חמש דקות אחרי שביקש מהמלצרית להטעין את הסלולרי של ישי ללוש, אחד מעובדי המטבח בבית הקפה רץ לשולחן בבהלה. "הטלפון לא מפסיק לצלצל", הוא אומר, "אולי זה משהו דחוף". ללוש רגוע. "תשאיר בהטענה", הוא פוסק, כמעט משועמם, "זה עוד יצלצל הרבה". זה באמת לא מפסיק. מצלצל, רוטט, מהבהב, שיחות טלפון ממספרים לא מזוהים אחת אחרי השנייה. סלפי או הפעלת ווייז הן פעולות בלתי אפשריות.

בווטסאפ יש 999 הודעות שלא נקראו. "זה מהשעתיים האחרונות", הוא מסביר. שני חבריו לסדרת הלהיט של הרגע מצטרפים. "עצרנו ליד תיכון 'ליידי דייויס' וקפצו עלינו מלא אנשים, כמה כיתות, ברחנו", אומר אוראל אטיאס ומביט באור פלח, שנראה עייף. "300 אנשים מתקשרים ביום", הוא מספר.

אטיאס: "אני עונה לכולם".

ללוש: "אי־אפשר, זה פסיכי. בכל מקום מבקשים להצטלם, הייתי עם אוראל בעזריאלי ומישהי צילמה סרטון שרץ אחר כך בטיקטוק".

צילום: רונן פדידה

אטיאס: "עם 400 אלף צופים".

ללוש: "ומה קורה בסרטון? בסך הכל אני לוקח ממנו מסכה".

אטיאס: "מצלמים אותי כשאני נוהג ברכב, אומרים לי, 'מרקו, יהיה בסדר'. זה מטורף כמה שהתפוצצנו".

בני כמה המעריצים?

אטיאס: "14 עד 22 כזה".

ללוש: "יש הרבה נוער, אבל יוצא שמזהים אותי גם אנשים בני 30, בני 50, מכל מיני אוכלוסיות. צפונבונים, עבריינים. בתחילת הסדרה היו לי 600 עוקבים והיום יש לי 54 אלף, אני מעלה תמונה ומגיע ל־22 אלף לייקים".

אטיאס: "לי היו 250 עוקבים ועכשיו יש לי 35 אלף".

זה משנה את איך שאתם מתנהלים?

ללוש: "אני שם לב לאיך שאני מתנהל בקניון, אני מבין שמצלמים אותי. אי־אפשר לעשות שטויות".

אטיאס: "אני לא אלך יחף למכולת".

ללוש: "יתושי, אתה עייף?"

פלח: "ישנתי שעה בלילה, למדתי לבגרות בהיסטוריה".

אני מבינה ששם הדמות שלך בסדרה תפס.

"המורה שלי קוראת לי 'יתושי', סבתא שלי קוראת לי 'יתושי'".

איך אתה עם זה?

"זה מוזר שקוראים לי בשם של חרק, אבל יש בזה גם משהו מגניב. לא כל אדם מקבל את ההזדמנות שיזהו אותו ברחוב".

× × ×

ולא כל שחקן פורץ ככה. ההצלחה של 'בני אור' (ימי ראשון ב־yes וב־STINGTV), דרמת פשע המבוססת על אירועים אמיתיים ומגוללת את סיפורם של נערים בשכונת בני אור בבאר־שבע שמחליטים להרוויח כסף בדרך היחידה שהחיים מגלגלים לפתחם - סחר בסמים - היא מטאורית, גם במונחים של סדרות פופולריות בישראל. לפרק הראשון שהועלה ליוטיוב נרשמו 1.3 מיליון צפיות, בלי נתוני הרייטינג והווי־או־די.

