ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: איליה מלינקוב
    7 ימים • 03.06.2021
    הנוסע השני
    בתחילת 2022 איתן סטיבה ישוגר אל מחוץ לאטמוספרה ויהיה האסטרונאוט הישראלי השני, והראשון שעושה זאת באופן פרטי ומשלם 55 מיליון דולר בשביל החוויה. בראיון אישי נרחב ראשון מספר המיליארדר על הילדות עם אב ששרד עינויים בשבי היפני, החברות עם אילן רמון שהכניסה אצלו את חיידק החלל, וגם כמה זמן לוקח לטוס לתחנת החלל, איך ישנים בשק שינה מעופף, איך הוא עקף את טום קרוז בתור לחללית, ולמה הוא מתעקש שהוא לא סוחר נשק למרות שמכר שני מטוסי קרב רוסיים למדינה אפריקאית באמצע מלחמת אזרחים
    רביב גולן | צילום: איליה מלינקוב

    אני עוד זוכר את הימים שמורים קראו לתלמידים אסטרונאוט כביטוי גנאי. זה היה, כמובן, לפני אילן רמון ולפני שכל אחד יכל להיות אסטרונאוט בתנאי שתדפיס חשבון הבנק שלו נראה כמו מספר טלפון במוזמביק, כולל האזור קידומת. כי אנחנו בעידן חדש, מופלא, שבו אילון מאסק, האיש השני הכי עשיר בעולם, פיתח טיל חדשני שמטיס אנשים מחוץ לאטמוספרה ואז נוחת באותה חתיכה כך שהוא למעשה יכול לשמש כמונית שירות אל האינסוף ומעבר לו. ובשביל להיות טרמפיסט לגלקסיה כל מה שאתם צריכים זה לשלם 55 מיליון דולר. הכסף כולל טיסת הלוך של 24 שעות אל תחנת החלל, טיסת חזור של 24 שעות אל כדור הארץ, ושהות של בערך שבוע בתחנת החלל בתנאי מלון של כוכב אחד וחצי אסטרואיד.

     

     

    איתן סטיבה, בן 63 מסביון, מיליארדר בשקלים, הוא הנציג הישראלי בטיסת הבכורה של חברת אקסיום שכולה למעשה מורכבת מתיירי חלל. אקסיום שוכרת מספייס אקס של מאסק את המעבורת, גובה את הכסף, דואגת להכשרה, וכבר מצאה שלושה אנשי עסקים מבוגרים - אחד מהם בן 71 שנראה קשוח כמו הגנרל הרע ברמבו - שהסכימו בשמחה להיפרד מ־200 מיליון שקלים בשביל לצאת מחוץ לאטמוספרה. ומכאן, העסק רק ילך ויתפתח. נאס”א כבר לא רוצה להטיס אסטרונאוטים לתחנת החלל. כי זה יקר לה מדי. כי היא מעדיפה להשקיע את הכסף במקומות אחרים. וכי טראומת מעבורת קולומביה מ־2003, שהתפוצצה באוויר יחד עם האסטרונאוטים שעליה, כולל אילן רמון, עוד נוכחת. הפתרון - כמו כל דבר בשנים האחרונות – הוא הפרטה. אם טיסת חלל של נאס”א עלתה כחצי מיליארד דולר – הקפסולה החדשנית של מאסק עולה בערך 200 מיליון דולר לשיגור וכולם מרוויחים.

    פתרון עסקי למרוץ לירח. אילון מאסק | צילום: AP
    פתרון עסקי למרוץ לירח. אילון מאסק | צילום: AP

     

    סטיבה, תייר החלל הראשון, הוא טייס חיל האוויר שמוכר בחיל בתור מי שהפיל בגיחה אחת ארבעה מטוסי אויב, חברו הטוב של רמון, ואיש עסקים שעשה את הונו העצום במדינות אפריקה, בעיקר אנגולה, ולפי תחקירים שפורסמו עליו עסקיו כללו גם מכירת אמצעי לחימה. עוד נגיע לזה. אבל קודם דברים פחות ארציים.

    הפיל ארבעה מטוסי אויב בגיחה אחת. סטיבה כטייס חיל האוויר
    הפיל ארבעה מטוסי אויב בגיחה אחת. סטיבה כטייס חיל האוויר

     

    אישית אני מוכן לשלם 55 מיליון דולר בשביל לא לטוס לחלל. היו לך ספקות לגבי הסכום?

     

    “לא היה לי ספק בכלל. לי יש את האמצעים לממש את החלום. זה היה חלום שלא נראה לי שיכול להתממש”.

     

    אם היו מבקשים מאה מיליון?

     

    “לא יודע. זה הכל תיאורטי. בשבילי הנושא הכספי הוא לא הנושא המהותי, כי יש לי את האמצעים. הנושא המשמעותי הוא החוויה”. ֿ

     

    המושג “תיירות חלל” קצת מטעה. כי אתה לא הולך ממש להיות שם תייר. אתה הולך לעבוד.

     

    “אני הולך לעבוד פול טיים. ואני גם הולך ליהנות מהנופים. מהריחוף, מהחוויה של להיות מחוץ לאטמוספרה, מעטים האנשים שהיו מחוץ לכדור הארץ. זו תהיה חוויה לא נורמלית”.

     

    טיסה לתחנת החלל היא יום הלוך ויום חזור. כמה זמן זה לירח?

     

    “האטמוספרה היא מאה ק"מ. תל־אביב־חיפה באנך אתה בחוץ. שלוש דקות משיגור, אתה מחוץ לאטמוספרה. אז זו הפרופורציה. התחנה היא בערך 400 ק"מ מעל פני כדור הארץ”.

     

    אז למה לוקח לזה יום? לפי מה שאתה אומר זה כמו אילת פחות או יותר.

