הכל פוליטיקה/ "אני מרגיש שהערתי את השטח"
איך אתה מסביר את הדרך הקצרה שלך בפוליטיקה? כולם חיכו לרון חולדאי שיגיע ובסופו של דבר דישדשת עם שישה מנדטים בסקרים.
"הגעתי אפילו ל־11. אבל אין לי הסבר, אני לא מתכוון לחקור במופלא ממני".
מה דעתך בדיעבד על הקמפיין שניהלת, שבו הופעת כחלופה לביבי בשלטי חוצות?
"היה לי צוות של אנשים שכולם התכוונו לטוב, וכל אלה שהצטרפו אליי היו אנשים מצוינים, וזה לא צלח. בדמוקרטיה זה חלק מהמשחק. העובדה שלא בוחרים בן אדם כמוני, אני יכול להבין את הסיבות".
מה הסיבות?
"שאני שייך לשמאל ולדימוי של השמאל. ולכן אין טעם לעסוק בזה. אותי זה לא מעניין, כי לא יעזור לי אם אני אתחקר את זה, אני לא הולך לעשות את זה עוד פעם. פוליטיקה היא לא ה־claim to fame שלי".
ניסנקורן עזב אותך רגע לפני הסוף.
"לא, הוא עזב כבר בסוף. הוא היה יכול לעשות את זה יותר יפה, זה הכל. אבל לא בגלל ניסנקורן והעזיבה שלו זה נכשל".
גם גנץ היה על סף אחוז החסימה, אמרו לו לפרוש ובסוף הוא הביא שמונה מנדטים. אולי גם אתה היית צריך להישאר?
"אולי. לא חשבתי שיש טעם לעשות את זה ולא רציתי לפגוע באלה שרצים, כי היה לי חשוב שהם יצליחו. זה הסיפור; לא נכנסתי להרפתקה הזאת משום שזאת הייתה משאת חיי להיות ראש ממשלה, אף פעם לא. מה שקרה לי כשהתמודדתי זה שראיתי דווקא את גנץ. הוא זה שגרם לי לדבר הזה. ההצטרפות שלו לביבי וההכשר שלו לראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום. אמרתי, לא יכול להיות. וכשהיו בחירות החלטתי לרוץ בגלל זה".
וכשאתה רואה היום את אלטרנטיבת ממשלת השינוי?
"נגיד ככה: אם הייתי יודע שזה ייגמר ככה לא הייתי רץ. הרי בשביל זה רצתי. אז יכול להיות שבזה תרמתי לזה שזה קרה".
אתה חושב שתרמת?
"אני לא יודע אבל יש לי חשד. אני מרגיש שהערתי את השטח, אבל הם הצליחו בזכות עצמם והקרדיט מגיע ליאיר לפיד ולבנט ולגדעון סער אם הם יצליחו. אם מדינת ישראל תחזור לשפיות, רק זה מספיק. אחר כך הפוליטיקה תחזור לעצמה".
איך היחסים עם יאיר לפיד?
"טובים מאוד, לאורך כל השנים אנחנו נפגשים. למרות שהוא כתב עליי שאני עם 'נוצה בתחת' בטור שלו במעריב".
למה לא רצת איתו כמספר 2?
"אני יכולתי?"
הוא לא הציע לך להיכנס אליו למפלגה?
"התשובה היא כן לאורך הדרך אבל לא במערכת הבחירות הזאת".
כמה רחוק הלך הניסיון לרוץ עם איזנקוט?
"הייתה שיחה אחת עד שהבנתי שהוא לא מתכוון".
אתה בקשר עם ראש הממשלה נתניהו?
"אין יחסים אישיים ביני לבין נתניהו. נתניהו נמנע לאורך כל השנים מלהגיע לתל־אביב לביקור רשמי. תל־אביב כעיר ובעיותיי בה לא עניינו את נתניהו מעולם. הוא ראה בי יותר יריב פוליטי ומישהו שמאיים עליו מאשר מי שצריך להתעניין בו. פעם אחת הוא הגיע לפני שנים בודדות ועשה סיור. זה לעומת ראשי ממשלה אחרים שהיו פה ועניינתי אותם".
