לא מתחרטת על הניסיון שלי לרוץ לכנסת. אם יהיה צריך אעשה זאת שוב / רצתי לכנסת בבחירות מועד ב' 2019. נקראתי לדגל. הייתה מחשבה לאחד את מחנה השמאל, אז זה נשמע מאוד חדשני. חשבתי טריליארד פעמים והחלטתי ללכת על זה בלב כבד מאוד. אני עומדת על שפת הבריכה הדלוחה של הפוליטיקה הישראלית כבר 25 שנה. פעם אחת היה צריך להכניס את הרגליים למים. למרות שקיבלתי הצעות הרבה יותר טובות לאורך השנים, למרות שזה לא בדיוק מה שרציתי לעשות, הרגשתי אז, כמו שאני מרגישה היום, שאנחנו בזמן מאוד קריטי ושביר לדמוקרטיה שלנו. לא הרגשתי שיש לי את הפריבילגיה לומר: עזבו אותי. יש לי קיום סמלי שאני לא יכולה להתכחש לו אבל לא נותנת לו לבלוע אותי. ויש סיטואציות שבהן הוא משמעותי. אז התגייסתי בנבחרת מאוחדת שאני הקטנה בה, לצד, בין היתר, אהוד ברק, יאיר גולן וסתיו שפיר. בסוף כל מה שרצינו הוא לאחד את השמאל. זוכרת שעמיר פרץ צרח עליי מה פתאום אני הולכת עם אהוד ברק. אני אוהבת עד היום את עמיר, למרות הטעות האיומה שהוא עשה בכניסה לממשלת נתניהו ובהחלטה לרוץ עם אורלי לוי, התפתה לרגש הנחיתות ולקיפוח, להיות קטן במקום להיות גדול – ואני לא מדברת על העניין העדתי, אלא בזה שהוא סירב להיות גדול מספיק כדי להתאחד. גם בגלל זה הניסוי הזה לא הצליח. לא נכנסתי לכנסת בסופו של דבר. פחות מצטערת על זה, יותר חבל לי שהרעיון שלנו לא עבד, שהיה צריך עוד שתי מערכות בחירות כדי להתקדם. למדתי בשלושה חודשים האלה המון על פוליטיקה ישראלית, יותר מאשר 18 השנים שבהן זכיתי לגדול בבית פוליטי. מבחינתי ההרפתקה הזאת הייתה מילואים, ואם יהיה צריך אותי שם שוב – אתייצב.

אנחנו לא זקוקים לממשלת שינוי. אנחנו זקוקים לאמבולנס / הגענו למבוי סתום עם הפלסטינים כי במקום לעשות איתם שלום המנהיגים שלנו היו עסוקים בלהוכיח מי שונא יותר ערבים. מדברים על אחדות וכל מנהיג עסוק בלהוכיח שהוא יהיה יותר קשוח מול האחרים. חמלה לא מחלישה אף אחד. היא רק מחזקת, ולממשלת השינוי צריך היה לקרוא "ממשלת הריפוי". שלא לומר "ממשלת אמבולנס השינוי". ישראל נמצאת במצב קטטוני. המערכות שלנו מורעבות, מותשות. אני חושבת שהממשלה המדוברת היא התחלה של הפתרון. אני בעד מרב מיכאלי. היא הצליחה הרבה מאוד שנים בגלל שהיא לא מתחבאת מאחורי מי שהיא והיא כן מוכנה לקדם שיח חדש. ואם תהיה ממשלה, זה יהיה בעיקר בזכותה ובזכות יאיר לפיד. בנט? מי שמקובל על כולם בממשלה הזאת, שייקח את המושכות ויוביל. עייפנו ממנהיגים ששמים את עצמם לפני העם. אני סומכת על לפיד, מיכאלי, סער, בנט ועבאס שיהיו השלם הגדול מסך חלקיו. זו הפעם הראשונה מזה 25 שנה שמפלגה ערבית תתמוך בקואליציה מאז סבא שלי. מדינת ישראל היא ניסוי מופלא שבו המיעוט הנרדף ביותר בהיסטוריה הרוויח לעצמו בדם יזע ודמעות והקים בית לאומי בדם יזע ודמעות, שבו הוא הרוב. ואם לא נהיה רוב נדיב לא נהיה. הייתי שמחה שגם החרדים יהיו חלק ממהמשלה הזאת וידברו שפה חדשה איתנו.