     

    “הירח הוא במרחק 400,000 ק"מ. לוקח להגיע אליו שבוע. למאדים, שזה 40 מיליון ק"מ בערך, זה יכול גם להגיע להרבה יותר, כי הוא מתרחק ומתקרב לכדור הארץ, הסיבה ששיגרו לשם סין, האמירויות וארצות־הברית באותו זמן, כי יש נקודה שבה מאדים הוא הכי קרוב ולוקח רק שמונה חודשים להגיע אליו. אז מי שיטוס למאדים, יטוס שמונה חודשים. אחרי זה יצטרך לחכות שנתיים שיהיה עוד פעם מרחק של שמונה חודשים בשביל לחזור”.

     

    רגע, אז למה זה 400 קילומטר ביום לתחנת חלל?

     

    “השיגור הוא לפי תנאי האטמוספרה. זאת אומרת, לפי הרוח, לפי העננות, לפי תנאי הים למקרה של נטישה, שאפשר יהיה לחלץ אותך בים. אז הים צריך להיות יחסית שקט. המיקום של התחנה הוא לא ידוע ברגע השיגור. הוא ידוע ברגע שמשגרים. עכשיו, אם יוצא שאתה קרוב אליה, זה יכול לקחת ארבע שעות. לחבר’ה ששוגרו לפני חודש - לקח 23 שעות. כי הם שוגרו ובעצם יצאו קצת לפני התחנה והיו צריכים להקיף ולרדוף אחריה עד החיבור”.

     

    איך נראה המקום שאתה הולך לשהות בו? כמה כוכבים יש למלון?

     

    “אפס. מקום אחד עם חלונות. בעיקרון, אתה ישן. אתה נכנס לשק שינה וקושר אותו באיזשהו מקום בשביל לא לרחף סתם. אין חדר. אין פרטיות. רק בשירותים”.

     

    היית כבר במתקן אימון, איך היה לרחף?

     

    “תירגלנו את זה בשבוע שעבר. הייתי בפילדלפיה בסימולטור, בפעם הראשונה שאתה עולה לאוויר, התחושה המדהימה היא שאתה שוכב על הרצפה ואז עולה לאוויר. עכשיו, אתה לא יכול לזוז. זה לא כמו במים שאתה שוחה או יכול להזיז את עצמך. אז אתה לומד שהדרך היחידה לזוז היא אם אתה מתכונן מראש, מתחיל ליד איזשהו קיר, ואז אתה יכול לתת דחיפה קלה. זו טיסה כמו סופרמן כזה. מצד אחד של המטוס לצד השני”.

     

    איך אפשר להאט?

     

    “רק בדחיפה המקורית. שום דבר אחר”.

     

    אין תנועה שאתה יכול לעשות?

     

    “אתה לא יכול כלום. האוויר לא מגיב לך. רק אם אתה מתנגש במישהו. יש שם איזה עשרה אנשים. אנשים יכולים ללכת הפוך. אחד הולך למטה, אחד הולך למעלה. אין לזה משמעות. אחד יכול לישון ככה או ככה”.

     

    מה הסכנות? סליחה שההיפוכונדר שבי מדבר.

     

    “יש השפעות פיזיולוגיות במסעות לחלל. אובדן מסת שריר. כי אתה לא מתאמץ לעשות כלום. יש אובדן צפיפות עצם פי עשרה ממה שיש לך על כדור הארץ. יש חשיפה לקרינה קוסמית, שפה האטמוספרה מגינה עלינו. גם ברמות מאוד גבוהות”.

     

    למרות שאתם עם חליפה כל הזמן?

     

    “בתוך התחנה היא מסננת קצת, אבל זה עדיין הרבה יותר מרגיל. ובתוך התחנה נמצאים לגמרי בשורט וטישירט וגרביים. גם הלב עובד אחרת. כשיוצאים לחלל, הדבר הראשון שמרגישים ככל הנראה לפי מה שמספרים זה שמסמיקים. הלב רגיל לדחוף דם למעלה, לתוך הראש. זה יוצר איזשהו עומס בראש. אחרי יום הלב לומד שאין צורך. זו הבעיה בחזור, כשמוציאים אותם תמיד על כיסא או על אלונקה, כי הלב עוד לא רגיל לדחוף בחזרה לראש”.

     

    יש את הסרט עם סנדרה בולוק ‘כוח משיכה’, שהם יוצאים לתקן משהו מחוץ למעבורת, והם כאילו תקועים בחוץ. אתה יכול לרחף בחלל?

     

    “צריך הכשרה. אנחנו לא נעשה את ההכשרה הזאת. צריך לעבור הכשרה של שבוע בשביל הליכות חלל”.

     

    זה יכול להיות מגניב.

     

    “כן. מאוד. אסטרונאוט שטס איתנו, מייקל אמליי, הוא השיאן האמריקאי בהליכות חלל. יש לו את הכי הרבה. זה שעות של עבודה בחוץ. אנחנו לא נעבוד על התחנה. אנחנו נעבוד בתחנה במעבדות. כל התחנה הזאת זה מעבדות. יש את האזור היפני, הרוסי, האירופי, האמריקאי”.

     

    הקפסולה הזאת שאתה טס בה, מה הגודל שלה?

     

    “אם אני לא טועה, ארבעה מטרים. תחשוב. ארבעה מושבים. אחד ליד השני”.

     

    פירסט קלאס. איך האוכל בטיסה?

     

    “בטיסה הלוך אלה דברים יבשים. נזהרים. אוכל שהוא או בקופסה או מעובד בשקית. אבל יש אמצעים. נגיד, אם מייבשים אוכל, אפשר להוסיף לו לחות. משתדלים לא דברים עם פירורים".

     

    מה עושים בשירותים בחלל?

