יש עם מי לחבר

העונה התשיעית של 'מחוברים', שהסתיימה לאחרונה ב־HOT, הייתה הכי פריבילגית בתולדותיה. כל המשתתפים והמשתתפות היו מסוגלים להיתקל בעצמם בתשחץ, במדורי הרכילות ולפעמים גם וגם - באותו היום. כמעט כולם משלמים על זה מחיר כלשהו - בטח בשנת הקורונה - אבל רשתות הביטחון שלהם יציבות יותר. המצלמות, וגם זה לא מפתיע בעידן הרשתות, לא הוסיפו יותר מדי למודעות העצמית. את ההוכחה סיפק קטע שומט לסתות, שבו דור רפאלי נכנס לדירתו התל־אביבית עם קופסאות אוכל מדוגמות בדרך למסאז' מפנק - אבל רעש המפגינים עיצבן אותו.

מידת הפרסום (וכפועל יוצא הנרקיסיזם) של רפאלי, מיכל אנסקי, לוסי אהריש, דורין אטיאס ועברי לידר הכתיבה את הנושא האמיתי של 18 הפרקים. למרות שדובר בה רבות על קשרים משפחתיים, המטענים שאנחנו סוחבים מילדות, קריירה, זוגיות ועוד, בסוף הכל התכנס לשאלה: האם יש מישהו בעולם הזה שמבין אותך.

המאבק בבדידות הקיומית הוא הקו שמחבר בין כולם: חוסר היכולת של אטיאס למלא את החלל אחרי המוות של אמא שלה; האמביוולנטיות של אנסקי כלפי המסירות האבסולוטית (ולפעמים המרתיעה) של בעלה, אייל אמיר; הצורך של אהריש למצוא מרגוע לזהות הקרועה שלה; המאמץ של לידר להיות שלם עם סביבתו (אמו, אחותו, בן זוגו והילד שלו); וכמובן המסע של רפאלי אחרי משמעות שאינה "האח של" ו"הבן של", או היחסים הקרובים (עד כדי קרינג') עם אביו.

הרגעים החזקים של העונה טמונים בהצלחה/כישלון של הדמויות להבין שזאת הסיבה שהם היו מוכנים להיחשף ככה. בהתאם, זה גם קבע את מדרג העניין סביבם. רפאלי, למשל, היה כביכול הכי פחות רהוט והנרטיב שלו לא התפתח, אבל באותה מידה זה היה מרתק בגלל המרחק התודעתי שלו מהסיפור שנתווה סביבו (עיינו ערך תגובתו המאוכזבת לפרומו שהתמקד במפגשים עם בר וציפי). מנגד, אצל אנסקי התהווה תהליך שבו העיסוק המרובה שלה בעצמה הפך להתמודדות עם חרדת הנטישה שלה. אצל אטיאס, הבדידות היא הנושא היחיד כמעט, מההתחלה ועד השוט האחרון.

לכן, גם אם היו לא מעט נפילות מתח ויותר מדי צרות עולם ראשון, העונה הזאת כן נגעה בעצב (תרתי משמע). במובן הזה, 'מחוברים' לא הייתה מנותקת לגמרי מהמציאות.