אני לא האדם לשאול על מורשת נתניהו / לא מפתיע אותי שמפלגה ערבית עושה את דרכה לממשלת השינוי בזכות נתניהו. הרטוריקה שלו תמיד מסלימה והמעשים שלו באים מאוחר מדי וחלש מדי כדי להרגיע. נמאס לי מהמנהיגות הרופסת הזאת. אני לא מבינה מאיפה הוא קנה לעצמו שם של מנהיג חזק. כי אם מודדים את התוצאות שלו – הן חלשות ומחלישות. לנתניהו יש את היכולת לגרום לי להרגיש בגלות בבית שלי. אני נלחמת בכל עוזי בתחושה הזאת. אין לי בית אחר. אני תמיד אהיה פה שייכת. אני לא אסתום את הפה כשיש לי ביקורת והיא תמיד תיאמר באהבה, ומתוך רצון להשתתף בתיקון. אני לא אוהבת התקרבנות ואני לא אוהבת הערצה חלולה. סבא שלי לא היה איש קדוש. הוא היה בן־אדם. הוא טעה הרבה. בטח העליב אנשים. אני מאחלת לו שייזכר על הדברים הטובים שהוא עשה, אבל אני מודה שאני גם לא מספיק אובייקטיבית. יש מספיק מי שירימו לו, אני לא חייבת. האם יקל עליי שביום השנה הבא לרצח רבין ביבי לא יקבל את פנינו? כן, אבל זה נורא סמלי. הייתי שמחה שנפסיק לצפות מסבא שלי להיות חזק למעלה ונהיה חזקים למטה. לא אכפת לי מי יקבל את פניי באזכרה בהר הרצל, אכפת לי 364 הימים האחרים בשנה. שנהיה ראויים לחיים כאן. לא רק לקידוש המוות.

אם ההסברה הישראלית רוצה לנצח היא חייבת לוותר על הרדיפה / ההסברה הישראלית במבצע שומר החומות הייתה מאוד מביכה. להתמודד באינסטגרם עם הפובליציסטיות העמוקות בלה וג'יג'י ובהתאמה הניצחון של בלוגריות ישראליות בהורדת התמונות של בלה חדיד מפקטורי 54. זה היה רדוד וגם מאוד לא אופטימי. אני מאמינה שכל מסר ניתן להעביר ועדיין להשאיר דלת פתוחה. בעיניי אם ישראל הייתה רוצה לעשות משהו טוב בהסברה שלה, היא הייתה הופכת את מרים פרץ לשגרירת ההסברה שלנו. האישה הזאת מסתובבת בקהילות עולם, מגדילה אהבה, מעבירה מסר של תקווה ומציגה פנים של ישראל שפחות מכירים.