איפה אתה רואה את ישראל בעוד עשור?
"אני רוצה לראות את מדינת ישראל דמוקרטיה ולא אוטוקרטיה, והיא בדרך לשם. המילה המדוברת של הציונות בארץ ישראל הייתה 'כור היתוך' ואם כור ההיתוך לא יצליח, והוא לא מצליח כיום, הסולידריות והנכונות להילחם אחד בשביל השני יורדות. מסוציאליזם קיצוני שהיה צריך לתקן, המדינה תיקנה את המטוטלת עד הסוף לקפיטליזם קיצוני, ואני מקווה שהיא תחזור לסוציאל־דמוקרטיה שמאפשרת חיים יחד בצורה טובה יותר".
למה כור ההיתוך לא מצליח היום?
"מדינת ישראל ויתרה עליו ביום שהיא ויתרה על חינוך ממלכתי לכל. כשוויתרה על זה שכולם לומדים באותם בתי ספר והעניין הערכי נשאר רק לאחר הצהריים להורים, וככה היא איפשרה להקים את השבטים. כי מה זה החינוך הערבי, הממלכתי־דתי, החרדי? זה בדיוק הסיפור; המדינה איבדה את המפתח. הרב עובדיה הבין את זה. מה זה פונדמנטליזם? לתת את השירותים הבסיסיים ועל ידי כך לאסוף את האנשים לטובת חינוך מסוים. עיקרון סיר המרק: לספק לילדים סיר מרק ועל הדרך לשטוף להם את הראש, לא משנה מה הם לומדים. הרב עובדיה יצר ככה את התנועה. מדינת ישראל לא ידעה לשמור על הממלכתיות, על הרפובליקה, עקב מבנה פוליטי בעייתי".
הקיבוץ / "הלינה המשותפת הייתה עולם של חירות"
את ספרו החדש, 'עיר גדולה ואנשים בה הרבה' (הוצאת 'ידיעות ספרים'), חולדאי מגדיר כ"ספרו של סבא רוני לתשעת נכדיו". הוא עובר בו בין השורשים בלודג', הילדות בחולדה, הפיקוד על טייסות בחיל האוויר, מסדרי איחורים כמנהל גימנסיה הרצליה, וארבע הקדנציות בראשות העיר, כולל מחשבות על החמישית. "הייתה לי הארה לפני מספר שנים, שהורים לא כל כך מספרים על ילדותם ועל ההיסטוריה של משפחתם. חשבתי שכהורה אני אספר יותר, אבל לא הייתי כזה. וכשמצאתי שלא סיפרתי לילדיי, הבנתי שיש לי חוב לנכדים שלי, שיבינו מאין הם הגיעו", הוא מסביר.
הספר מגיע עד טבילת האש בפוליטיקה הארצית, אותה מסכם חולדאי לנכדים ולקוראיו כ"חוויה מטלטלת ומסעירה שהסתיימה בכישלון חרוץ".
אבל הכל התחיל, כידוע, בקיבוץ חולדה. "מה שקורה בשנים האחרונות סביב הקיבוצים והדיבורים על הקיבוצים זה דבר שחורה לי", הוא אומר. "כי מי כותב ספרים על הלינה בבית הילדים? תמיד אלה שסבלו בבית הילדים. הרוב הדומם, שנהנה בבתי הילדים, לא נשמע".
בך נותרו תסכולים מהילדות בקיבוץ?
"יש לי בן כיתה שכתב על הקיבוץ דברים איומים, כולל על אבא שלי. התיאור של השנאה למקום שבו גדלת, על ערכיו ועל אנשיו – חלקי לא איתו. בשבילי הלינה המשותפת הייתה עולם שלם של חירות".
שום טראומה?