היא נוטפת אלימות פיזית ומילולית, עם אסופת אירועי דקירות שלא מביישת את HBO, ומציגה את נוער השוליים בצורה אינטנסיבית, נטולת פילטרים וקשה לעיכול, כך שהיא מוגבלת לצפייה מגיל 18. ולמרות זאת, הבאזז מעיד שנתח גדול מהצופים הם ילדים ונוער. ההשפעות שלה על הקהל הצעיר מורגשות לא רק בטיקטוק, בצלצולים הבלתי פוסקים לשחקנים שעד לפני חודשיים היו אנונימיים, או בחיפושים ברשת (צמד המילים "בני אור" היה הערך הפופולרי ביותר בוויקיפדיה הישראלית בשבוע שעבר) אלא גם בחיים עצמם: לאחרונה פורסם כי שני ילדים בני עשר ו־12 מדימונה פרצו, השחיתו וניסו להצית מבנה בהשראת הסדרה.

התגובות הזועמות כלפי היוצרים גיא בלילה ואלעד ביטון והגוף המשדר לא איחרו להגיע. גם כתב החדשות אלמוג בוקר העלה פוסט זועם שבו הוא מפציר בהורים לא לאפשר לילדיהם לצפות בסדרה שמשחיתה את הנוער. את הכוכבים שלה, צעירים מאוד בעצמם (ללוש ואטיאס בני 20, פלח בן 16), הביקורות האלה מרגיזות. "אין מה לבוא ולהכפיש את הסדרה", אומר ללוש; "בתור ילד ראיתי הרבה סרטים של ג'קי צ'אן וואן דאם. אז מה, אתה מסיים סרט כזה ולוקח מצ'טה ומתחיל לחתוך אנשים?"

שני נערים בדימונה פרצו למבנים וזרעו הרס, בחקירה הודו שזה בהשפעת הסדרה.

"בגיל 14 נכנסתי עם חבר לבית ספר באיזו שבת ועשינו שם שטויות, אני לא זוכר שאמרנו שעשינו את זה בגלל משהו. דברים כאלה קורים בלי קשר לסדרה כזו או אחרת".

אטיאס: "הפריצה שהייתה של שני הקטינים היא דבר נורא. אבל אנחנו באנו וסיפרנו סיפור, ואני חושב שאנשים לא הבינו את כל הסיפור. הסדרה מבוססת על סיפור אמיתי, אבל מי שצופה בה לא צריך לקחת את החלק של הפשע לחיים, אלא לראות מה זה עושה בחיים. ישבתי עם מרקו האמיתי – מי שהדמות שלי מבוססת עליו - בבאר־שבע, הוא בא אליי, הלכתי איתו למועדון, עשה לי סטייקים, כיבד אותי. אבל ראיתי את הכאב שלו כי הוא ישב המון־המון זמן בכלא".

ללוש: "הסיפור הזה אמיתי וזכותם של היוצרים לבוא ולספר את זה. לא מבין מה הבעיה".

האשימו את הסדרה גם בשימור סטריאוטיפים. אנשים שמכירים מקרוב את השכונות האלה טענו שהסיפור מנציח דעות קדומות על עוני, על פריפריה, על מזרחיות.

ללוש: "אם הסיפור היה שקר היינו אומרים, 'וואלה, את צודקת'. אבל הלכתי לאכול שווארמה בבאר־שבע, ובאו אליי ילדים ואמרו לי, 'מה שאתם מראים בסדרה זה כלום לעומת מה שבאמת קורה'".

אטיאס: "זה לא שהיוצרים ישבו על אספרסו בגן מאיר וכתבו את הסדרה. זה סיפור מהחוויה שלהם כנערים שראו הכל".

ללוש: "זה כמו שתל־אביבי יבוא ויספר על הקושי שלו לצאת מהארון מול ההורים. האם יגידו לו שהוא מנציח סטריאוטיפים על הורים של יוצאים מהארון? אני לא מבין את זה".

ומה לגבי הסצנה עם החשפנית שעוברת בין כל הנערים ובסוף שוכבת עם אחד מהם בחדר הסמוך?