     

    “יש סימולטור על פני כדור הארץ שאפשר להתאמן. אבל בגדול זה להשתין בצינור עם קצת ואקום. בסוגריים אני אגיד שהאסטרונאוטים אומרים שהקפה של אתמול הוא גם הקפה של היום. כי 93 אחוז מהנוזלים בתחנה ממוחזרים”.

     

    שיהיה בהצלחה!

     

    “העניין הוא שזה לא בהכרח הקפה שממוחזר מהגוף שלך".

     

    רגע, והצואה?

     

    “יש אסלה עם שקיות וצריך לסגור”.

     

    לפחות את זה לא ממחזרים.

     

    “כן”. (צוחק)

     

    מדשנים.

     

    “יש מעבדות חקלאיות שם. לא זורקים. מחזירים את כל הזבל לכדור הארץ. יש מעבדות. חלק מרכזי מהמעבדות שם זה חקלאות. איך מגדלים, איך מתנהגים צמחים”.

     

    היית אמור להיות עם טום קרוז על הטיסה במסגרת צילומים שלו ל’משימה בלתי אפשרית', לא?

     

    “לא. לא. טום קרוז והוליווד תיכננו להיות הטיסה הראשונה. בגלל הקורונה הם דחו בשנה. אולי יותר. אז אותנו שהיינו אמורים להיות על הטיסה השנייה קידמו, קיבלנו אפגרייד לטיסה הראשונה”.

     

    צילום: מתוך אתר אקסיום
    צילום: מתוך אתר אקסיום

    כאן סטיבה ירחף. מתוך האתר של אקסיום
    כאן סטיבה ירחף. מתוך האתר של אקסיום

     

    × × ×

     

    סטיבה, תושב סביון, נשוי ואב לשלושה, חווה מקרוב את שלל הסכנות שאורבות באוויר. גם כחבר קרוב של משפחת רמון וגם מהחוויה המטורפת של אביו, שנולד באינדונזיה, שירת בחיל האוויר ההולנדי ונשבה על ידי היפנים ב־1941 ועד לסיום מלחמת העולם השנייה. “הוא היה ארבע שנים בשבי היפני, שהיה שבי אכזרי”, הוא מסביר. “לא עינויים, אבל אכזריות רוחנית. הוא אמר שהקושי הכי גדול שהיה לו זה שלא נתנו להם ספרים, עפרונות ונייר. זה היה הדבר הכי קשה לו. לקח לו זמן לצאת מזה. גם אחרי המלחמה”.

     

    זה הקושי היחיד? לא מניעת שינה? הטבעות?

     

    “לא. הוא התחיל במחנה השבויים סנג'י, שעליו כתבו את הספר king rat, מלך עכברוש, שהם גידלו עכברוש וג'וקים, שיהיה להם פרוטאין. אז הוא עבר שם בסינגפור בחודשים הראשונים, ואז למלזיה ואז ליפן. זה לא היה קטע יהודי. ליפנים לא היה בכלל קטע עם יהודים. היה להם קטע עם לבנים, בנות הברית. היו שם שבויים מאוסטרליה, מניו־זילנד, מארצות־הברית. אז הקטע של חוסר מזון, קושי בעבודה, לא השפיע עליו נפשית הייתי אומר. הקטע הקשה באמת זה הקטע זה שהוא לא יכול היה לכתוב או לקרוא או להעסיק את המוח. הוא היה ענק במתמטיקה, אז הוא היה עושה חישובים בראש כמו מחשבון. הוא עשה לעצמו אינטגרלים. אחרי זה הוא הפך להיות חוקר קרקע ומים במכון וולקני. הוא היה לוקח אותי לשדות הניסוי שלו. היינו קופצים מהטרקטור לתוך ערימות כותנה”.

     

    למרות ההיסטוריה המשפחתית הלא־פשוטה, סטיבה התגייס לקורס טיס ביוני 76’. “שבוע אחרי הבגרות האחרונה, בלי דקה בין לבין. לא נהניתי בקורס. היה לי מאוד קשה. לא פיזית, לא נהניתי מהאווירה. בתקופה ההיא היו מדיחים אנשים מיום ליום. אתה קם בבוקר, מחר מודיעים להוא, ויאללה, הביתה. היום חיל האוויר תיקן את זה, ופעמיים־שלוש בשנה עושים ועדה. מרכזים את כל מי שחוששים שאולי הוא לא יכול להמשיך ומשחררים אותו. אז לא ידעת אם אתה ממשיך מחר. כל יום היו אירועים. זה לחיות שנתיים במתח שאתה לא יודע אם אתה עובר את זה. לקראת סוף הקורס אפילו ביקשתי לעבור ממגמת קרב לתובלה, כי התחלתי להבין מה זה אומר. המדריך שלי, בחור חכם, אמר לי, ‘תסיים בקרב. תראה את זה. תמיד אפשר לעשות הסבה לתובלה’. סיימתי קרב ואחרי הקורס התחלתי ליהנות מהטיסה הקרבית. המשכתי לטוס עד גיל 61. עד 2012 טסתי מבצעי, עד גיל 55. ועד גיל 61 הדרכתי בבית ספר לטיסה”.

     

    רון ארד היה בקורס טיס שלך.

     

    “כן, הוא היה בקורס שלי. קראו לו צ'וקו. כי הוא תמיד היה מצ'וקמק. החולצה בחוץ. אחרי זה הוא עבר לנווטות, אז הוא עבר לקורס יותר מאוחר, סיים קורס אחריי”.

     

    מתי ראית אותו בפעם האחרונה?

     

    “שירתנו באותו בסיס, ברמת דוד. אני הייתי במילואים באותו יום. לא הייתי באוויר. הייתה הזנקה של צוות מהטייסת שנסעו לחפות על המסוקים. הוציאו את הטייס, לא הצליחו להוציא את רון”.

     

    הבנתם שלקחו אותו?

     

    “לקח זמן עד שהבינו מה קורה שם”.

