביס. הלופ חוזר על עצמו, אני עובדת ולא מתייחסת לזה שאני צרודה. ושורף לי. הולכת לרופא, 'את שומעת? יש לך יבלות על מיתרי הקול'. אני חושבת שאני מתה. נגמרו לי החיים, הנה אני הופכת לספי ריבלין. אני אילמת וככה אני אשאר. זה כמו הרגליים של מסי. הלך לי הכלי הכי חשוב שלי. בוקר אחד קמתי ולא הייתי מסוגלת לדבר. ואז אני נאלצת לגזור על עצמי תענית, לשתוק כמעט שבועיים. ככה גיליתי שכשאני לא מדברת ולא מוציאה צליל כל מי שמסביבי מתחיל להתאהב בי. חברה שאני פותחת לה את הדלת ואני יכולה רק לתת לה חיוך חמוד ופתאום מקשיבה רק לה. ירון כל היום מנשק אותי ומחבק אותי כמה אני מתוקה. ואני בלב אומרת ‘חכה־חכה’".
אני רואה שחזרת לדבר, למרות שעדיין הקול שלך מצטרד מדי פעם.
"הקול עוד לא חזר לגמרי, זה הולך להיות מאבק, ויש פה גם הבנה. אני כבר לא משאב בלתי מוגבל. הגוף שלי שם לי ברקס דווקא כשאני במקום כזה מדהים וטוב. וזה נורא מתסכל".
עכשיו, כשהיא יושבת מולי כמו פרח רענן ומדיפה ניחוחות לימון יקרים, קצת קשה לזכור שהיא התחילה בתור מוגלי, נערת הזאבים. ההומור שלה אז היה קולני ובוטה, מה שמכונה פה ג'ורה. "באמת הייתי כזאת", יער אומרת, "זה כל כך מוטמע בי שזה לא היה מזוכיסטי בכלל. אני אהבתי להיות השמנה שנופלת על בננה, אני לא מתחרטת על זה, נהניתי מכל רגע, אני גם קוראת לזה התקופה שהייתי קורעת באמת".
היה בזה משהו כל כך פמיניסטי. יער העזה להיות מה שהיא עצמה מכנה בלי למצמץ "שמנה ומגעילה", בתקופה שבה היה מאוד לא נהוג להיות כזאת. זה היה לפני כמה שנים טובות, הארץ הייתה מלאה בכל כך הרבה שלטי חוצות של בר רפאלי שתייר שנחת פה היה עלול לסבור בטעות שישראל היא מדינה מלוכנית. האינטרנט התמלא בנשים עם לוק של "אני משפיענית אינסטגרם, יש לי שפתי ברווז מוזרקות, גוף מושלם ואני אוכלת רק אזוב וספירולינה". אבל יער לא נתנה לאופנה הזאת להשפיע עליה, היא קיללה, ואהבה סלפסטיק, כזה שכמה שיותר מגחיך אותה חיצונית אם אפשר. היא הביאה לבחורות צעירות הצעת הגשה חדשה לנשיות. עזבי אותך מלהיות ליידי, פשוט תהיי את למקסימום ותיהני.
והיו לה גם מלא סיפורים על הילדות הלא־משהו שלה, כמו בכתבה לנבו זיו בעיתון זה, שבה תוארה כילדה שנעה בין שני הבתים של ההורים הגרושים שלה כמו מזוודה מרדנית שאף אחד לא רוצה. אבל גם זה נגמר, כמו הקרואסון. "אני משתדלת לא לעסוק בעבר", היא אומרת. "נכון שלא היה לי בית הרבה שנים, כלומר היה לי פיזית בית אבל לא היה לי בו מקום ולא הרגשתי רצויה באף אחד מהבתים. כזיכרון אני זוכרת שנורא 'מצחיק' בעיניי שאני נשארת במחנה קיץ של הצופים את שני המחזורים. כלומר במקום שבועיים של המחנה שלי וזהו, אני מבלה את כל החודשיים ביער, סתם כי אין לי ממש לאן לחזור ואין לי ממש חיים. כמובן שהיום בגיל 33 אני כבר מתקרבת מנטלית ללהיות אמא בעצמי ואני כבר מבינה לעומק משמעויות של דברים, אבל הקול בראש אומר שזה לא משנה, כי זה כבר לא רלוונטי. ושאלה בדיוק הדברים שבנו אותי להיות טיפוס מעניין ומקורי, ושזה מה שהפך אותי לקומיקאית".