ללוש: "מה את חושבת, שאנשים בכל גיל שנוסעים לווגאס או בורגס או אילת לא מזמינים חשפנית? ומה החשפנית עושה, לומדת איתם מתמטיקה? אנשים לא מזמינים חשפנית? לא מזמינים זונה?"

אנשים שביניהם בני נוער?

אטיאס: "בטח שכן".

אז הביקורות האלה הן נטו צדקנות?

ללוש: "צביעות. זה לרכוב על הגל".

אטיאס: "בואי אגיד לך משהו לגבי הסצנה עם החשפנית. אני ממש נגד החפצת נשים. נשים הן המלכות שלנו, אנחנו צריכים לכבד אותן, זה ערך עליון מבחינתי. ואת יודעת מה קורה אצלי באינסטגרם מאז הסדרה? המון בנות כותבות לי, 'מרקו, רוצה תמונת עירום?'"

מה אתה עונה?

אטיאס: "אני ישר חוסם, זה הזוי. אני חושב שהן צריכות לחשוב כמה פעמים אם זה נכון לשלוח הודעה כזו. זה נורא שיש את הבנות האלה ששולחות פתאום עירום או כותבות, 'תעשה אותי'. הייתה לי בסדרה סצנה עם עדן פינס, שבה אני אומר לה שיש לי פנטזיה שהיא תשכב עירומה ואפזר עליה גראס. מאז הפרק הזה אני מקבל מלא הודעות מבנות שכותבות, 'פזר עליי גראס'. הן לא מבינות שאנחנו בסך הכל שחקנים. בחורה צריכה להעריך את עצמה ולכבד את עצמה, בנות 15 כותבות 'בוא תעשה אותי', בת 16 תפסה אותי בקניון ואמרה לי, 'אני מתה שתעשה אותי עכשיו'".

פלח: "בנות שולחות לי באינסטגרם תמונות עירום, כותבות לי, 'תשלח גם דברים שלך ותקבל יותר'. מה נסגר, אתן אמיתיות? אני ישר חוסם".

ללוש: "ומה תגידו? שגם זה בגלל הסדרה? בעיניי זה החינוך של ההורים".

אטיאס: "ואני בכלל ממש מחפש אהבה".

ללוש: "הרבה אנשים אומרים לי עכשיו, 'אתה על הגל, אני במקומך עובר על כל העיר ולא מפסיק לזיין, נהנה, תופס בחורות'. אבל אגיד לך משהו. אחרי ששודר הפרק הראשון דיברתי עם איזה 20 בנות באינסטגרם. נסעתי למישהי שמצאה חן בעיניי והתאהבתי בה לגמרי. זה אחד הדברים הכי טובים שיצאו לי מהסדרה הזאת. אז אפשר להגיד, 'ישי, מה אתה צריך חברה? לך לזיין' אבל אני לא זיין. מאז שהכרתי אותה שום דבר לא מעניין אותי, אני יוצא למועדונים ושום דבר לא מזיז לי. אני נעול עליה ורק היא מעניינת אותי. אני כל כך מאוהב".

אטיאס: "זו האהבה הראשונה שלו".

ללוש: "ועוד כמה דברים ראשונים שלי".

פלח: "לי עדיין אין חברה".

אתה לחוץ?

"לא, מתי שזה יבוא זה יבוא".

אטיאס: "אני לגמרי מחכה לאחת שלי. לפני שנתיים תפסתי בת זוג שממש אהבתי מתנשקת עם החבר הכי טוב שלי. מאז הבגידה הזאת ממש קשה לי להתאהב".

טוב, היא בטח מאוד מתחרטת עכשיו.

אטיאס: "מאוד. היא גם דיברה איתי לאחרונה, אבל אני כבר לא מעוניין".

× × ×

בדומה למרקו ולג'וני של 'בני אור', אטיאס וללוש מכירים היטב את החיים בשוליים. אולי זו אירוניה, אולי קארמה נדיבה, אבל הסדרה הזאת חילצה אותם מהתסריט הפרטי שלהם. "אני משכונת הקטמונים בירושלים, שם אני גר גם היום", אומר אטיאס; "המשחק הציל אותי, גרם לי להבין שאני לא צריך להיות פושע. זו סגירת מעגל עם כל העולם הזה".