"יום אחד חטפתי קובייה מחבר במצח, נזל לי דם ועד היום יש לי צלקת. בכיתי ואף אחד לא שמע, אז מה? אני זוכר את ההרגשה שאף אחד לא שומע, צרוב בי העניין הזה של חוסר האונים. אבל האם ילד סופג חוסר אונים רק בבית ילדים? הוא סופג גם בבית. עברתי הרבה בחיים והבנתי שבני אדם תמיד מחפשים מישהו לתלות בו את בעיותיהם. בצבא אתה מתלונן על המפקדים, בקיבוץ התלוננת על הקיבוץ, אפילו בעירייה זה להתלונן על העירייה".
הסופר עמוס עוז, שמשפחת חולדאי אימצה, תיאר את אביו של חולדאי, עוזר, בספרו 'סיפור על אהבה וחושך': "עויזר חולדאי בחר לחיות את חייו כקיבוצניק־מחנך, אדם קשה, פרינציפיוני ללא שום פשרה, מסוכסך, ולעיתים גם שתלטן ודיספוטי".
חולדאי הבן רואה את הדברים אחרת. "אבא לא היה איש קשה. הוא היה אבא מבין, אבא שמדבר. על מה מדברים, זה שהיה לו תפקיד והוא מילא אותו? זה בדיוק אני בתור אבא וסבא. זה אני אחר מאשר בתפקידים".
קשה לדמיין אותך אוכל צמר גפן מתוק עם הילדים.
"ועוד איך. יש כאן אפילו סיפור; הבן שלי מכר צמר גפן והתפרנס מזה כילד ואני הייתי מסיע אותו עם המכונה לכל מקום בהתבגרות שלו. כל הילדים שלי עבדו כילדים, הם לא חיו רק מכסף כיס".
מה גילית על אביך מהחפירה שעשית?
"מהמכתבים שלו שהתגלו לעיניי הבנתי כמה הוא היה בודד, כמה היה קשה לו. מצאתי גם את המכתבים שהוא כתב לאמא שלי, 'אני מתגעגע, אני צריך אותך פה. בואי הנה'".
מה משותף ביניכם?
"יש הרבה קווים מקבילים בינו לביני, כמו למשל הטמפרמנט וההחצנה. וזה שהוא היה יכול לעלות על שולחן עם בקבוק, ולעודד את הרונדו כמו שעמוס עוז תיאר בספר שלו. אני גם עשיתי את זה בצבא הרבה פעמים, בסדר פסח בבסיס".
חיל האוויר / "אם היום היה מתאפשר לי לטוס לחלל? בוודאי"
חולדאי, טייס קרב לשעבר שגם בנו הפך לטייס ("טסתי עם בני בטייסת סיום קורס טיס, ובתי, שהייתה פקחית טיסה, נתנה לנו רשות המראה ונחיתה. זה היה רגע גדול של נחת"), הפיל מטוס אויב במלחמת יום הכיפורים. "אני לא מתייחס לזה באיזו הרואיות. מי שמתרגש מקרב אוויר לא היה כאן כנראה בישיבה של מועצת העיר", הוא צוחק.
איתן סטיבה ויתר האנשים שיטוסו איתו לחלל כולם בני 06 ומעלה. היית מצטרף?
"אם היום היו מציעים לי לעלות על מטוס שעושה אווירובטיקה הייתי מאוד נהנה. מצד שני אני לא מתגעגע לסיפור הזה, יש לי עניין בחיים, עניין עמוק, ואני רואה את התקופה הזאת כתקופה. אבל אם היה מתאפשר לי היום לטוס לחלל? בוודאי".
בהתחלה התנגדת לשילוב נשים בקורס טיס.
"אני מודה שהייתי שייך למי שאמר לא, וגם הבעתי את דעתי בפומבי אז. זה לא היה מפני שאני נגד נשים כטייסות, אלא כי חשבתי שהמאמץ שנדרש מחיל האוויר לייצר את המציאות שבה נשים תשרתנה הוא לא מוצדק בהיבט הכללי במובן של הצורך במדים מיוחדים ושירותים מיוחדים, אפילו התאמת המטוס למידות. היום זה נראה לי אחרת, כי אני מבין מהי העדפה מתקנת שמייצרת מציאות, ואז לא הייתי מודע לה מספיק. וגם קרה לי עוד דבר: יש לי בת שבצורה מאוד־מאוד אינטנסיבית חינכה אותי".