× × ×
את ירון סיון, בעלה, מנהל אולפן גדול ללימודי עברית בפלורנטין, הכירה כשהייתה בת 23. את ההצלחה שלה היא חייבת לכישרון ולכושר העבודה הביוני, אבל אין ספק שהוא והאהבה המאוד־עמוקה שלהם תרמו הרבה לתחושת הוול־ביינג שהיא משדרת היום. הם הכירו ב'הר סיני' בתל־אביב ("הייתי חזק בהיפסטריאדה אז"). ההתאהבות הגיעה מהר, וגם ההחלטה על יחסים פתוחים. "כשממש התחלנו להיות יחד אמרתי לו, 'עם כמה בנות היית?' וכששמעתי את המספר שאותו אני לא אגיד לעולם, אני יכולה רק להגיד שהוא היה עשירית משלי, אמרתי לו, 'הולכת להיות לך כאפה מטורפת כשתגיע לגיל 45 כי אתה לא היית עם מספיק בנות. אנחנו נהיה ביחסים פתוחים ויהיה לך מותר לעשות את זה'".
אז היחסים הפתוחים הם רעיון שלך?
"כן. אמרתי לו - 'אנחנו הולכים להתחתן, אתה מבין את זה כמוני, שהסיפור נגמר'. אמר 'בטח, מבין'. אמרתי לו, 'אוקיי, אני במקור קנאית', כי אז הייתי מאוד קנאית, היום אני כבר לא, 'אבל אני אלמד להתמודד עם זה בשביל שלא תאכל כאפה'".
את נראית לי קנאית רצח. את בן אדם מאוד בוער וחי.
"כבר לא. המיינדפולנס שינה את זה. והאמת היא שאני נתתי לו מתנה כי אהבתי אותו באמת. כשהצעתי לו את זה הוא אמר: 'מה פתאום, את חולת נפש, מי מתנהל ככה?' אז אמרתי לו, 'מאמי, כולם ככה, כולם'. רוב מי שאני מכירה ביחסים פתוחים, יש לנו 30 זוגות של חברים סטרייטים, מתוכם 27 ביחסים פתוחים".
מה יש לדור שלכם? את וירון מאוהבים, שומעים את זה כשאת מדברת עליו. למה לפתוח עכשיו כי בעתיד הרחוק אולי תהיו מתוסכלים?
"הוא מדהים, הוא מושלם, הוא בול הטעם שלי, הוא מצחיק והוא מבריק והוא הכל. אבל אני לא אספיק לו ואני אגיד לך למה. אנחנו בסופו של דבר יצורים שרוצים להרגיש נחשקים. אפילו לא נחשקים. פשוט פנויים. פתוחים להצעות. יש משהו בשחרור הזה".
את יישמת פעם בחוץ?
"ברור. כן. אבל זה קורה פעם בגזיליון שנה. כשאת אומרת שאת בזוגיות פתוחה אנשים ישר חושבים שאת באורגיות. ששנינו כל הזמן במסיבות. פעם ניגש אליי בהופעה בצפון הארץ זוג אחד. נראים הכי רגיל, כמונו, אולי פחות טוב. ואז הבחורה, בואי נגיד שאני לא נמשכת לנשים, אבל הגבר היה כל כך לא מושך בעיניי שכבר העדפתי להיות איתה. ואז היא אמרה – 'יש לי מכתב בשבילך'. במכתב היה כתוב שהם רוצים להיות איתי ועם ירון, שזה החלום שלהם. לא הרמנו להם טלפון, מיותר לציין, אבל כן באתי לצלם את זה ולהעלות לסטורי, ואז נזכרתי. מה פתאום? למה שאני אפגע בהם?"