מאז גיל 17 ועד השנים האחרונות - הייתי בהתנדבות מלאה ובמסגרות מגוונות "חיילת" בהסברה הישראלית. למשל, באינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2001, הייתי חלק מקבוצת הסברה, שהתנדבה להסביר מדוע לא רק ישראל אשמה במצב, ולמה אסור להיכנע לטרור וצריך להמשיך לקוות להסדרה. התראיינתי מסביב לשעון בהרבה תוכניות, ומתישהו הגעתי למרכז יהודי במיאמי להרצאה. עוד לא הספקתי לדבר, נכנס מישהו ואמר: מטוס התרסק לתוך התאומים בניו־יורק! התפיסות על טרור עולמי השתנו מאז. אם אני צריכה להסתכל במבט לאחור 20 שנה אחרי, אני חושבת שהטעות שלנו בהסברה היא שנתקענו בצורך להדגיש את הרדיפה הייחודית אחרי העם היהודי, במקום לחזק את הקרדיט שלנו כחברה מוסרית ולהתרכז בעתיד שאפשר לבנות. הרי מהי מדינת ישראל? תוצאה של מחירים בדם ופשרה אנושית כואבת, שעשו אנשים אמיצים. בשר ודם. מקום שבו המיעוט הנרדף הפך לרוב כדי להקים חברת מופת - מדינת הלאום היהודי, שבה כל האזרחים שווים. אבל אם אנחנו בעצמנו לא רוב נדיב, איך נלמד את השיעור הזה? וכך, אנחנו במו ידינו מחלישים אפילו את לקח השואה. ההשוואה בין השואה לכיבוש היא השוואה לא רלוונטית בעיניי. אבל היא נשמעת על ידי תומכי החרם. וכואב לי במיוחד שמול אלה, דווקא אנחנו מחלישים את הטיעון של עצמנו בהתחפרות קורבנית שמאפיינת את קו ההסברה של משטר נתניהו.

ביקורת פנימית היא דבר הכרחי. כדאי שבפרקליטות יפסיקו להדוף אותה / עשייה טלוויזיונית מהסוג שמעניין אותי היא מז'אנר הסורקינים (ארון סורקין, יוצר 'הבית הלבן'). לא מעניין אותי לעשות טלוויזיה שעוסקת רק ביחסים. בסוף האתגר הוא להרחיק את הסיטואציה ממך ולהביא רגש אוניברסלי שמתכתב עם המציאות וגורם לאנשים לחשוב. ב'פמתא' רצינו להתעסק בשאלות של מוסר: כשמערכת אכיפת החוק לא מוכנה להיות דיפוזית ולקבל ביקורת היא נחלשת ומי שמרוויח הם עבריינים. וכשעבריינים לכאורה הם גם אלה שאמורים למנות את ראשי המערכת אז יש לנו בעיה.

המהפכה במערכת המשפט הייתה נכונה. האם היא הייתה צריכה להיעשות כהפיכה? כזובור? כאנטי? לא! אני רוצה לקדם ביקורת, אבל לא לשבור את המערכת. כל גוף שיש לו כל כך הרבה כוח חייב להיות מסוגל להכיל ביקורת. העובדה שהפרקליטות עצרה את הביקורת נגדה ואחר כך התפוצצה פרשת רות דוד ואז גורשה גרסטל, יצרו תמונה של גוף שהודף ביקורת. לא ייתכן שביקורת כזו תיחסם. אם אתה רוצה להיות במעמד שמבקר אחרים – תהיה מוכן לספוג אותה בעצמך. אני לא חושבת שהפרקליטות היא גוף מושחת, אבל אין ספק שהתגלתה בו שחיתות. ואחריה, מובן למה מתעורר חשש ויותר צורך בשקיפות. יש בעיה מובנית במערכת המשפט שכששופט נתפס בקלקלתו – מסתפקים בלהעביר אותו מתפקידו כשבכל מקצוע אחר גם תשלם את המחיר המקצועי וגם תעמוד לדין. ביותר ממקרה אחד בשנים האחרונות מערכת המשפט הקלה עם עצמה, ולכן הציבור פחות סובלני כלפיה. ועדיין, כאשר המערכות מצפות מבג"ץ להיות מוחא הכפיים שלהן – הן טועות. תפקידו של בית המשפט הוא לא לפרגן לממשלה ולרשות המחוקקת אלא לבקר אותן. הוא לא אמור לשאת חן ולא להיבחר בבחירות. לא סתם שופטים לא עומדים לבחירתו של העם.