היא אומרת לך שאתה שוביניסט?
"לפעמים אני אומר איזה משפט והיא אומרת לי, 'אבא אסור לך להגיד את זה'".
אפשר לומר שאתה אולד סקול.
"אני לא מתבייש בזה שאני אולד סקול, זה לא גנאי או שלילה. אבל אתם אומרים עליי אולד סקול? אני אולי בן 77 עוד מעט, אבל הייתי הראשון ששם פינת עישון בבית ספר וקונדומט בתיכון במדינת ישראל".
יעל / "אמרתי לה: 'דיילת, את רוצה לראות מיראז'?'"
את אשתו הכיר חולדאי כשזו שימשה דיילת בארקיע, והוא עדיין טייס צבאי. "הייתי בכוננות מיראז'ים ברפידים, הייתה עמדה קדמית שהיינו עושים בה כוננות אחרי המלחמה והיו נוחתים שם מטוסים של ארקיע ומביאים חיילים", הוא נזכר. "יום אחד הגיע מטוס חדש של ארקיע. נסענו, הטייסים בכוננות, לראות אותו ברחבה עם הג'יפ כוננות וכל הסרבל עלינו. כאן מתחיל סיפור שיש בו חילוקי דעות על הניואנסים ביני לבין אשתי, אבל אי־אפשר להכחיש שכשהגענו לשם עמדה דיילת בדלת המטוס, עם עיניים מדהימות. הכרנו את הקפטן וביקשנו ממנו לבקר במטוס, והוא אמר לנו לעלות דרך תא הטייס. נכנסו למטוס ואז הגיעה הדיילת והתחילה לצעוק עלינו, 'מי הרשה לכם להיכנס?' ואני אמרתי לה, 'דיילת, את רוצה לראות מיראז'?' היא אמרה כן, אז לקחנו אותה לראות מיראז', החזרנו אותה ולקחתי ממנה טלפון. אחרי שבועיים אמרתי, עם זאת אני מתחתן".
שבועיים זה לא הרבה זמן.
"יום אחד יעל מצלצלת אליי ואומרת לי, 'רוני, צריך להתחתן יותר מוקדם'. מצאו אצל אבא שלה סרטן והיה צריך להקדים את החתונה. אז הודענו לאבא שלי, הוא נבהל וחטף שבץ. בסוף אבא שלה החולה עמד איתן בחתונה שלנו, בבית לוינשטיין. אבא שלי היה במיטתו, מסביבנו הייתה רק משפחה גרעינית ואחיות ורופאים שתלויות להם דמעות בעיניים. אבא היה במצב של הכרה, אבל הכרה מעורפלת. הוא לא חזר לעצמו. ברגע שזה קרה איבדתי אבא שהיה דומיננטי בחיי. הוא היה בסך הכל בן 61".
גם לך היו בעיות לב.
"שלוש פעמים הרפואה המודרנית החזירה אותי להיות בן אדם. לפני חודש החלפתי שסתום, ואני מרגיש יותר טוב בצורה דרמטית. אני פחות חלש, ואני רואה את זה על מכשיר הכושר בביצועים שלי. הייתי מכור לשינה בצהריים, היום אני פחות צריך את זה. מצבי השתפר משמעותית. הורי־הוריי מתו בגילאי 50, הוריי מתו בגילאי 60, ואני ואחי אוטוטו כבר בני 80".
את תל־אביב, אגב, הכיר לראשונה דווקא דרך ליל הכלולות עם יעל. "לקחנו חדר קטן במלון ליד כיכר דיזנגוף. הלכנו לישון וכשהתעוררנו בבוקר התברר שהפולקסווגן שלנו איננה. שומו שמיים, כל המתנות היו בה. מה התברר? גררו לנו את האוטו. ככה הבנתי מה זה תל־אביב".