איך הגבת בפעם הראשונה שירון יישם את הזוגיות המאפשרת?
"כמובן שבקנאה. הזדעזעתי, התחלחלתי ורציתי לשמוע כל פרט ופרט. צחקנו מאוד באותו הערב. הייתי קורעת. אבל אני אגיד לך משהו יפה, כשדבר כזה קורה, זה נותן דלק לשנה. שנה!"
יש לך קטע מעולה במופע על גברים שהם כל כך אבודים שהם חייבים נשים כדי לשרוד. את מספרת בו איך הגעת לירון לדירה והזדעזעת לגלות שהוא מתקלח בנוזל לכלים. זה אמיתי?
"אחד לאחד. כשרק הכרנו, באתי יום אחד לדירה של ירון, עשינו מין ואז אמרתי לו, 'נכון שבא לך להתקלח?' ואז הוא אמר 'כן, בטח, ברור' וראו שלא בא לו להתקלח בכלל. אז נכנסתי לבד, והרצפה של המקלחת שלו הייתה כמו האדמה במדבר. צחיחה וחומה כזה עם חרכים. אמרתי, וואו, הוא לא התקלח כאן שנה. ובתוך הג'ורה של הביוב, יצא צמח. 'מה זה?' והוא אמר 'אני מגדל פה שיח עגבניות, עוד מעט תצא מפה גם עגבנייה אמיתית'. הוא הסביר לי: 'בגלל שלפעמים כל הכיור מלא בכלים מרוב שאני לא שוטף, אז לפעמים אני שוטף כלים פה, ונראה לי זרע של עגבנייה נפל מאחת הצלחות ועכשיו אני מגדל'. אז לא רק שגיליתי שהוא מתקלח בסבון כלים, גם גיליתי שיש לו זרע של עגבנייה שצומח מהמרצפת במקלחת. אבל היום ירון סיים את הקורס שלי בהצטיינות. לקח הרבה זמן, הוא באמת כמעט אישה. הוא יודע לסדר, אפילו לנקות. לא מגדל גידולי של"ח במקלחת".
× × ×
מצוידת בכושר עבודה מטורף ובאהבת אמת שמלווה אותה, יער הגיעה מהר לפריצה המטאורית שלה. הטופ של 'ארץ נהדרת', התוכניות שלה 'תום יער עושה בגרות' ו'שביל ישראל', אבל רק דבר אחד נשאר – המופע של פעם עם החומרים של פעם, שבהם היא הרגישה לכודה כמו גופה של מאפיונר בתוך יציקת מלט. "פשוט התחלתי להרגיש מהמם ולא יכולתי להמשיך ולשאת את השקר הזה. כל הזמן לספר שאני סובלת או שונאת את איך שאני נראית כשלמעשה כיף לי", היא מודה.
בשיא התקופה הזאת היא פגשה את עדי אשכנזי ("את יכולה לצטט שאני עושה חיקוי מעולה שלה"), שניערה אותה. "היא הסבירה לי ממרום איפה שהיא נמצאת, שאני לא מצחיקה בגלל שאני שמנה, וגם שיתייחסו אל איך שאני נראית לא משנה מה".
כלומר?
"את יכולה למכור את המראה החיצוני, את יכולה לעבוד נגדו, אבל כקומיקאית אישה, את פשוט לא יכולה להתעלם ממנו. אנחנו לא יודעות איך אדיר מילר נראה. אין שום יחס לזה. את יודעת איך גורי, איך מריאנו נראים כשהוא הולך לחוף הים או לסופר? כשאת קומיקאית, כל מה שבא לך להגיד זה תקשיבו לי ותצחקו, והמראה? פליז תתעלמו. ואנשים לא מתעלמים".
שלא לדבר על הסטיגמה הזאת שנשים הן פחות מצחיקות.