    החבר מקורס הטיס. רון ארד
    החבר מקורס הטיס. רון ארד

     

    סטיבה שירת תחת פיקודו של אילן רמון והשניים הפכו לחברים אישיים. דרך החברות הזאת נחשף גם עולם החלל. “כשהוא מונה להיות האסטרונאוט, הוא לקח אותי לראות את מתקן האימונים בתוך נאס"א, איפה שאני הולך להיות ארבעה חודשים מאוקטובר, עם הבריכה של האימונים להליכת חלל. היו שם רכיבים של תחנת החלל בתוך האנגר שעשו להם בדיקות לפני שיגור. היינו בתוך הסימולטור של המעבורת. זה הפך את האפשרות לטוס לחלל כמשהו ממשי”.

     

    כן, ראית את חבר שלך שם.

     

    “בדיוק. אנשים מתאמנים. אנשים נוסעים, חוזרים. ואז נסענו לשיגור ב־2003. היו כמה דחיות. זה תוכנן להיות משוגר הרבה קודם. כל פעם זה נדחה קצת. בסוף יצא לפועל. אורה ואני נסענו. אילן כבר היה בבידוד. אי־אפשר היה לפגוש אותו. אבל היה אירוע מפגש ערב קודם של כל החברים במלון. הוא נתן לי ברכות לרונה ולילדים”.

     

    ואז?

     

    “הימים שהוא היה בחלל היו מאוד מיוחדים. הוא דיבר עם הילדים, עם רונה. עם ישראל קצת. עם ראש הממשלה בזמנו. היו עדכונים של נאס"א מה הם עושים, אבל לא היה קשר ישיר איתו. הם טסו במעבורת 14 יום מסביב לכדור הארץ. הם לא התחברו לתחנה שכבר הייתה קיימת בתחילתה. ביום הנחיתה המתוכנן רצינו לבוא, החברים. רונה אמרה תעזבו. רגע לפני שהוא נהיה סלבריטי, תעזבו רגע”.

     

    איפה היית?

     

    “אני הייתי בארץ. במילואים. החזקתי כוננות בעובדה. ישבנו שם וצפינו בטלוויזיה. מיד כשהגיעה ההודעה, הרי זה לא כמו מטוס שאולי יכול לשרוד או מישהו ניצול, פה זו תאונה בחלל, יודעים שזה סופי. בכיתי. קשה, קשה מאוד. ומהר נסעתי ליוסטון. רונה החליטה להישאר עוד שנה עם הילדים שם, בשביל לא לעשות יותר מדי מעברים. חיל האוויר תמך בה יפה ובנאס"א תמכו והם נשארו בערך עוד שנה, עוד שנה וחצי אולי ביוסטון ואז חזרו לארץ”.

     

    אילן רמון היה חבר שלך והתרסק בחלל, אתה לא מפחד?

     

    “הפחד הוא חשוב, הוא שומר עלינו שלא נעשה שטויות. אבל פה זה לא על אחריותי. ולכן לומדים יותר ויותר על הסיכונים ועל הסיכונים לצאת מזה, יש אפשרות של נטישה אם הטיל מתקלקל בשידור”.

    בעקבותיו לחלל. אילן רמון ז"ל | צילום: גטי אימג'ס
    בעקבותיו לחלל. אילן רמון ז"ל | צילום: גטי אימג'ס

     

    אם קורה משהו לחללית ‑ מה אתה עושה?

     

    “אם התחנה נפגעת יש נוהל חירום שהצוות נכנס לחללית ונוטש. אם החללית נפגעת בתחנת חלל אז נשארים שם עוד קצת זמן ואז שולחים חללית אחרת וזה אומר שיהיה לי שם יותר מעשרה ימים. אין לי התנגדות. ב־60 שנה של טיסות אדם לחלל היו סך הכל ארבע תאונות פטאליות מכל המאות שנעשו. אני חושב שיותר מפחיד סטטיסטית לטוס במטוסי נוסעים. הטכנולוגיה ב־18 שנה מאז ימי אילן רמון השתפרה מאוד”.

     

    היית שם בבסיס כשבנו של אילן רמון נהרג בהתרסקות?

     

    “לא. הייתי במשרד. התקשרו אליי להגיד לי שאסף נהרג. אמרו, 'רמון נהרג'. אמרתי, זה היה לפני כמה שנים, זו לא חדשה. לא. לא. לא רמון נהרג. היו שני ילדים בשירות. טל ואסף. אז חיל האוויר לא הוציא מידע, מה קורה, איך קורה. עיתונאים התחילו להתכנס ליד הבית של רונה ולרונה עוד לא הודיעו כלום”.

    אסף רמון ז"ל
    אסף רמון ז"ל

     

    נוראי.

     

    “היא צלצלה אליי. תבדוק בחיל האוויר מה קורה, למה לא עונים לי. אני מצלצלת, לא עונים לי. לא עונים לי. לא עונים לי. אני גם מזניק את אשתי. היא פסיכולוגית. היא חברה של רונה. שנינו נוסעים אליה הביתה ומגיעים עם המשלחת של חיל האוויר. שם אני מוציא כרטיס אדום לעיתונאים. באמת, זה לא נכון להתייצב שם מול הבית כשהיא לא יודעת מה קורה. אני בקשר מצוין עם הילדים היום”.

     

    מה הם חושבים על הטיסה שלך?

     

    “כשהבנתי שאני הולך על זה, אז דבר ראשון קראתי להם. שאלתי אותם מה הם אומרים. הילדים ישר אמרו, חיבוק, אנחנו תומכים, אנחנו רוצים, אנחנו נעזור. מאוד פירגנו”.

