משהו רע עובר על ערוץ "אל־ג'זירה". קודם הסחיבה בכוח של כתבת הערוץ במזרח ירושלים, ג'ווארה בודיירי, בידי כוחות המשטרה, כשהמונים מתעדים את האירוע אחרי שמצלמותיו של הצלם הצמוד נשברו. שעות ספורות אחרי שנחקרה בודיירי כבר הופיעה לפני מצלמות הערוץ עם יד מגובסת, וסיפרה בקול ניחר מרוב כעס איך שוטרות ישראליות התעקשו לעצור אותה באמצע דיווח בשכונת שייח' ג'ראח. הסיפור הופץ תוך דקות בכל העולם.

עוד באותו היום דיווח הערוץ, בלעדית, על קלטת של אברה מנגיסטו, כביכול, מעזה. קול דובר עברית משובשת, הצילום מטושטש. מודיע "אני חייל ישראלי", אף שמנגיסטו אזרח ולא חייל. אמו פוסקת מיד שעל אף שלא ראתה את בנה שבע שנים, זה לא הקול שלו. בישראל קובעים שזהו תעלול זול.

"אל־ג'זירה" מתנהל בצורה שונה לגמרי מערוצי הטלוויזיה ברחבי העולם הערבי. את צעדיו הראשונים החל באמצעות סכום דמיוני של 150 מיליון דולר שאותו הקצה שליט קטאר הקודם, חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני. כשהוזמנתי לביקור, גיליתי מתחם מאובטח בעיר הבירה דוחא, ומשרדים זעירים. כשהנשיא מובארק הגיע, הוא התלונן באוזני מארחו, שליט קטאר, ש"המקום קטן כמו קופסת גפרורים אבל מקים רעש של פצצה אטומית".

בשנה ה־25 של הערוץ, ובזמנים הקשים שעוברים על "אל־ג'זירה", מתראיינים התותחים הכבדים. ג'מאל רייאן מטול־כרם הוא הוותיק מכולם, הוא זה ששידר את מהדורת החדשות הראשונה, מאז ועד היום. רייאן בוחר ראיון מסוים שבו "שאלתי את שמעון פרס, למה אתה מתעקש לגור בבית שלי? ופרס השיב: 'לכם יש כל כך הרבה מדינות ערביות, ולנו רק מדינה קטנה'".

די מהר, "אל־ג'זירה" הפך לא רק לערוץ הערבי המוביל אלא גם לערוץ הערבי היחיד שאירח מרואיינים ישראלים. זה לא היה פשוט להתארח ב"אל־ג'זירה" (אני החלטתי להימנע), כשהמגיש והמרואיינים חובטים בך בלי הרף, אבל אופיר גנדלמן, דובר ראש הממשלה, ואביחי אדרעי, דובר צה"ל לעיתונות הערבית, שניהם דוברי ערבית מצוינת, היו לאורחים קבועים וחטפו לעיתים קרובות. אז מה נכון יותר: להתראיין ולהיות מותקף – אבל להתאמץ להשחיל את העמדה הרשמית של ישראל? או שיתעלמו לחלוטין מעמדותיך, כמו שעושים בכל הרשתות הערביות?

חשוב לשים לב לכך ש"אל־ג'זירה" מוחרמת במרבית המדינות הערביות: ירדן, מצרים, סעודיה, מרוקו ובחלק גדול מנסיכויות המפרץ. יש להם נוכחות בולטת באיראן, בסוריה ובלבנון. אם רוצים, למשל, לשמוע דעה מצרית, מראיינים מומחה מאירופה או מארצות־הברית, שישמיע בדרך כלל דעות הרבה יותר קיצוניות.

ומה עושים עם "אל־ג'זירה" בישראל? מצד אחד קוראים להרחיק ולהתרחק. מצד שני, ראיתי אפילו את ראש הממשלה המיועד נפתלי בנט על מסכי הערוץ. על המשרד שלהם ברמאללה, שבראשו עומד העיתונאי המצוין ווליד אל־עומרי, יליד ישראל שעקר לשטחים, אפשר לסמוך. כשזה מגיע להחלטות באולפנים של הערוץ בקטאר, זאת כבר אופרה אחרת. ¿