"לא, 'נשים לא מצחיקות' אנחנו יודעות מי אמר. ארז טל. את יודעת מה מצחיק? הכתבה עם ארז יצאה שבועיים אחרי שעשיתי טסט למועדון לילה ונכשלתי. שאלו אותו הרי, 'למה אין נשים במועדון לילה?' והוא ענה, 'חיפשנו נשים מצחיקות ואין', ואני ישר נזכרתי איך שבועיים לפני הייתי שם בטסט ולא עברתי כי אני לא יודעת מה קורה במדינה, ואני לא יודעת להגיד בדיחות על אקטואליה. הייתי זוועתית".
זו אמירה לא טובה.
"ההתייחסות שלנו כחברה בכזה כובד ראש ורצינות לגבי אמירות, צריכה ממש להירגע. אז הוא אמר, כולם אומרים מלא דברים. ארז טל, שהוא איש מבריק ומהמם, פשוט הוציא צלילים מהפה, וכולם רוקדים לפי החליל הזה ומוציאים על זה כותרות. מה אכפת לי? אני יודעת שיש נשים מצחיקות, אני מודיעה לכולם שהוא ממש דיבר עליי. חשבתי לעצמי, 'אה, אז אני מבינה שסופית לא עברתי את הטסט'".
בסוף היא עלתה עם מופע חדש שמשקף אותה יותר ומלא בבדיחות על גיל 30 ועל זוגיות. בשבוע הקרוב גם תעלה בכאן 11 העונה החדשה של התוכנית שלה, 'סבתא בישלה', תוכנית בישול מצחיקה וגם מרגשת ומחממת לב, במהלכה יער פוגשת סבתות וסבים מכל מיני עדות ולומדת מהם להכין מאכלים. היא עצמה חצי טריפוליטאית, וחצי "משהו רגיל כזה, לא יודעת, רמת־שרון. אני מהעדה הרמת־שרונית המפורסמת". התוכנית הזאת היא סוג של יציאה מהארון בשבילה. נתחיל בזה שהיא סוף־סוף מודה שם שהיא בשלנית־על, מישהי שכבר שנים ידועה אצל כל החברים שלה בארוחות היצירתיות שהיא מרימה במטבח שלה. "הרגיש לי שזה דבר מאוד בורגני ודקדנטי לאהוב אוכל, ולאט־לאט הרגשתי שלמה בעצם שאני לא אחשוף את החלק הזה שבי? אני ממילא מארחת מלא ומבשלת ארוחות גורמה. כל מי שמגיע אליי הביתה, כבר יודע שהבית באמת פתוח, ברמה שאני יכולה לחזור מהופעה ויחכו לי בסלון על הספה חברים שלא הודיעו לי שהם באים וצריך להוציא להם עכשיו זיתים וסרירצ’ה שאילתרתי ממה שיש במקרר וקינוח מילקי לימון שהמצאתי הרגע".
והיא מוציאה שם עוד דבר – את האישיות של המאמי שאוהבת אנשים.
"פחדתי בהתחלה שאני אהיה אגרסיבית מדי ואולי אפגע בסבתות, ואז אמרתי לעצמי שאתנהג רגיל, כלומר תום של הבית, לא הפרסונה שמציקה למרואיין הזוי. הבנתי שזה בסדר להתחיל להיות עצמי בכל מקום". גם ב'ארץ נהדרת' היא עברה תהליך דומה.
"הגעתי ל'ארץ נהדרת' עם אובר־ביטחון כמגננה. בעצם לקחו לי שנתיים להבין איפה אני, כי הייתי מאוד עסוקה בלהראות שיש לי ביטחון עצמי. אחרי שנתיים רק התחלתי להסתכל איפה אני נמצאת, מה הדינמיקה של אנשים אחד עם השני, מה ההלך רוח. ראיתי שמרוב שהגעתי רעש וצלצולים פיספסתי. התחילו להגיע אנשים חדשים לקאסט, וראיתי איך מקבלים אותם. ואז אמרתי, 'אה, כולם מגיעים במוזרות הפסיכוטית שלהם ואנשים אומרים הם יירגעו בסוף, ומקבלים אותם באהבה'. היום אני הכי לא פאלשית ב'ארץ נהדרת', אני מאוד אמיתית שם. כשמישהו מעצבן אותי אני אומרת לו ואני כנה, לא משחקת משחק".