מה כלל העולם הזה?

"עברתי 12 בתי ספר. בכל מסגרת כבר פחות האמינו בי ומכל מקום נזרקתי. הייתי מופנם, וניסיתי להיות מישהו אחר כדי שיהיו לי חברים. בשביל שיהיו לך חברים, במקום שאני בא ממנו, אתה צריך להיות עבריין. לקלל, לעשן, להגיד לאבא, 'אם אתה לא מחזיר אותי מבית הספר אני שובר לך את כל האוטו'. בגיל 16 הסעתי חבר לבית חולים אחרי שהוא נדקר. זה היה נורא. יש סצנה בסדרה שלוקחים את ג'וני לבית החולים אחרי דקירה, ובימי הצילום האלה היו לי נמלים, לא יכולתי לתפקד מרוב הזדהות. אני זוכר שישבנו כמה חברים בכיכר החתולות בירושלים. שתיתי את החיים, בארבע וחצי לפנות בוקר מצאתי את עצמי באתר בנייה, מלא דם וזיעה, כל החברים שלי שפוכים שם ואין לי מושג מה היה. כנראה שאיבדנו את ההכרה. הייתה שם מראה גדולה והסתכלתי על עצמי, כולי מכות ושריטות, ואמרתי לעצמי, אלה החיים שאני רוצה? זה היה רגע ששינה אותי".

עשית סמים?

"גראס. נייס גאי לא עשיתי, ראיתי מה זה עושה לאנשים וזה הרחיק אותי".

היו מעצרים?

"כן, כל שני וחמישי. ככה זה כשאתה בחבורה. לא שמתי לעצמי גבולות".

הוא שולף תמונה מהעבר ההוא. "תראי", הוא אומר לי, "אני אדם אחר פה. ערס לגמרי. והנה הג'וני של החבורה", הוא מצביע על החבר שמחבק אותו. "היום הוא לא בחיים".

כמה מחברי העבר שלך לא בחיים?

"יש אחד שהתרסק על אופנוע כשרצה להרשים כמה אנשים, ויש אחד שדקרו אותו חזק מדי".

אתה דקרת?

"בגיל 16 וחצי הייתה קטטה שלא רציתי להיות בה, ממש לא רציתי. אמרו לי, 'אם אתה לא בא, אתה לא גבר'. אמרתי לחבר, 'מסוכן פה רצח', ורבנו מכות. זה לא שדקרתי אבל כן היה איזה 'פנס' בקטנה".

"פנס" עם סכין?

"כן. ככה זה בקטמונים. זה או שאתה יושב ולומד ובורח מכולם ומסתתר כמו זאב בודד או שאתה יוצא לפשע. כל המשפחה שלי, יש לה את התכונות האלה. יש לי דוד אחד שנרצח, דוד אחר בכלא. אגב, הוא פתאום התקשר אליי מהכלא, אמר לי, 'אני גאה בך על הסדרה, אתה עושה את זה מאוד אותנטי'".

על מה הוא יושב?

"אני לא רוצה להגיד, אני שומר על הכבוד שלו".

"מה ששינה אותי מעבריין לאדם עם שאיפות זה שההורים באו אליי והתחננו, אמרו, 'תעוף מהעולם הזה', אמא שלי באה לאסוף אותי בארבע בבוקר ממגרש הרוסים והתחננה בפניי שאצא מהעולם הזה. ואמא נכת צה"ל, הייתה שוטרת מג"ב בירושלים וערבייה דקרה אותה, מאז לא יכלה לעבוד. אבא שלי עובד תברואה בעירייה. הם אף פעם לא עזבו אותי. אמרו לי, 'תשב, תלמד'. אם לא ההורים שלי, מזמן הייתי בבית סוהר".