     

    המתקנים אולי נראים אותו דבר, אבל הטיסה לחלל נראית היום אחרת לגמרי. “אילן טס במעבורת, הוא המריא ונחת. אילון מאסק בנה משגר והוזיל מאוד את עלויות הטיסה. הוא יצר אפשרות גם להחזיר את הטילים. הטילים לא מושמדים בדרך. הוא מחזיר את המשגר שנקרא פאלקון 9. וגם את הקפסולה שנקראת דרגון, הוא משתמש בה שוב. זו פתיחת תחום לא נורמלית בעולם החלל. זה מושך המון־המון השקעות בתחום. היום החברה שמטיסה אותי, אקסיום, היא זאת שקיבלה רישיון להקים את תחנת החלל העתידית. תחנת החלל היא כבר בת יותר מ־20. היא כבר מיושנת. יש שם רכיבים שהעלו ב־98' הרוסים הראשונים”.

     

    תחנת חלל היא בעצם כמו קונקשן לירח. משהו באמצע הדרך.

     

    “בדיוק. עכשיו מדברים על קונקשן של תחנת חלל קרובה לירח, בשביל לאפשר לאנשים שטסים לירח לתדלק, לנוח, מה שצריך”.

     

    על הירח אין כלום בינתיים.

     

    “כרגע עוד אין כלום. האמריקאים מתכננים ב־2024 להנחית אנשים על הירח. הם התחילו קורס. מה שאילון מאסק הצליח לעשות זה להוזיל את העלויות של טיסת החלל לכולם. הוא זכה במכרז לנאס"א והוא מוכר את זה בפחות מחצי מחיר ממה שהיה עולה להם כשהם עשו את זה לבד. וזה ילך וירד. עכשיו 'בלו אוריג'ין' (החברה של ג'ף בזוס - ר"ג) מתחרים והרוסים מתחרים. זה יוריד עלויות”.

     

    תוך כמה שנים אני אוכל להרשות לעצמי לטוס?

     

    “לדעתי, תוך עשר שנים אתה טס לניו־יורק דרך החלל בשעה”.

     

    במקום לטוס, משגרים אותי מחוץ לאטמוספרה ומנחיתים אותי שם?

     

    “כן. אתה יודע, במהירות של 28,000 קמ"ש. פעם נסענו עם עגלה וסוסים. לדעתי כל אחד יכול לטוס לחלל. כרגע יש אדם אחד יותר מבוגר ממני שטס לחלל, זה ג'ון גלן”.

     

    הטיסה של סטיבה היא גם הראשונה של אקסיום. מתוך ארבעה יש אחד שהוא אסטרונאוט וטייס מעבורת בנאס”א לשעבר, מייקל לופז אלגריה, שהוא גם בכיר באקסיום. מלבד סטיבה יטוסו אנשי עסקים מקנדה ומארה"ב. עד היום היו שישה תיירי חלל ששילמו על כרטיס. הראשון היה דניס טיטוב, איש עסקים אמריקאי, ששילם ב־2001 20 מיליון דולר לרוסים שהטיסו אותו לשמונה ימים בתחנת החלל. לעומת זאת היו עד היום 560 בני אדם במסלול סביב כדור הארץ והלאה, במימון ממשלתי.

     

    יטוס איתך אדם בן 17. זה כמו הסרט על הווטרנים שהולכים לשדוד בנק בפעם האחרונה, עם מייקל קיין.

     

    “ראיתי את הסרט. יש יתרון באנשים בוגרים שעושים את הנסיעה הזאת, שלא עשו את מסלול האסטרונאוט המקצועי, הארוך. בסך הכל האימונים הם אותם אימונים. זה ארבעה חודשים. אבל אסטרונאוט בנאס"א זה קריירה. אתה נרשם. אתה מתאמן. אתה בסטנד־ביי לשיגור כלשהו. אתה מתאמן לקראתו ולמשימה לתקן איזה כבל או לעשות ניסויים בתחנה, או להרכיב איזה אלמנט חדש. ואז אתה חוזר ומחכה לטיסה הבאה. זה מסלול חיים שלא היו להרבה אנשים פרטיים הצצה אליו. זה ילך ויתפתח. אין לי ספק. יותר ויותר אנשים יטוסו. גם לא אנשים שהם במנטליות של טייס או אסטרונאוט. פילוסופים, אמנים, סופרים, עיתונאים”.

     

    עיתונאים שישלמו 55 מיליון דולר?

     

    “המחירים מאוד יירדו”.

     

    אתה משלם 55 מיליון דולר. אם בסוף זו תהיה חוויה מבאסת?

     

    “דיברתי עם אסטרונאוטים רבים וכולם מתארים את החוויה של להיות מחוץ לכדור הארץ ולהסתכל על הכדור שלנו מרחוק כמשהו שמשפיע על האדם ועל משמעות החיים. יש לזה השפעה פילוסופית עמוקה ולא סתמית. לא מספיק לראות את זה בסרט. זה כמו ללכת ללונה פארק או לראות סרט בלונה פארק”.

     

    אתה ביזנס מן ויש שם הזדמנויות עסקיות יפות. אם אתה מסתכל על תחום החלל בעתיד, אז יש את תיירות החלל והדבר השני זה כל מיני סטארטאפים מסחריים שאפשר לעשות בתנאים של חוסר כבידה.

     

    “אתה צודק. זה פותח לי תחום חדש. אם היית שואל אותי מה אני אעשה אחרי, אז אולי, אני אומר עכשיו בשיחה כשזה עולה - אולי החשיפה הזאת של שנה וחצי, של התעסקות בעולם החלל, באמת פותחת אפשרות”.

     

    אתה מגיע מעולם ההשקעות. באים אליך אנשים.

     

    “עם עשרות ניסויים”.

     

    גם חברות מסחריות.

     

    “חברות מסחריות, יזמים, חוקרים באקדמיה, רופאים, בתי החולים בילינסון, הדסה”.