אבל עם כל הכבוד להשתקעות של תום יער בפריים־טיים ובספה הנוחה בבית, יש לה עדיין קצוות ואדג'. "אנחנו בורגנים של קיצ'נאייד אדום", היא אומרת, "אבל בורגנים בוהמיינים". אני מספרת לה משהו ששמעתי, שהם נסעו לסיני ועשו שם אסיד.
"נו באמת", היא אומרת, "הנה אני מודיעה. עשיתי אסיד בסיני ועשיתי אסיד בעוד מקומות חוץ מסיני. אני חושבת שזה נושא שחשוב לדבר עליו - פסיכדליים. סמים מרחיבי תודעה. זה נושא שלא מספיק מדובר. דרך אגב, מי שעושה פסיכדליים כמוני מספיק לו להסתכל בעיניים של בן אדם אחר וישר הוא יודע אם הוא עשה גם או לא. רואים בעיניים מי אדם פסיכדלי ומי לא".
מתי עשית בפעם ראשונה?
"בגיל 19, אבל רק בגיל 26 זה נהיה משהו חיובי, זה גיל יותר נכון להתנסות בזה. אני חושבת שהטאבו סביב זה הוא אידיוטי. העולם היה יכול להיות הרבה יותר נפלא אם יותר אנשים היו עושים סמים, לא סתם הם רצו בסיקסטיז וחילקו את זה לכולם. הסמים האלו היו אחד הזרזים שעזרו לי להגיע למקומות גבוהים בקומדיה שלי. בעיקר בדמויות. באמת, אני לא מבינה איך יש קומיקאים שלא נתפסים בזה".
כלומר את עושה נגיד אסיד ואז עולה לך רעיון לדמות?
"זה לא בקטע של 'עשיתי פטריות ונהיה לי טריפ וצצה לי דמות'. זה לא עובד ככה. זו איזושהי מהות חדשה בך שצומחת אחרי שאת עושה את הסמים האלו, את מתרחבת לתוך הדבר. אני יכולה להגיד שאפילו יותר מהסמים עוזרים לי מדיטציה ומיינדפולנס שאני עושה כל יום. אז גם זה וגם פסיכדליים, זה מציל אותי. גם העיסוק באיך מתמודדים עם הסלביות, זה אחד הדברים שפסיכדליים הכי עזרו לי לגביהם. כשאת עושה מיינדפולנס ופסיכדליים יש לך נקודת אחיזה הרבה יותר חזקה ברצפה".
מה קשה לך בעצם עם הפרסום?
"אני לא אוהבת את זה שסבורים שאני חיה את הפרסום ועפה עליו. אני רק רוצה שנייה להיות מגעילה ועלובה עם קוקו ולקנות ברזלית לכלים באמפמ. אני ממש רוצה את זה. ואנשים - 'הו, תום, אני ממש אוהבת את החיקוי של מרים פרץ'. וכשאני יוצאת בערב, מסתכלים עליי, יש עיניים. ואת רואה את המבט הזה ואומרת , די, דייייי, תנו לי רגיל. אני רוצה לריב עם האיש בדואר. נורא אהבתי את זה, לעמוד בדואר, מישהו מדבר בטלפון על הרמקול, ולהקציף מהפה. ואני גם בן אדם שמקלל טוב, שנים לא קיללתי, אני לא יכולה לעשות את זה יותר. לא יכולה לריב צרחות עם נהג אוטובוס שלא הוריד אותי בתחנה ולהתקשר ל'דן' ולהתלונן. לבוא למקום ושיהיה רגיל. זו המטרה שלי".
ויש את הסלפי ברחוב.