הם שמחים עכשיו כשאתה כוכב?

"לא ממש. הם לא רוצים שאהיה שחקן, לא באו להשקה למרות שרציתי, אמרו, 'זה לא בשבילך'. הם ראו איתי את הפרק הראשון והשני ולא התחברו בכלל, חששו שאאמץ את הדמות, שאחזור להיות מה שהייתי בעבר. אבל לא אימצתי אותה".

ללוש מביט בנו בעיניים בורקות, אלה שהפכו את ג'וני לטיפוס מטיל אימה. פתאום המבט הזה, כשהוא מאחורי שולחן נירוסטה בבית קפה צפון תל־אביבי, נראה רך, כמעט תמים. אבל אז הוא מדבר. "אני לא ג'וני, אני לא עבריין. אבל אני בא ממשפחה חרדית בנתיבות, הבכור מבין שישה ילדים, ובגיל עשר הבנתי שאני לא רוצה להיות אדם דתי. היה לי מאוד קשה בלימודים, בכיתה ו' העיפו אותי מבית הספר כי לא למדתי. וברגע שמעיפים אותך מבית ספר חרדי אחד אתה לא מתקבל לשום בית ספר. חצי שנה הייתי לבד, מחוץ למסגרת, סוג של חרם כי שום מקום לא מקבל אותך. בכיתה ז' התחלתי לחזור בשאלה, אז אתה עובר לבית ספר בבאר־שבע, ואז בשדרות, עובר חבורות, הולך עם אנשים שהם לא הכי טובים. מדבר לא יפה להורים. אף פעם לא הייתי עבריין, גם לא רציתי להיות כזה, אבל עשיתי שטויות".

תגדיר שטויות.

"כל מיני דברים שלא מתאימים לאופי שלי. היינו בבני־ברק כמה חברים, מצאתי את חבר שלי גונב משהו ונגנב לי המוח, אמרתי לו, 'למה אתה עושה את זה אחי?' בגיל 14 ישבתי בפארק עם חבר ודפקנו את המוח. היו חוויות ברחוב, הייתי הרבה לבד, חיפשתי תעסוקה כי אתה נדפק מהלבד הזה, זה שורט. עשיתי שטויות אבל כל הזמן תפסתי את עצמי, הייתי עם חברים טובים וגם עם חברים לא טובים".

התנסית בסמים?

"כן, בחשיש ובמריחואנה. הייתה סטלה מגניבה אבל זה היה גדול עליי, אכלתי כאפה רצינית ושכחתי איפה אני. בגיל 18 ישבתי אצל חבר, התארגנתי על פרח יפה של וויד, עישנתי אצלו בבית, דפקתי ג'וינט לבד, פתאום הרגשתי כאילו מישהו נתן לי כיסא לראש. הקאתי ארבע שעות והבנתי שזה לא בשבילי. ניסיתי לעשות רושם על חברים אבל הבנתי שזה גדול עליי".

הדמות של ג'וני הייתה במוסד לעבריינים על רצח. פגשת נערים כאלה?

"פגשתי. היה לי חבר טוב, היינו בבית של חברים ועברו כמה ילדים שלא הפסיקו להציק לאחותו. הוא ירד, אחד הילדים בא להגיד לו משהו, הוא לא הספיק לסיים את המשפט וחבר שלי שיחרר לו נגיחה לתוך האף. היה לי חבר שישבנו בפיצוצייה ומישהו בא ושיחק לו יותר מדי בקוקו, באנו אליהם שמונה איש מול שמונה איש והיה קצת ברדק, כיבו למישהו סיגריה בלחי. אבל אני לא כזה, לא רציתי להיות כזה".

אוראל ואתה מתארים עולם שאתם לא מרגישים חלק ממנו, אבל משתפים פעולה. מה מניע אדם להיות בסיטואציה שיכולה לחרבן לו את החיים?

ללוש: "החברה".