העובדה שליאת בן־ארי מאובטחת מצמררת אותי. אני באמת לא מבינה איך נבחרי הציבור שלנו ישנים בלילה כשהם משסים בנו ובמי שעושים את העבודה למענם – כלבי תקיפה ברשתות החברתיות ובמציאות. אני משפחת קורבן לאלימות פוליטית. אני הסימן והדגל איפה זה יכול להיגמר. גם למי שלא אוהב אותי ואת הדעות שלי שיסתכל עליי ויזכור את היום למחרת רצח רבין שכולם אמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה. בשתיקה ובמעשה כולם שותפים פה לרצח הבא.

למדתי לקרב את הציפיות שלי למטרות שהצבתי / 'פמתא' הייתה סדרת הדרמה הראשונה שהושקה ב'כאן 11'. היינו הפקה "כלואה" שנבחרה במכרז ברשות השידור בפירוק. חיכינו יחד עם טדי הפקות לעלות לשידור שבע שנים. הפלטפורמה מאוד השתנתה מאז. הגאווה הגדולה שלי על העונה החדשה (שמשודרת בימי שני ב'כאן 11') היא ביכולת – ורק הקהל יחליט אם צלחנו – לעבור מעולם מאוד ספיציפי בעונה הראשונה למחוזות חדשים בעונה השנייה. היו ל'כאן' הרבה סדרות מצליחות בתקופה האחרונה. ואני מאלה שמאמינות שהצלחה היא דבר מידבק. וכשיורד גשם ואחריו מבול – כולם יירטבו. אני עושה את מה שאני עושה באהבה מאוד גדולה. אני אוהבת טלוויזיה מילדות. אחד הרגעים המשמעותיים בחיי היה כשהחליפו לנו את הטלוויזיה משחור לבן לצבעונית. זה היה באמצע 'החתול שמיל' ואני ממש זוכרת את הפה שלי מתייבש. כיוצרת, העונה השנייה היא תענוג הרבה יותר גדול: האפשרות להיכנס לגן השעשועים שהקמת ולשחק בו. נכון, יש ציפיות אחרות, אבל אולי בגלל שתסביך חיי קשור בציפיות ובקיומן – וההבנה שלעולם לא תוכל לקיים את הציפייה ממך – זה לא דבר שאני מתעסקת בו. אני מאמינה שכשאתה עושה משהו בתשוקה ובאהבה גדולה, הוא יתקבל כך. ובעיקר לעשות איפה שהיתרון שלך. מה שאתה פחות טוב, שחרר לאחרים לעשות. אני מניחה שיהיו לנו ציפיות – אתה עושה משהו ורוצה שיראו אותו. אחרת זה עץ נופל ביער. אולי בגלל שגדלתי בבית שעושים בו דברים מאוד חשובים, רגע אחרי הקרנה יש לי תמיד את הדאון הקטן שאומר: אוקיי, לא מצאתי תרופה לסרטן. כולה תוכנית טלוויזיה. תנוחי. אבל אז בן זוגי אלדד אומר: "אבל לא יצאת לחפש תרופה לסרטן. איך תמצאי". למדתי לקרב את הציפיות שלי למטרות שסימנתי. כן, זו סדרת טלוויזיה ועדיין אני מאוד אשמח שאנשים יראו אותה.