בדרך לגימנסיה / "התבטאו הצדדים היותר־תוקפניים באישיותי"
את תהילתו הארצית קנה חולדאי כמנהל מיתולוגי בגימנסיה הרצליה. זה גם היה התפקיד שסלל לו את מסלול ההמראה לראשות העיר. "השנה הראשונה שלי כמנהל הגימנסיה הייתה הקשה בחיי", הוא זוכר. "הקושי שלי נבע מהניהול ולא מהחינוך. היה לי ארגון שהיה לו קשה לקבל אותי, הוא היה במשבר כספי עצום, הדימוי שלו בציבור היה נורא והייתה בריחה של תלמידים. הייתי בודד והייתי צריך המון כוח. ובתקופה ההיא באמת הייתי מתוח והתבטאו הצדדים היותר־תוקפניים של אישיותי".
איך זה בא לידי ביטוי?
"בצעקות, בהתפרצויות, בכל מיני דברים. השתפרתי עם הזמן. עדיין אפשר לראות את זה אבל מאוד השתפרתי. אחרי שהדברים מסתדרים אתה נרגע".
איפה הכיף?
"במילה טובה, בהישג מדוד, במשהו שהצלחת להביא אותו רחוק יותר. קשה לאנשים לשמוע שהחיים לא בנויים מפתרון כי אין פתרון. החיים הם שיפור ודרדור. אני מודד את עצמי בכמה שיפרתי. אתה לא יכול להגיע למאה אחוז בבגרויות, אבל אתה יכול לקחת את הממוצע מ־60 ל־70 וזה ההישג. מי שרוצה לקבל מאה יקבל אפס, כי הוא חייב להתפשר ולקבל פחות".
אנשים צריכים לשאוף לקבל מאה כדי לקבל 90?
"זה בסדר גמור בתנאי שהם לא מתעקשים על המאה. אני משתמש הרבה באמירה של מוטי הוד, מפקד חיל האוויר השביעי: 'את הקשה אנחנו עושים עכשיו, את הבלתי אפשרי קצת מאוחר יותר'".
ראש העיר / "יכול להיות שאתמודד שוב. מה קרה?"
ב־1998 נכנס חולדאי לראשונה ללשכת ראש עיריית תל־אביב, ומאז הוא שם, בקומה ה־12. העיר עברה, בשנותיו, לא מעט מהפכות, ולצד השגשוג והבנייה הנמרצת, ספג חולדאי לא מעט ביקורת לאורך השנים על פרויקטי המגדלים, הזנחת דרום העיר והקשיים בהתמודדות עם בעיות התחבורה העצומות של העיר. "ההישג הכי גדול שלי כראש העיר זה העובדה שהעיר הזאת מתנהלת בדמוקרטיה, בסובלנות, בפלורליזם", הוא מסכם. "שהיא המעוז של התרבות והאמנות של מדינת ישראל. שהיא עיר שמחנכת לחשיבה רציונלית. שהיא לא עם לבדד ישכון אלא עיר בינלאומית, עיר לכולם. זה ההישג האמיתי, לא כבישים, מדרכות וסיפורים".
מה הכישלון הכי גדול?
"שלא הצלחתי במשך 22 שנה להשפיע על ממשלת ישראל להבין שתחבורה ציבורית היא ה־נושא של המטרופולין הזה ושל מדינת ישראל. במיוחד נושא המטרו והרכבת הקלה. תחשבו על מספר השנים שעבר מאז שמדינת ישראל חתמה על הקמתו של קו, יחד עם השר כץ שמדבר גבוהה־גבוהה, הלאים את הקו ואמר 'המדינה תעשה והכל' ומאז עברו 11 שנה ואין לנו קו עובד אחד. היום רק מתחילים את הקווים ואין ממשלה שתחליט מה צריך לעשות, ומירי רגב עכשיו עוצרת את הקו הסגול בהתנגדות לפינוי של כמה בתים בשכונת כפר שלם שהוחלט עליהם לפני שנה. אז הכישלון שלי הוא שלא הצלחתי להסביר עד כמה הדבר הזה נכון וחשוב".