"כשהרגשתי שהחיים שלי משתנים הייתי הולכת ברחוב בראש מושפל, שלא יראו אותי. אפילו לא היה לי אומץ לשים כובע ומשקפי שמש, כי מה אני סלב? הייתי יוצאת למסיבות במועדונים וכל פעם שהיו פונים אליי באהבה 'אפשר תמונה' או 'כל הכבוד לך' התגובה שלי הייתה היסטרית, לברוח. התביישתי שמכירים אותי. אני לא אמורה להיות אהובה, אמורים לשנוא אותי, שיסקלו אותי באבנים. עשיתי איוואסקה שם וכל הזמן חשבתי, אנשים פה בטח מסתכלים עליי, הם מזהים. באיזה שלב היינו במסעדה וירון ראה שם זמר שהוא מאוד אוהב. אמר לי, 'יש לי איזה חשק בלתי מוסבר לקום ולומר לו כמה אני אוהב אותו'. אמרתי לו שהוא לא יאהב את זה, שעושים לו את זה כל הזמן. ירון התעקש שנצא החוצה, הזמר עמד ועישן. ואז הוא הסתובב והתנהג כאילו הוא וירון חברים מלא שנים, פשוט צחק איתו. אחרי זה ירון אמר לי, 'תקשיבי, מהיום את מגיבה לאנשים שמבקשים ממך סלפי ככה'. משם הבנתי, למי אכפת שהם רואים אותך עושה איוואסקה, את לא מעניינת אף אחד באמת, הם סתם סקרנים, תגידי תודה ותסתמי. והתחלתי לענות אמיתי, פשוט. היום אני לא חיה איזה זיוף, אני נחמדה באמת".
האווירה לא תמיד קלה בחוץ. איך את עם הפוליטיקה המדכאת של התקופה האחרונה?
"לא אכפת לי מאנשים שאומרים סתם דברים כדי להבעיר את הקהל. אי־אפשר לסכם אותי כשמאל. אפשר לסכם אותי כאדם שלא יודע מה באמת ההבדל בין שמאל ובין ימין כרגע. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי אומרת את הטקסטים הכי ליברליים שבעיניי הם כמעט טריוויאליים ולא מבינה איך כל העולם לא ליברלי כמוני. הייתה עכשיו את המלחמה, ובאמת שלא היו לי דעות, חוץ מהדעה לגבי ממ"ד. לא הבנתי איך זה בטוח? נגיד אני עכשיו בקומה ה־12, פוגע טיל בבניין והוא קורס, מה, רק הממ"ד נשאר באוויר? הוא כאילו מנחית אותי למטה עם מצנח? מה העניין הזה? אבל כן הייתה לי דעה שחשבתי שהיא טריוויאלית, שזה עצוב שגם ילדים ישראלים וגם פלסטינים נהרגו. ומה מתברר? שלהצטער על הרג של ילדים זה לא טריוויאלי יותר".
מה שמיה לנדסמן אמרה, ועכשיו רוצים לבטל אותה.
"לא ידעתי מה היא אמרה, למרות שאני מכירה אותה טוב. מזעזע אותי שיש משטרת מחשבות, שאסור להגיד דברים. חבל, כי יש לנו ארץ מהממת. לאורך כל המלחמה כל החברים שלנו דיברו רק על 'טוב, לאיפה עוברים לגור, ברלין, ניו־יורק?' ואני הייתי היחידה שזה לא עלה על דעתי. אני אוהבת את הארץ ברמה כמעט לאומנית. כשאני מגיעה לחו”ל תמיד אני נזכרת כמה לא כיף שם באמת. את רוצה לחיות עם הולנדים? זה משעמם ברמות. אולי בהודו מצחיק, אבל זה רק כי יש שם ישראלים. לפעמים זה מטריף אותי כמה אנחנו לא מסתדרים אחד עם השני - על פניו היה אמור להיות פה גיבוש משוגע כי אנחנו עוברים מלא אסונות ובלגנים יחד. אבל אני חושבת שאנחנו אוהבים את הדרמה וזאת כבר סיבה מצוינת לא לרדת מהארץ לעולם. אני אהיה זו שתישאר אחרונה בארץ אחרי שכולם יעזבו. אני ואיתמר בן־גביר. נעמוד אחד ליד השני, תהיה שתיקה מביכה, ואז אני אגיד: 'ומה אתה הכי אוהב בארץ? אני את השבת בתל־אביב'".