     

    סטיבה ימריא לחלל כאדם פרטי, אבל יוביל את מה שקיבל את הכינוי “משימת רקיע”, לה שותפים קרן רמון וסוכנות החלל במשרד המדע והטכנולוגיה מתוך מטרה לקדם רעיונות חדשניים בסביבת המחקר הייחודית הזאת.

     

    מה הדברים הכי מעניינים שאתה הולך לעשות שם?

     

    “יש המון־המון ניסויים בתחום הרפואה והציוד הרפואי שרוצים לדעת איך חוסר הכבידה משפיע על אנזים, על חלבון, על חיידק, דברים שאני לומד אותם עכשיו. יש חוקרים שמייצרים רחפן שיעקוב אחריי בתחנה. אחד הניסויים שאני אעשה הוא המשך של ניסוי של אילן רמון. לראות סופות ברקים מלמעלה. באותו זמן לצלם אותן מלמטה ולצלם מלמעלה ולנסות ללמוד. ההנחה היא שמה שגרם להיווצרות חיים על פני כדור הארץ זה תופעות חשמליות קיצוניות כאלה, כמו ברק, ששינו דברים, ועל ידי ניתוח ברקים על כוכבים אחרים אפשר אולי ללמוד על קיום חיים במקומות אחרים או צורות חיים במקומות אחרים ביקום. זו הזדמנות בשביל חוקרים שיכולה לקחת שנים ולעלות מיליונים, אם בכלל תושלם”.

     

    × × ×

     

    סטיבה קם מהספה כדי להראות לי קופסה שנמצאת במרכז החדר. מדובר במשרד מגה־מרשים במגדל תל־אביבי סמוך לשדרות רוטשילד, שהוסב למעין מוזיאון, בעיקר לתרבות אפריקאית. בתוך הקופסה נמצאים פריטים שנשלחו אליו על ידי נאס”א. מעין קיט טיולים מתוקתק עם כל הדברים היום־יומיים שהוא צריך לנסיעה ומאושרים על ידי סוכנות החלל. כולל חיתול שנועד לשמור על נוזלים שאולי יברחו. “זה קטע מצחיק. פגשנו את הצוות הקנדי. אנחנו מדדנו. אני מדדתי. בחרתי את הגודל המתאים. רצוי לשים שניים”.

     

    מה מותר להביא מהבית?

     

    “לשמחתנו אפשר לקחת אייפד”.

     

    יש ווייפיי בחלל?

     

    “אפשר לתקשר. יהיו מיילים. אין ווייפיי בתוך החללית, אבל כשאתה מחובר אתה יכול לתקשר באינטרנט”.

     

    מה עוד יש בקופסה שקיבלת?

     

    “קרם גוף. שמפו בלי מים, שמפו יבש. אלה מברשות שיניים שעברו אישורי נאס"א. אתה לא יכול לקחת מה שבא לך, אמצעי גילוח, דאודורנט. שולחים לך כמה שעברו ניסויים, שמותר לקחת אותם”.

     

    מה ההבדל בין קולגייט כזה או סתם קולגייט בסופר־פארם? נראה לי אותו דבר.

     

    ״שום הבדל. אבל תביא משהו אחר, אז אין, זה לא מאושר. מאושר רק שני אלה. תבחר. קיסמים. חוט דנטלי. אלה דברים שעברו אישורים. אני לא יכול להביא חוט דנטלי שלא עבר. חולצות. שולחים את המידות השונות, שולחים את הצבעים. גרביים לשינה״.

     

    ומגבונים.

     

    ״מגבונים לחים. כמו לתינוק״.

     

    סטיבה רחוק מלהיות תמים כתינוק. הוא אמנם מדבר בטון רך, אדם נעים מאוד, עם לוק של מלח־פלפל־ואורגנו הארץ, הטייס המהולל עם הבלורית, אבל תחקירים עיתונאיים קשרו אותו לעסקאות נשק במדינות אפריקה. סטיבה הקים את חברת אל־אר בתחילת שנות ה־90, יחד עם עוד שני חברים, בוגרי קורס טיס. בהתחלה הם עבדו בפורטוגל ומשם עברו לאפריקה, בעיקר לאנגולה. בראשות המדינות האלה היו דיקטטורים שאולי לא יכלו לשלם בכסף גדול, אבל היו להם מיליארדים של מחצבים טבעיים כמו נפט ויהלומים וסחורות כמו קקאו או פולי קפה שאפשר לסחור בהן במערב. באנגולה נמצאים מחצבים ויהלומים שערכם נאמד במיליארדי דולרים ומרבצי נפט מהגדולים בעולם. בזמן מלחמת אזרחים, הדרישה לנשק ולאמצעי הגנה עולה, וסוחרי הנשק חגגו כמעט ללא פיקוח ביחס למה שקורה היום. לפי הפרסומים, סטיבה וחבריו מכרו לשליט אנגולה, הדיקטטור ז'וזה אדוארדו דוש סנטוס, מערכות הגנה אוויריות, הקימו עבורו שדות תעופה, אבל גם שני מטוסי קרב מסוג סוחוי 27, שמונה מסוקי תובלה מסוג בל 212 (אנפה), נשק, ואימנו לוחמים. סטיבה, שלטענתו היה אחראי על הפיננסים בחברה, מכר את חלקו לשותפיו בשלב מוקדם. מאז – יש שכתבו שבשביל לנקות את המצפון - הפך לפילנתרופ, הקים קרן השקעות אימפקט שמשקיעה במיזמים חיוביים, ובנה באנגולה כפרים ומיזמים שהיטיבו עם תושבי המקום.

     

    לפי תחקירים שפורסמו עליך, כולל אחד מקיף מאוד בעיתון ‘הארץ’, סחרת בנשק באנגולה בזמן מלחמת האזרחים המדממת, ומכרת לדיקטטור שנלחם ביריבו הפוליטי שני מטוסי קרב רוסיים מסוג סוחוי. כלומר שאת רוב כספך, את מאות המיליונים, עשית מזה.