מה לגבי משבר הקורונה בעיר?
"כשדיברו על גל צעירים שעוזב בקורונה את תל־אביב אמרתי 'מה פתאום', ועכשיו העיר חזרה לעצמה. היא יותר מחזרה. אני בוחן את מספר הילדים שנכנסו לבתי ספר ולגני ילדים, מספרם לא ירד וזה סימן שההורים שלהם לא עזבו. אחר כך אני רואה את הפקקים. תל־אביב היום היא החוץ לארץ של אזרחי מדינת ישראל. זאת ההגדרה. זה המקום שאתה בא לאכול, לראות, לבלות".
איך אתה מסתכל כיום על סוגיית העובדים הזרים בדרום העיר?
"ראש הממשלה השתמש בבעיות שנמצאות כאן כדי לרכוב וליצור עוולות, נתן תחושה לתושבי נווה שאנן שאוטוטו הוא מפנה אותם. שרים הגיעו ואמרו שהם סרטן בגב האומה. במציאות הזאת אנחנו מגדלים דור חדש שיהיה מנוכר למדינת ישראל בגלל העובדה שמדינת ישראל מדברת עליו כך ולא נותנת לו את הזכויות הבסיסיות. זה כבר ברמה האנושית, כי הייתם גרים בארץ מצרים. זה מזעזע אותי".
זו הקדנציה האחרונה שלך?
"לא יודע. אם אני אגיע בעוד שנתיים וחצי ואראה שיש לי עוד כמה דברים שאני צריך להשלים, יכול להיות שאתמודד שוב. מה קרה?"
אחרי למעלה מ-20 שנה, מי אתה חושב שיכול להחליף אותך בתפקיד?
"כל אחד".
אתה אומר, לג'וב הזה אין דרישות מי יודע מה גבוהות.
"זה לא ככה. אבל מי ידע מי זאת מרקל לפני שהיא נבחרה? היא הייתה עסקנית, מועמדת המפלגה, מי ששרדה את המנגנון המפלגתי. אף אחד לא ידע להגיד שזה מה שיהיה, והדבר נכון למרבית המנהיגים בעולם, וגם לראש העירייה. היום הנושא העיקרי הוא איך להיבחר. יש 5,000 אנשים שהיו יכולים לעשות את התפקיד הזה יותר טוב ממני, אבל הם לא נבחרו".
אומרים שאתה לא יודע להעמיד יורש.
"ראש עירייה לא מעמיד יורש. אין דבר כזה. אי־אפשר להעמיד יורשים".
אולי אסף זמיר?
"יכול להיות. אני לא רוצה לעסוק בזה. היחסים איתו טובים, בסדר גמור. דרך אגב הם לא התקלקלו גם קודם".
היה רגע שכעסת עליו.
"אני התאכזבתי ממנו. אבל אף פעם לא אמרתי שהוא לא אדם טוב או לא אדם ראוי. ישבתי איתו לקפה לפני שבוע. מערכת היחסים בינינו טובה, אפילו בתקופת הבחירות, כשהתמודדתי, שאלתי לעצתו".
ערביי יפו / "תמיד יתחילו במהומות אחרונים"
ההשתוללות בערים המעורבות בישראל הגיעה ליפו באיחור קל, אבל לא פסחה עליה. בקבוקי תבערה נזרקו לדירות, מאות שוטרים נפרסו ברחובות, נשק קר וחם הופעל, ולא בטוח שזה הסוף.
"המציאות העכשווית ביפו קשה לי", חולדאי אומר. "כשזה התחיל, הרגשתי שמעשיי טובעים בים. אין ספק ששיפרתי את מצבה של יפו. השקעתי את נשמתי גם בחומר וגם ברוח. אני ראש העיר הראשון שבנה בית ספר תיכון ביפו, וגם הבאתי את המכללה לשם, מתוך כוונה והבנה שצריך לשנות את יפו. אבל יש גורמים שאינם בידיו של ראש העיר. מצבו של ערבי במדינת ישראל הוא גרוע כל זמן שהסכסוך שלנו עם הפלסטינים לא גמור".