אטיאס: "הייתי מאוד מושפע מלחץ חברתי. לא רציתי ללכת בשתיים בלילה ל'ישיבה', אבל אמרתי לעצמי שאם בלילה לא אלך, בבוקר לא יהיו לי חברים".

כמה מה שקורה בסדרה קרוב למה שקורה באמת בישראל?

אטיאס: "בכל מקום יהיה את ה'מרקו' ואת ה'ג'וני' הזה, ובכל חבורה יש את ה'אלרן' וה'אלי' שלא באמת רוצים את זה. אנשים צריכים להבין שלהיות פושע זה לא משהו מועיל".

אז חבורה כזו יכולה להיות גם בפתח־תקווה?

אטיאס: "בכל מקום".

ללוש: "גם במקומות עם כסף".

איך מגיבים בקטמונים להצלחה שלך, אוראל?

"אנשים באים ואומרים, 'יואו, איך לא האמנו בך?' כשאתה בא בקטמונים ואומר שאתה רוצה חוג דרמה, חוג תיאטרון, צוחקים עליך. באיזשהו מקום הסתרתי את זה שאני רוצה להיות שחקן. אבל עכשיו ממש אוהבים ומפרגנים".

ואצלך, ישי?

"ההורים לא רואים טלוויזיה, אין בבית לא טלוויזיה ולא מחשב ולא אינטרנט. אבל אבא שלי משגיח כשרות, וכשהוא עובר בעסקים כולם אומרים, 'הנה אבא של ג'וני'. הוא גאה בי עד השמיים, אבל הוא לא ראה את הסדרה, וגם לא יראה. זה מאוד מבאס, אבל אין מה לעשות, זה החיים".

אטיאס: "המזל הוא שהחיים כל כך ארוכים שאפשר לחיות בהם כמה תקופות. אפשר לחיות כעבריין שלוקח את החוק לידיים ואפשר גם לחיות כבן־אדם שיש לו שאיפות ורוצה להצליח. בסוף, למרות הכל, ולמרות שפעם מנהלת בית ספר אמרה לי, 'אתה כישלון', עשיתי בגרות מלאה ויצאתי מצטיין".

ללוש: "לי אין בגרות וזה אחד הדברים שאני הכי מצטער עליהם. את יודעת כמה כמוני יש שיוצאים בשאלה ומוצאים את עצמם בשוליים? אלפים".

× × ×

וכל הזמן הזה יושב לו בשקט אור פלח, הצעיר שבחבורה. הוא גר במרכז תל־אביב עם אמו ואחותו שצעירה ממנו בשנתיים. הוא שותה קולה, אוכל בראוני, ואז מזמין גם בורקס. ילד־גבר. "יתושי הוא לא אני", הוא מדגיש; "אני לא עושה באנגים או מעשן סמים או גונב. אני דומה לו בצחוקים, לדברים של הפשע אני פחות מתחבר. אני לומד בבית ספר, אני משקיע, מכוון לבגרות מלאה".

אז איך עבדת על הדמות?

"לא, יש לי קואוצ'ר שעוזר לי ללמוד טקסטים, להכניס את עצמי לדמות".

יצא לך לפגוש את יתושי האמיתי?

"יתושי האמיתי הפך להיות עד מדינה".

אז בעייתי לפגוש אותו.

"אני גם לא רוצה לפגוש אותו".

כשיוצרי הסדרה התראיינו למוסף הזה בחודש שעבר, הם סיפרו שאחד הילדים לוהק לסדרה לאחר שביקש מהם לקנות לו סיגריות. זה אתה?

"זה אני".

הם אמרו, "אנחנו רואים אותו מנסה לדפוק אופניים בצד בזמן שנפגשנו".

"זה לא נכון, לא יודע מאיפה הביאו את הסיפור הזה".

אז איך זה התנהל מנקודת המבט שלך?