     

    ״כל חיי עסקתי במדינות מתפתחות בתחומי פיתוח. תחום התעופה קרוב לליבי, וכל פעם שמתייעצים איתי על נושא תעופתי אני נענה בשמחה. אנגולה פנתה לישראל לבקש עזרה לסיים את המלחמה וישראל אישרה והחליטה לעזור. בתמיכה אמריקאית”.

     

    מדינת ישראל פנתה אליך?

     

    ״לא״.

     

    זו לא הייתה משימה לאומית. היית ביזנס מן שמכר להם מערכות ביטחוניות.

     

    ״אבל אני הייתי מודע לכל התקשורת הזאת. הייתי מחובר אליה. יכולתי אפילו לייעץ מה לדעתי יותר מתאים. בעקבות הסיוע הזה המלחמה נגמרה. הם פנו ב־98'. ב־2002 נגמרה המלחמה. עצם ההשתלבות של עזרה ישראלית לממשלת אנגולה סיימה את המלחמה. זאת עובדה. ברגע שהסתיימה המלחמה, משהו שאנחנו יכולים ללמוד עליו מאוד, נשיא אנגולה הודיע לכל המורדים שהחיילים שלהם והקצינים שלהם מוזמנים להצטרף לצבא של הממשלה בדרגה שלהם ובשכר, ומי שלא רוצה, הוא כאילו משתחרר מהצבא, הוא מקבל פיצויים והכל. למורדים. הוא הזמין את כולם להצטרף לממשלה, לקבל תפקידי שרים וסגני שרים. זה לא עמים שונים. זה לא דתות שונות. זה אותו עם. מלחמת אחים. אז הוא הוריד את המתיחות הזאת לאפס״.

     

    אמרת שהפעולות שלכם עזרו לסיים את המלחמה. איך?

     

    “בלי אלימות, פשוט לקטוע את קווי האספקה של המורדים. בעזרת מערכות בקרה אוויריות שראו את הנשק של המורדים וההברחות וזה נגמר. אפשר היה לסיים את המלחמה”.

     

    מקורות ביטחוניים שדיברתי איתם אמרו שהסגרתם את המיקום של מנהיג המורדים שחוסל.

     

    “ברגע שהם ראו איפה המורדים טסים ונוחתים זה עזר למצוא אותו”.

     

    כשאתה באפריקה. איך אתה יודע שאתה לוקח את הצד הנכון? איך אתה יודע שהדיקטטור ששולט הוא האיש הטוב והמורדים הם הרעים?

     

    “מדינת ישראל, משרד הביטחון, סיבט, שגרירות ארצות־הברית. הם הסרגל. ב־92’ אחרי הבחירות האמריקאים תמכו בשלטון עד היום. כל המדינות האלה רצו לסיים את המלחמה כי זו מלחמה איומה. תזכור שמי שמוציא את הנפט מהמדינה ובכל מערב אפריקה אלה חברות מערביות. אקסון, בי.פי. יש שם אינטרס ענק שלא תהיה מתיחות במדינות האלה”.

     

    אתה אומר, אני סיימתי את המלחמה, אבל לפי הפרסומים אתה תידלקת אותה והרווחת מזה מאוד יפה. מה לא נכון במה שפורסם?

     

    ״תראה, נכתב שאת כספי עשיתי מסחר בנשק וזה לא נכון. זה פשוט לא נכון. אני את כספי עשיתי ממכירת חברות לשותפים שלי. מרכז העסקים של כל הפעילויות שהייתי מעורב בהן מאז ומעולם זה פיתוח. זה לא נשק. את חלקי ב’אל־אר’ מכרתי לשותפיי. את חלקי ב’מיטרלי’ מכרתי לשותף ויצאתי. לפני עשר שנים הקמתי את ויטל, חברת השקעות בתשתיות באפריקה. אז להגיד מזה הוא עשה את כספו, זה קשקוש. זו טעות. זה לא נכון. החברה המשיכה לעשות את מה שהיא עשתה. אני מכרתי את חלקי בה. הייתי בה גם במיעוט. הייתי שליש. בשתי החברות. השותפים הסכימו לשלם עבור המניות שלי כי הם האמינו בחברה, האמינו בפוטנציאל שיש בה. אני הרווחתי. אני גאה בזה ואני לא מתבייש בזה. שילמתי על הכל מס ואני משלם מס בארץ כל חיי. אני מקווה שהמס הזה ישמש אותנו כאזרחים לפיתוח ואחדות״.

     

    אז אתה אומר, מרכז העסקים היה פיתוח ולא נשק. גם שני הסוחוי 72 האלה הם לא כלי נשק לתקיפה? לא הרגו איתם אנשים?

     

    ״לא״.

     

    איך אתה יודע?

     

    “מטוס היירוט היה שם ולא יירט אף אחד. הם לא היו צריכים ליירט אף אחד. הם רק היו צריכים להפעיל נראות. המורדים ראו שיש למדינה יכולות”.

     

    איך אתה יודע שלא עשו בו שימוש?

     

    “המרחב האווירי באפריקה כמעט ולא היה מכוסה מכ”מית והיו שם המון תאונות אוויריות. ברגע שנהייתה בקרה אווירית אז יודעים מה קורה. כולם דיברו על זה, שגרירות ישראל, שגרירות ארצות־הברית. כולם רואים מה קורה במרחב האווירי האנגולי. כל המבריחים והטיסות הבלתי חוקיות נגמרו”.

     

    אתה אומר, רוב העיסוק שלי היה משהו אחר לגמרי, לא נשק.