אין דבר מעליב יותר מפריצה הביתה / לפני ארבע שנים פרצו לנו הביתה וגנבו את כל התכשיטים של סבתא שלי שמאוד אהבתי. היה שם גם יהלום מאוד מיוחד עבורי, וגם אותו לקחו. הם עמדו ברכב הסוואה, חיכו שכולנו נעזוב את הבית ואז נכנסו. הם חתכו כבלים של האינטרנט כי חשבו שיש מצלמות. ניכר שהם התכוננו. כשאחד מהם ראה את העוזרת מגיעה הוא צילצל למי שהיה בבית, ואז הם קפצו וברחו. הבית הוא לא בית מפואר. מה שלקחו זה רק תכשיטים של סבתא שלי. אפילו את האייפד לא לקחו. הם באו בשביל זה. למזלי שאר התכשיטים שלה בכספת בבנק. הדברים שנלקחו הם דברים שאני עונדת עליי רוב הזמן. השארתי אותם בבית כי מי חושב שמישהו ייכנס אליך הביתה וייקח את השרשרת של סבתא שלך? העלבון היה מאוד גדול. התחושה שבילגנו לך את הבית, חיטטו לך בכל הדברים, לקחו את אחד הדברים שהיו לך הכי יקרים. ועדיין, עם כל הסנטימנטליות, שמחתי שאף אחד מאיתנו לא היה בבית. ושאף אחד לא נפגע. הוצאנו מכל המצלמות של השכנים מספר רכב, תמונות של השודדים, הבאנו את זה למשטרה – אבל הפושעים מעולם לא נעצרו. הגשנו תלונה, הכל מפוענח, אבל זה לא טופל. הגענו להיות המדינה הזאת שאתה צריך להפעיל פרוטקציה כדי שהמשטרה תשרת אותך. הייתי בטוחה שאני אקבל את מה שנגנב בחזרה בגלל הפענוח הגדול, ולכן התסכול מהפריצה התחלף מהר מאוד בתסכול מול המערכות. זה קרה לי גם לפני כמה שנים. היה אצלי נגר בבית והייתה לו שיטה שלא ידעתי על קיומה – הוא שלח אותי לקנות משהו ושלף צ'קים מאמצע הפנקס צ'קים שלי כדי שאני לא אשים לב. וגם במקרה הזה, הכסף לא הוחזר, והוא לא הועמד לדין. התיק נסגר מחוסר עניין לציבור.

ילדים הם לא הכבל מאריך שלנו / בני הבכור עומר יהיה בדצמבר בן 13. הבדיחה שלי היא שאנחנו משק אוטרקי, שלא לומר מעצמה. אני ילדתי את החברים הכי טובים שלי, גם אם הם מסתכלים עליי וחושבים לפעמים שאני פתטית ורעשנית ומביכה. אני נהנית מההורות ומהמשפחתיות מאוד. מצד אחד, אני האמא שבכל הוועדים, מעורבת מאוד. מצד שני, אני לא אמא־פסטיגל. משתדלת לא להידחף ולדעת את מקומי, לפרגן. לתת להם לטעות, ובעיקר להבין שהם לא הכבל מאריך שלי. הם אנשים אחרים לגמרי. מותר להם להיות מה שהם רוצים, ואני פה לעזור. נכון, ילדים מביאים איתם המון ביורוקרטיות שאתה צריך להתנהל בהן, ולא תמיד זה כיף. אמא שלי, שהיא האישה הקולית בעולם, הייתה מזכירה לי שהיא לא הלכה איתנו לגני שעשועים. היא המציאה את ה"אם טובה דייה" לפני שהיה "טובה דייה". ההורות המודרנית היא מאוד תובענית, ולכן אני מודה שלפעמים אני עושה דברים שאני לא אוהבת. לחובתי ולזכותי ייאמר שרואים עליי את זה, ואז לא כיף לכולם. לא יודעת מה יגידו עליי בבוא היום לפסיכולוג.

אני לא הייתי ילדה מתחשבנת. אבא שלי נפצע כשאמא שלי הייתה בהיריון איתי. אמא שלי תמיד הייתה חולה. הכל היה תמיד מסובך. גם ההורים שלי היו גרושים כשאף אחד לא היה גרוש. כל "משפחת רבין" הייתה מין פיצוי על כל המשפחה ההרוסה מלמטה. אבא שלי עליו השלום שנפטר לפני 11 שנה היה איש מתוק מאוד, אבל גדלתי עם אב פגוע ראש על כל המשתמע מזה. ועם אבא חורג על כל המשמעויות של זה. תמיד הייתי אסירת תודה על כל דבר שיש. הילדים שלי הרבה פחות אסירי תודה, וזה נורמלי. אני שמחה על זה.