"הם ישבו בבית קפה ברחוב לינקולן בתל־אביב, באתי ואמרתי לאחד מהם, 'אתה יכול לקנות לי סיגריות?' גיא הסתכל על אלעד ואמר לו, 'זה יתושי'. אמרתי לו, 'מה זה יתושי, מה יש לך?' ואני אוכל עליו סרט, אומר לו, 'רוצה לקנות לי סיגריות? כן או לא? פשוט תענה', והוא אומר לי, 'בוא שב רגע, אתה רוצה לשחק בסדרה?' אמרתי לו 'אני, מפורסם? כן, למה לא'. הוא הזמין אותי לאודישן, וזהו".

מי קונה לך סיגריות בדרך כלל?

"אני קונה לבד".

אבל אתה בן 16, מי ימכור לך?

פלח: "יש חנויות שמוכרות".

אטיאס: "עכשיו מכירים אותך, תקבל בחינם".

ולפתע החבורה פוצחת בדיון סוער על חומר אחר, כזה ששלושתם עשו במשך שנים ולדבריהם עשה להם רע יותר מכל דבר אחר, ריטלין. "לקחת את הריטלין היה הדבר הכי קשה שהיה לי בחיים", מצהיר ללוש; "הייתי לוקח כדור בשמונה בבוקר שלא ברצוני ולא הייתי אני. זו הייתה מסכה שלא אהבתי. לא היו לי כוחות או שמחת חיים, לא הייתי אוכל, לא הייתי מגיב לשום דבר. זה דפק לי את המוח".

פלח: "אני מכיתה ג' עם ריטלין והדבר הזה הרס לי את החיים, הייתי צריך לקחת כדי לא להפריע בשיעור. אומרים שהכדור הזה עוזר לך להתרכז בלימודים, אבל אצלי במקום להתרכז בלימודים הייתי מרוכז באיזה זבוב שעף לי מול הפנים. הגעתי למצב שבכיתה ד' אני לוקח 50 מ"ג. לא אכלתי כלום מהבוקר, הייתי הולך לישון עם ההשפעה של הריטלין, זה גם מה שדפק לי את הגדילה. מכיתה ט' עד י' אני לא לוקח ופתאום אני רואה כמה אני מתחיל לצמוח כי תמיד הייתי מתפתח אחרי כל החברים, שזה משהו שלא אמור לקרות, הגנים שלי כן טובים, אני אמור להיות הרבה יותר גבוה ממה שאני עכשיו".

ללוש: "זה סם פי אלף יותר חזק ממריחואנה".

אטיאס: "מכיתה ז' גם לקחתי 'קונצרטה', הכריחו אותי, המורה אמר, 'אם אתה לא לוקח אתה לא בא לשיעור'. אז לקחתי וזה עשה אותי רובוט, הייתי מופנם, התחלתי לגמגם".

פלח: "הביטחון העצמי מאוד יורד".

ללוש: "אתה מתבייש בעצמך".

אטיאס: "אנשים אשכרה מפרקים את זה ועושים שורות. זה מסוכן".

ללוש: "יש לי חבר משכונה בעייתית בנתיבות שהיה מבקש מילדים להתארגן על ריטלין".

אטיאס: "אני היפראקטיבי, וכשלקחתי את זה הייתי זומבי. רובוט".

פלח: "היה לי מאוד קשה לבלוע כדורים, לא ידעתי איך. הייתי לוקח מעדן ומפורר לתוכו את הכדור. זה היה עושה לי להקיא. יום אחד לא לקחתי את הכדור, אחרי שארבע שנים אני רק עם הכדור ופתאום אני מרגיש שונה, חזר לי התיאבון. הבנתי שחוויתי השפעות קשות".

אטיאס: "זה סמים לכל דבר".