     

    “רוב העיסוק שלי היה בתחום התשתיות במדינות מתפתחות. תעופה. בקרה אווירית בשדות תעופה, בקרת תעופה אזרחית, לא בקרת יירוט. חקלאות. טיהור מים. אנרגיה ומימון של הפרויקטים האלה. במקרה ספציפי אחד, בעקבות עבודה של שנים בפיתוח תשתיות באנגולה ובעקבות הניסיון שלי בתחום התעופה התקבלה פנייה מממשלת אנגולה לסיוע קניית ציוד צבאי הגנתי אל מול מדינת ישראל. העסקה המדוברת עליה כתבו בתקשורת התבצעה באישור ותיאום עם ממשלת ישראל ובשיתוף תעשיות הביטחון הישראליות והתבצעו עם כל האישורים הנדרשים”.

     

    מה עם אימון חיילים ונשקים קלים כפי שפורסם לגביך?

     

    “לא, לא. שלחנו סימולטור לבית ספר לטיסה. זה מה שאני עשיתי”.

     

    היית בקשרים טובים עם המנהיג והוא הביא לך ביזנס.

     

    ״ממש לא. ממש לא ככה״.

     

    אז איך?

     

    ״לא היום. היום כל המנהיגים בעולם חשופים לביקורת מכאן עד הודעה חדשה. אין יותר. אפריקה, מה שאתה מדמיין או מה שאתה מתאר, זה שהמנהיג עושה מה שבא לו, אין דברים כאלה״.

     

    זה היה בניינטיז. אנשים עשו מה שהם רוצים. לא היה כמעט פיקוח בינלאומי. בשנת 2102 הייתה עליך כתבת טלוויזיה וזה היה נראה כאילו אתה מלך אפריקה. שולט שם בהכל.

     

    ״ממש לא. ממש לא. אני פגשתי מלך באפריקה. זה כן. אני מאוד רחוק מזה. פגשתי מלך שהכרתי אותו דרך קופי ענאן. את קופי הכרתי דרך יהודה לנקרי שהיה שגרירנו באו"ם בזמן שקופי היה מזכ"ל האו"ם. הם נשארו בקשרי ידידות. כשהתחלתי לעבוד בגאנה שאלתי את יהודה אם הוא יכול לסייע איכשהו. אז הוא אמר כן, אני אדבר עם קופי. פגשנו אותו בז'נבה. הוא אמר, תשמעו, הפוליטיקה לא יציבה. אל תתעסקו עם פוליטיקאים. דברו עם מנהיג חברתי משמעותי. גאנה זה 24 מיליון איש, והוא מלך של שבט של 40 אחוז מהאוכלוסייה בערך, שהוא מנהיג חברתי, הוא לא פוליטיקאי. יש לו אדמות בבעלותו ואפשר לעשות איתו פרויקטים חקלאיים, תשתיות, כל דבר. הוא הציג אותנו למלך הזה. אדם שלמדתי ממנו כל כך הרבה. נגיד, להבין שבסוף להכאיב למישהו אחר זה מכאיב גם לעצמך״.

     

    ביקשת מעיתון ‘הארץ’ להוריד את הפרסומים בטענה של הזכות להיעלם. כלומר, הזכות שבגוגל לא יופיעו דברים לא נעימים.

     

    ״אני לא איש ציבורי ולא רציתי להיות איש ציבורי. ההתייחסות שלי לתקשורת הייתה שיגידו מה שהם רוצים. אני לא מתעסק עם זה. אני לא מתקן. שיגידו שטויות. המון שטויות פורסמו במשך השנים ולא הגבתי״.

     

    מה למשל? איזה שטויות?

     

    “מלא. מלא דברים לא נכונים. ולא הגבתי. אתה רואה אנשים אחרים שהתחילו להגיב לתקשורת ואיך זה התגלגל, זה לא תמיד טוב. עידן עופר. לא חשוב אם עשו או לא עשו. אבל עידן עזב את הארץ. אנחנו רוצים שאנשים כאלה יגורו בארץ. לא יעזבו. הוא עשה פה השקעות מרשימות. בעקבות המשימה לחלל, ההתגייסות הזאת למשימה, דיברתי עם אנשי המקצוע. הם אמרו לי, חביבי, זה לא יעזור לך. אתה עכשיו נחשף. אתה חייב להגיב. אתה לא יכול לתת לדברים להיות נוכחים. אמרנו נשלח מכתב שמבקש לתקן את הטעויות״.

     

    עכשיו אתה טס לחלל והיית רוצה שיראו בך סמל לאומי כמו אילן רמון. בכל זאת, הצטלמת ליד הנשיא ריבלין.

     

    ״לא. אני לא, אני ממש לא שם. אני לא מתיימר להיות חלק ממשימה לאומית. אנחנו משימה פרטית אבל מי שרוצה לקחת בה חלק מוזמן בשמחה”.

    לא רוצה להיות סמל לאומי. סטיבה עם נשיא המדינה ריבלין | צילום: מארק ניימן לע"מ
    לא רוצה להיות סמל לאומי. סטיבה עם נשיא המדינה ריבלין | צילום: מארק ניימן לע"מ

     

    אגב, מה יקרה אם חס וחלילה תהיה חולה או משהו כזה, מה קורה למקום שלך?

     

    “הבן שלי מצטרף אליי לכל האימונים. אז כרגע הוא יוכל להחליף אותי אם אני מצטנן יום לפני. הבת שלי הייתה יכולה לעשות את העבודה. רק היא עם שלושה ילדים והתמחות כרופאה בתל השומר״.

     

    אשתך בעד או נגד הנסיעה?

     

    ״היא בעד. היא יודעת שהיא לא יכולה לעצור אותי. תשמע, היא חיה עם בעל בחיל האוויר הרבה שנים, והיא פסיכולוגית, אז היא מבינה נפש אדם. אדם צריך להגשים את החלומות שלו. קשה לוותר על חלומות״.

     

    raviv-g@yediot.co.il

     


    פרסום ראשון: 03.06.21 , 02:00