בוטוקס זה הדבר הכי זקן בעולם / אני בת 44 וחצי. לא מזריקה ולא מסתירה את הגיל. זה לא התחיל כאג'נדה, אבל עם הזמן נהייתה כזאת. אני אוהבת את הבעות הפנים שלי. אני בן־אדם שעושה המון פרצופים. אם תיקח לי את הפרצוף לא ייצאו לי מילים. אני לא יודעת איך מדברים בלי פרצופים ותנועות ידיים. אני עובדת במקצוע שהשנים הן רווח. הגיל הוא יתרון. והמרדף אחרי הנעורים נראה לי אחד הדברים הכי מגוחכים ובעיקר הכי מזקינים שיש. צר לי על כל המושקעות והמהממות. בעיניי כולן קיבלו הבעת פנים אחידה. יש חברות שאומרות, "תעשי קצת, לא יקרה כלום", מנסות לשכנע. אבל אני עומדת בסירובי. יש לי תחושה שהדבר הכי זקן בעולם זה בוטוקס. בפעם הראשונה זה נראה טוב, אבל אחרי החמישית כולן נראות בסוף כמו גרסת העוגייה של עצמן. יש דברים קטנים שנשים עושות, נגיד כמו צמות שמושכים כדי למתוח את העיניים. בפרמיירה של 'פמתא' עשיתי את זה. אמרו לי, "אל תגלי לכולם שעשית את זה", אבל ברור שסיפרתי.

אני מעשנת, לא עושה ספורט ושותה דיאט קולה. כל הזמן מבטיחה לעצמי שתכף אני חוזרת לעשות פילאטיס אבל אני פשוט לא אוהבת את זה. זה משעמם אותי, ואני שונאת להזיע. ירדתי מעקבים לפני מלא שנים כי עברתי שני ניתוחי גב. בצעירותי לקח לי המון שנים ללכת למספרה. הייתי צובעת לבד. היה לי נראה מוזר שאת יושבת בחדר עם כולן ועושה משהו שאמור אחרי להיראות טבעי. אני מודעת לזה שאני חריגה בעניין הזה. אני גם תמיד אעדיף להיות בג'ינס ובטישירט ובקטגוריית השוק ולא השיק. אני חושבת שבסך הכל אני מפתיעה נורא לטובה במציאות מאשר איך שאני מצטלמת, וזה בסדר גמור לי כי אני חיה במציאות ולא בתמונות.

כדי לכתוב את הפצע שלך צריך זמן / כתיבה לטלוויזיה היא מקצוע מאוד תובעני. צריך להשאיר תמיד כמה כדורים באוויר. הכי דומה לעולם הדייטינג. אתה צריך להיות מאוד אטרקטיבי ומאוד אותנטי, מאוד שנון, מאוד רצוי, ומאוד מבין אם לא רוצים אותך. בסופו של דבר זו זכות גדולה וכיף אדיר לעשות את מה שאתה אוהב. יש לי גם רומן במגירה. חתמתי עם 'כתר' אבל לא הוצאתי אותו עדיין. הנושא של הרומן מצריך עוד פרספקטיבה. את לא יכולה גם לחיות את הרומן וגם לכתוב אותו. את הפצעים שלך את יכולה לכתוב רק כשהם כבר מטופלים. הרומן הגדול על הפצע הגדול של חיי – אני עוד לא בגיל לכתוב אותו ולא במצב הנכון. מה שיש במגירה בינתיים זה גלד ראשון. דראפט ראשון של הפצע. יכול להיות שעוד אצליח לכתוב את הפצע המעובד. בניגוד לבוטוקס, בכתיבה, הגיל הוא יתרון.