ללוש: "מה ההשפעה של ירוק, של חום, של קוקאין? זה יכול להרגיע ולעשות האפי ולעשות דאון. ויש לי שאלה, אתה בא ונותן לילד בגיל עשר ריטלין. זה אחד הסמים החזקים ביותר שיש היום. אתה נותן לו ויש לזה כל כך הרבה תופעות לוואי. אז למה? כל מי שמביא לילד שלו ריטלין והילד מצליח בבגרות, אז שתדעו שזה לא הילד שלכם, אל תחיו בסרט. אם אתה רוצה שהילד שלך יתנהג יפה ואתה שם לו אזיקים בידיים וברגליים ומדבקות על הפה ואז הוא מתנהג יפה, אל תחיה בסרט שהוא מצליח להתנהג יפה. ואת יודעת כמה סטיגמות יש על ילד שלוקח ריטלין? בגיל 13 לקחו אותי לרכיבה טיפולית. בזמן שרכבתי שמעתי איזה אבא שואל את אחד המדריכים, 'מי זה הילד הזה?' אז המדריך אמר לו, 'אה, זה ילד מפגר, הוא ברכיבה טיפולית'. התביישתי".

× × ×

הבושה היא נחלת העבר. כיום הם מצליחים ונערצים, ואת כל הטוב הזה הם מקווים, כמו שאומרים בדור ה־Z, למנף־למנף־למנף. לאחרונה ללוש ואטיאס הודיעו באינסטגרם על פתיחת סדנת משחק מול מצלמה, וההרשמה בשיאה. "אנחנו רוצים להעצים אנשים עם חוסר ביטחון", אומר אטיאס, "ויש ביקוש, יש לנו כבר 16 תלמידים. הלכתי אישית לבית של כל תלמיד, דיברתי עם ההורים, עשינו סלפי, סטורי. בסדנה נלמד לנתח טקסט, מה זה אודישן, שבע השאלות של סטניסלבסקי, אני למדתי שנתיים משחק, ישי עשה המון קורסים".

ללוש: "לא נכון, עשיתי קורס משחק אחד, לא יודעת כמה זה עזר לי, אבל אני רוצה ללמד בשיטה אחרת, לבוא ללמד בתכלס, כי אני חושב שבמשחק זה או שיש לך את זה או שאין לך את זה. אני לא מלמד משחק אלא איך לעשות את הצעד הראשון. אתה צריך סוכנת, אתה צריך לדעת לעשות אודישן טוב".

פלח: "בלי עין הרע היו לי שלושה אודישנים בחיים ולקחתי את כולם. עכשיו אני מצטלם לסדרה ולסרט".

זה לא קצת מתיימר ללמד בשלב כל כך מוקדם בקריירה?

ללוש: "אנחנו באים ללמד את ההתחלה".

אטיאס: "אנשים באים לא כי זה מרקו וג'וני אלא כי זה אוראל אטיאס וישי ללוש. וזה 16 מפגשים, פגישה עם סוכנת, פגישה עם יוצרי הסדרה. אנחנו פותחים דלתות. זה מרגש אותנו".

אגב, אתם לא חוששים שהסדרה תקבע אתכם בטייפקאסט של עבריינים?

פלח: "ממש לא".

אז ילהקו אתכם גם לתפקיד של צפונבון?

ללוש: "כן, ונשחק את זה טוב".

ומה הלאה?

פלח: "לעשות צבא, להשתחרר ולהיות שחקן".

ללוש: "אני רוצה שעוד חמש שנים יהיה לי בית, שתהיה לי אפשרות כספית ומעשית לגור בבית יפה ומכובד ויהיה לי כסף לחיות חיים טובים".

אטיאס: "אני קודם כל רוצה לסגור לאמא ואבא את המשכנתה, זה מאוד חשוב לי".

ללוש: "את קולטת איזה נשמה הוא?"

אטיאס: "יש לי לוח חזון כזה שתליתי על הארון בחדר. כתבתי שעד גיל 20 יהיה לי רכב חדש מהחברה. והנה, הזמנתי רכב".

מהכסף של 'בני אור'.

"גם, כן".

ללוש (צוחק): "ומפשע, מסמים".

אטיאס: "יש לי סקודה חדשה מהחברה".

ללוש: "אני חולה על רכבים".

פלח (צוחק): "ולי יש קורקינט".