ידעת שזה יגיע?
"זה לא התחיל מיפו, ביפו תמיד יתחילו את המהומות אחרונים ויסיימו ראשונים, כי זה מיעוט קטן בתוך עיר יהודית, שהכוח שהוא מרגיש הוא לא גדול. והם חייבים להזדהות. הרי גם אני מוחזק כאחראי בעיניי האמריקאים על מדיניות ההתנחלות של מדינת ישראל. גם אני, כשאני מטייל בארה"ב, באים אליי בטענות על מה שביבי עושה למרות שאני לא מסכים עם זה. צריך להבין שכמעט לכל ערבי ביפו יש קרוב בעזה. כל פעם שיורים הוא בטלפון עם המשפחה. שנית, כערבים במדינת ישראל, הם חלק מערביי ישראל. אם פוגעים שם זה כואב להם. הרי מה אנחנו עושים כשפוגעים ביהודים בארץ אחרת? צריך להבין שגם הם מרגישים ככה. אז כשאלה עולים משם, פה הרגישו הלא מוגנים. פתאום אוכלוסייה שלמה שמחזיקה סכינים מתחת לכרית? אלו דברים נוראיים שקרו פה".
נבהלת כשראית מה שקרה בלוד? ראש העיר שם דיבר בטלוויזיה ביום הראשון של הפרעות בחוסר אונים מוחלט.
"הוא היה בחוסר אונים, אבל הוא אכל באושים גם על דברים שקרו לפניו".
אתה מסוגל לדמיין את עצמך בחוסר אונים כזה?
"בוודאי. תקשיבו, ראש עיר במדינת ישראל אין לו NYPD (משטרת העיר ניו־יורק). ביטחון תושביי מסור בידי גורם לאומי שקוראים לו משטרה, שמקבל פקודות לא ממני. הבעיה שלי היא שהחלישו את המשטרה במשך שלוש השנים האחרונות בצורה דרמטית והפכו אותה לארגון חלש מול המציאות".
איך אפשר לשפר את הסיטואציה ביפו?
"מה שקרה ביפו, כמו בירושלים ובשייח' ג'ראח, הוא שהכניסו ערבים במעמד של דייר מוגן לנכסי הנפקדים כאשר אחרי שני דורות, כלומר היום, הם נזרקים מביתם או מוכרים למישהו את הבית שבו הם גרים. הדבר הזה מייצר תסיסה. בעניין הדיור יש חוסר שוויון משווע מול יהודי שפלש לפני 30 שנה לשכונת הארגזים, ותמורת זה הוא מקבל דירה. אז צריך לשפר, ופניתי לשר השיכון, שלפחות יעשה עכשיו מבצע לשנה, שייתן הנחה של 90 אחוז כדי שיוכלו לרכוש את הדירות שהם גרים בהן כבר שני דורות".
כלבים וחיות אחרות / "סתם עשו מזה סיפור"
התבטאות עבר של חולדאי – במסגרתה התוודה שאכל בסין, ללא ידיעתו, בשר כלב, רודפת אותו עד היום, בעיקר ברשתות החברתיות. האם הוא מתחרט על ששיתף? "לא", הוא אומר מיד. "כלבים, מה זה? מה עשו מזה? סתם עשו מזה איזה סיפור. אז מה, אני אחזור על זה עכשיו? אם ביבי אכל חזיר, אז מה ההבדל?"
אין הבדל. זו סתם קונבנציה חברתית.
"זו קונבנציה חברתית של בעלי כלבים. חלק מהם זה מה שנקרא ידיד האדם, אז איך אוכלים כלב. אבל בהודו לא אוכלים פרה, זה עניין חברתי ותרבותי. ואני אינני דתי, אני מגיע לסין, אני אוכל בשוק את מה שאני רואה שהסינים אוכלים. כל הדברים. ובאפריקה? אכלתי באפריקה מה שהם אוכלים. החל מעוגות טרמיטים דרך כל מיני".
